שני ראיונות עבודה היו לי אתמול.
אחד, לחברה שקראה לעצמה - באופן לא מפתיע - Executive direct marketing advertising. הבנתם משהו? - יפה. גם אני לא. השני היה כעיתונאית לעיתון מאוד קטן ומאוד נחמד, ובגלל שאני מאוד רוצה את העבודה - אעדיף לא לדבר עליה. אבל על דיירקט מרקטינג אדוורטייזינג אקזקיוטיב ארנבות (ע"ר), לעומת זאת, אין לי בעיה לדבר.
המשרד היה בלונדון ברידג', מה שאומר שכשיצאתי מתחנת הרכבת עמד מולי הדאנג'ן הלונדוני, מחוצה לו עומדים המוני גברים ונשים לבושים כערפדים וג'קים מרטשים, איפור לבן ודם מזויף על פניהם, כשהם מעשנים סיגריות, שותים דיאט קולה ומקללים את הסוכן שלהם. צעדתי בבטחה לכיוון הבניין בו היה ראיון העבודה שלי,וצלצלתי בפעמון.
"כן?", שאלה אותי מזכירה משועממת באינטרקום.
"זה בקשר לעבודה", הצמדתי את פי לרמקול המקווקו.
"אה", היא ענתה מיד בעליצות, כאילו רוב המצלצלים לא מגיעים בקשר לעבודה, אלא כדי לנהל דיונים על שטיחים אוריינטלים. "תכנסי בבקשה".
נכנסתי. בבקשה.
המשרד היה טרנדי, עם סטנד של מגזינים כמו ווג, מרי קלייר ולאשה (אבל רק כמו לאשה). התיישבתי ליד בחורה אפרו-קאריבית או איך שאנשים שחורים רוצים שנקרא להם היום באופן פוליטיקלי קורקט, שבלי צחוק, לבשה מספיק מעילים לכסות את מיאמי. הגישו לשתינו שאלון שהיינו צריכות למלא - עד כאן, אין בעיה. אני רגילה למלא דפי אינפורמציה. למעשה, באחד העיתונים בהם הייתי, בקשו ממני לכתוב את קורות החיים שלי באופן סיפורי. ב-200 מילה. באותו רגע נעצתי מבט במזכירה, שלחלוטין לא נראתה כמישהי שיכולה לכתוב 200 מילה, ולא משנה באיזה נושא, ושאלתי אם היא צוחקת עליי. השאלון הזה, לעומת זאת, היה משעמם לחלוטין, ולכן החלטתי שהמדיניות הטובה ביותר היא כנות:
מה את מקווה להשיג בעבודה הזאת?
כסף.
איזה איכויות את חושבת שאת מביאה לעבודה הזאת שלמועמדים האחרים שלנו אין?
תואר.
מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?
כסף. לא תואר.
הבחורה השחורה לצדי, שעתה שמתי לב החזיקה בתוספות שיער שהיו מקשים על כל בחורה מאוזנת לשמור על מצב יציב, סיימה בזמן בו אני סיימתי. עוד ועוד מתמודדים על העבודה החלו מטפטפים לתוך המשרד כפטריות על פאריס הילטון. בחורה הודית עם בעיות אקנה שגרמו לפניה להיראות יותר כמו ביצה מקושקשת ופחות כמו לחיים, יצאה לברך אותנו. היא נראתה טרנדית למדי, אבל שוב, כל ההצגה נפלה ברגע שהרמת את הראש לפנים. העובדה שהידיים שלה היו שעירות יותר מחתול פרסי גם לא עזרו למניות שלה אצלי. היא הזמינה אותי ואת הבחורה השחורה, דניזרי שמה, לראיון משותף. נכנסנו לחדרה.
"מה שאנחנו עושים זה שיווק. אנחנו עובדים עם חברות כמו סקיי, חברות איפור כמו ויקטוריה ברסטיין וארגוס. אבל אנחנו עובדים על שיווק ישיר, והסיבה בגללה חברות מתחילות להתעניין בשיווק ישיר היא בגלל שפרסומות בטלוויזיה כבר לא עובדות".
"מי אמר?", הפרעתי.
"הן פשוט לא עובדות. מאיפה לי לדעת שהקהל שאני רוצה שיהיה חשוף לפרסומת הדליק טלוויזיה כשהיא שודרה?".
"תשימי את הפרסומת למייק-אפ בהפסקת פרסומות של איסט אנדרס או אמריקה'ס נקסט טופ מודל ותדעי שקלעת בול".
הבוסית הביטה בי לשניה, והמשיכה:
"מה שעוד לא עובד זה לשים פרסומות בקוסמופוליטן, או בעיתונים בכלל, כי הן נבלעות בטקסט ובמגזין".
"אז שימי אותן ב'היט' (ה'רייטינג' של הבריטים - פ.) ותקבלי חשיפה", המשכתי, והיא כחכחה בגרונה.
"אז אנחנו בעיקרון שולחים אתכם לרחוב לפרסם את המוצרים שלנו".
דניזרי המשיכה להנהן בחיוך.
"אתם מה?", שאלתי.
"לעבוד ברחוב, אבל אם תוכיחו את עצמכם יש קידום".
"אני רוצה להבין דבר אחד", פתחתי כפתורי החליפה המגוהצת איתה הגעתי, "למה קראת לי?".
"שלחת את הקורות חיי...".
"ברצינות, את באמת חושבת שמישהי עם תואר ושנים של ניסיון בעיתונות תעשה את זה? את מבזבזת לי את הזמן, ואת מבזבזת את הזמן של המון אנשים שהגיעו הנה עם תארים וניסיון רלוונטי בשיווק".
הבוסית נראתה על סף בכי. דניזרי נשכה את שפתה התחתונה והשפילה מבטה. אני קמתי, אספתי את חפצי ויצאתי משם.
והייתי גאה בעצמי.
כי למרות שהאבטלה הפכה אותי לדכאונית ומרירה יותר מהסולן של טוקיו הוטל בלי ג'ל לעיצוב שיער, ידעתי שיש לי מה להציע כעובדת, ואני לא מדברת על עלוני קנייה למייק-אפ (כשחושבים על זה, עוד משהו שהסולן של טוקיו הוטל לא יכול בלעדיו).
קניתי בדרך הביתה סנדוויץ' עם טונה ותירס ואכלתי אותו בדממה בסלון, חולצה מכופתרת פתוחה ושיער פרוע. זה לא הופך להרבה יותר גרוע ממה שזה כרגע, חשבתי, והסתכלתי סביבי.
למרות שראיון העבודה השני עבר הרבה יותר טוב, עדיין הייתי תחת הרושם שעבודות אמיתיות הן לא משהו כייפי במיוחד שאני לא אוהב לעשות. אבל ידעתי שבלילה מחכה לי הופעה של בייבישמבלס ושהכל יהיה בסדר, נכנסתי לשמלת הדפוקותי הצהובה שדילן כבר איים עליי פעמיים-שלוש שאם אלבש שוב בפומבי הוא מתגרש ממני, מעיל עור וכובע פאייטים (כן. וגם אתם אפסים) ויצאתי לכיוון בייקרלו לתפוס את הרכבת הראשונה לוומבלי ארנה.
וזאת בעצם הבעיה שהייתה לי עם ההופעה של בייבישמבלס - וומבלי ארנה, אצטדיון ענקי שבדרך כלל מאכלס להקות כמו הרולינג סטונס והוואיט סטרייפס, להקות שנולדו לאצטדיונים גדולים, שם הולכים להופיע הבייבישמבלס.
אני מעריצה גדולה של הבייבישמבלס והליברטינז, אבל חייבת להודות שעד עכשיו ראיתי אותן בפורומים הרבה יותר אינטימיים ומעולם לא חשבתי שזה יעבוד במקום גדול יותר.
איגי פופ, לדוגמה, הוא מסוג האנשים שיעלה לבמה בג'ינס צמוד בלבד, יעשה קראוד-סרפינג, ירקוד עם מעריצים וישב על הרצפה על 4, עם מיקרופון בפה, כשהוא שר "איי וואנבי יור דוג".
פיט דוהארטי, עם כל הכבוד והאהבה, הוא יותר מהבחורים שיעצמו עיניים, ישירו את השירים וישאלו מישהו בקהל אם יש לו נייר כסף. זה לא סוד שהבייבישמבלס הם לא פרפורמרים גדולים (ולמען האמת והעצב, גם הארקטיק מאנקיז הגאוניים הם לא הדבר הכי מבריק בלייב), אז לא התכוננתי לכיף לא נורמלי. במקום, פגשתי את דילן בתחנה, נתתי לו נשיקה רטובה והשתדלתי לא לחשוב על זה.
"אז איך מגיעים בעצם לוומבלי ארנה?", שאלתי את דילן.
"שאלה טובה", הוא משך בכתפיו. ואנחנו החלטנו שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתה היא לעמוד במשך 10 דקות ולבהות בפוסטר של "מאמא מיה" שעמד מולנו בתחנת הרכבת.
בסופו של דבר איתרנו שני בחורים צעירים במעילי עור והרבה ג'ל בשיער, אז החלטנו לעקוב אחריהם. הם עלו על קו האמרסמית' לכיוון צפון-מערב לונדון, אז הרגשנו שאנחנו בכיוון הנכון.
הם התיישבו על כסאות בצד המרוחק והריק של הרכבת, ואנחנו התיישבנו לצדם.
הם בדקו עם כרטיסי הרכבת שלהם מכסים גם את זון 4, וכך גם אנחנו.
עד שהבלונדיני ביניהם הסתובב אלינו בחצי חיוך ושאל בפחד מאופק: "תגידו, אתם עוקבים אחרינו?".
חייכתי.
"בחייכם...", התחנחנתי, "...כן".
אף אחד לא אמר דבר במשך 10 שניות לפחות - או 6 שעות ככל היותר, בשעון אבריל'וש, עד שחברו של הבלונדיני גמגם:
"למה?".
"ניחשנו שאתם הולכים לבייבישמבלס, וגם אנחנו, אבל לא ידענו איך מגיעים לוומבלי ארנה".
"היי, גם אנחנו לא יודעים איך להגיע לוומבלי ארנה!", עלץ הבלונדיני, כאילו זה המכנה המשותף החזק ביותר שארבעה אינדיווידואלים אי פעם גילו אחד על השני.
"וגם אנחנו לא!", הוסיפו 2 צעירות בשיער קצוץ שישבנו מולנו.
"מה, גם אתם הולכים לבייבישמבלס?", שאל דילן.
"לא", ענתה אחת מהן, "אבל הבלונדיני שיושב לידך ממש מוצא חן בעיני חברה שלי, וחשבתי שזה אחלה משפט פתיחה".
דילן, אני והנערים החלטנו לדבוק אחד בשניה, לא משנה מה. כשהגענו לתחנת וומבלי פארק, לעומת זאת, וראינו את כמות ילדי האינדי במכנסי הסקיני וחולצות הקארדיגן המכופתרות, איחלנו אחד לשניה בהצלחה בהמשך חיינו והלכנו איש אישה לדרכו/ה.
הגשם ירד והשמיים היו אפורים, ומיליון אנשים שמוכרים פוסטרים וחולצות של הבייבישמבלס עמדו במעילים וניסו למשוך את תשומת ליבנו. ספסרים הסתובבו מול תחנת הרכבת כשהם מנסים למכור/לקנות כרטיסים והאווירה הכינה את רוב האנשים למשהו שהם פשוט לא קיבלו. נכנסו לאיצטדיון, קנינו בירה פוסטרס והמבורגרים ורקדנו קצת על הרחבה. שמחתי שאני גרה בלונדון, ושכבר התרגלתי לכל הבחורים הלבנים-שקופים האלה, השדופים, שאוהבים גיטרות ואופנה ואולסטאר, כי אם לא - הייתה מריירת יותר מחילזון אחרי הגשם כולם היו במצב רוח מצוין ואני הרגשתי שאני מוכנה לסיגריה, אז יצאתי החוצה ועמדתי בכניסה לשער הצדדי. עמדתי בכניסה לשער הצדדי כי ידעתי שאם אעמוד בכניסה לשער הראשי אחד השומרים יפוצץ אותי ממכות כי אני מעשנת. אז שמרתי על פרופיל נמוך והתכווצתי בצמוד לקיר, יונקת מהסיגריה בהנאה. שמעתי בחורות צווחות "פיטטט!" ובחורים צווחים "אויייי!", וחשבתי שהאווירה לא הייתה יכולה להפוך לביזארית יותר, עד שמישהו זרק לי חולצה על הראש.
הסתובבתי.
המישהו הזה היה פיט דוהארטי.
מסתבר שהוא עבר עם הלהקה לכניסה הצדדית וזרק לכל מי שעמד לפניו חולצות של הלהקה, שבדוכני המרצ'נדייז עולות 18 פאונד.
הוא במקרה ראה אותי מסתודדת עם עצמי בחשכה, זרק עליי חולצה וציפה לתודה. אבל כל מה שהוא קיבל היה: "מדיום?! אתה נורמלי?! זרקת לי חולצת מדיום?! אני סמול!!!".
נואל פילדינג לא היה עושה את הטעות הזאת.
חזרתי לאיצטדיון, לא לפני שמיליון וחצי בחורות קיללו, גידפו וירקו עליי כי החליטו שהעובדה שהג'אנקי זרק עליי חולצה ודאי אומרת שאנחנו מנהלים מערכת יחסים צמודה. מצאתי את דילן רוקד עם ילד קטן, אולי בן 6, ומלמד אותו את צעדי המחץ שלו. אורות האיצטדיון כבו ולהקת החימום עלתה להופיע.
יינג. ייאנג יונג.
לא, לא פיהקתי. זה השם של הלהקה. חבורת בחורים שנראים כמו כל ילד אינדי ממוצע, מכים על תופים ומשוכנעים שהם הביטלז הבאים. הקהל השתלהב, ואני חשבתי אחרי 10 שירים שזהו - הבייבישמבלס יעלו להופיע.
אבל לא.
היה עוד מופע חימום, למרות שהקהל כבר היה לוהט.
דיזי ראסקל - הראפר הטוב ביותר בעולם כרגע, עלה לשיר את הלהיטים שלו.
ודיזי ראסקל הוא הסיבה מדוע ג'יי זי חזר בו מפרישתו ורץ לאולפן ההקלטות לעבוד על אלבום חדש - אחרי שהבין שכן יש אמן אר.אנ.בי טוב ממנו. ראסקל נתן את נשמתו, שלהב את רוב הקהל וגרם למיליון שיכורים לזרוק את כוסות הפסטיק המלאות שלהן לאוויר. וודקה נכנסה לי לעיניים ונשפכה לי על השיער. כל הקהל הריח ממשקאות דביקים ואני הייתי רטובה יותר מקייט מוס מאחורי הקלעים של פסטיבל רדינג.
בשלב הזה הבנתי שהקהל האנגלי לא יודע באמת לרקוד. הוא פשוט מספק בלדחוף אחד את השני. נדחפתי על ידי כל כך הרבה בחורים ובחורות שהתחלתי כבר לקחת את זה אישית, עד שבחורה חיבקה אותי מאחור ולחשה לאוזני: "מרפקים".
"מה?", שאלתי.
"תשתמשי במרפקים".
ומאותו הרגע שרתי שיר אחר לגמרי.
דחפת? נדחפת. השתמשתי במרפקי המחודדים לשבור מי-יודע-כמה עמודי שדרה של בחורים בריטים שיכורים, כולם בסופו של דבר ברחו מקרבתי, ואחד ניסה להרביץ לדילן כי הוא טען שהוא צריך לרסן את הבחורה שלו.
ואז
אחרי שלוש שעות של הופעות חימום
עלו הבייבישמבלס.
הבייבישמבלס נתנו הופעה שאין דרך אחרת לתאר מזוועתית בריבוע. אני לא מצפה לפורפליי אינטלקטואלי, אבל פיט דוהארטי לא אמר אפילו שלום או "מה שלומכם וומבלי" או "אני מצטער שאני נראה כמו תפוד ממולא פטריות בשמנת מאז שיצאתי מגמילה". כלום. כשהוא אוחז בכריזמה של קופסת קורנפלקס, מר דוהארטי שר את הרוב המוחץ של השירים שלו מהאלבום האחרון שאטר'ז ניישן. ולמרות שאני מחבבת את האלבום האחרון שלו - ברומא תתנהג כרומאי. ואם נתנו לך את איצטדיון וומבלי, עשה לכולנו טובה ותתחיל לשיר את פאק פוראבר, קילמנג'רו ודה מאן הוא קיים טו סטיי.
ההופעה הייתה משעממת ומאכזבת, ופרט לשיר האחרון שסגר את הערב - פאק פוראבר - בו פיט הכריח את כל הקהל לשיר לאחותו קטנה אמילי יומהולדת שמח - לא נהניתי ממנו יותר מידי.
ושוב, לא התנערה ממני התחושה שהוא עשה את זה רק כדי לסמן וי על ההופעה. הוא לא נתן אנרגיה או שום דבר אחר, אלא שר במשך 45 דקות - שם על עצמו את המעיל והצעיף שלו - והלך.
אחרי ההופעה רקדנו בתוך המזרקות הצבעוניות של וומבלי ארנה ואכלנו נקניקיות עם עוד קצת פוסטרס.
ולהלן התוצאות:
וומבלי ארנה מבחוץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
