את הבוקר הראשון בלונדון פתחנו, אני ודול, ביקיצה בלתי-טבעית בעליל בשעה הזויה לא פחות - 9:00 בבוקר. "בדרך כלל", רטנתי בפניי דול שעה שניסיתי לתזז בין ברז המים החמים לברז המים הקרים בכיור המעופש שבחדרנו, "זאת השעה שבה אני רק מתחילה להפנים את העובדה שהגוף שלי צריך שינה, ומתקדמת באיטיות מיוסרת לכיוון המיטה, אליה אני אגיע, ללא התחייבות ובאופן שרירותי למדיי, בסביבות השעה 10:00".
היא מצמצה פעמיים ואני הבנתי שכל דבריי נשמעו לה כרגע כסינית מליצית, ולאחר מכן טמנה את ראשה חזרה עמוק לתוך הכרית.
"דול!", שאגתי וקילפתי ממנה את השמיכה בבת אחת. הקור בחדר היה בלתי נסבל, וכך גם תנור החימום שכל אותו הזמן ישב בצד והסתכל עלינו במבטו היהיר והקפוא. נאלצנו לעשות את מה שכל תייר ישראלי עושה בחדר מלון בעיר אירופאית זרה - לא, לא לגנוב מגבות ובקבוקוני שמפו קטנים - להתלבש. לבשנו את כל מה שהיה במזוודותינו: 5 חולצות, 2 זוגות מכנסיים, גרביונים, 3 זוגות גרביים, צעיפים, כובעים והשד יודע מה עוד, כשהיינו מוכנות לתזוזה נראינו כמו הדבר האחרון שמסוגל, פיזית, לזוז. ואז יצאנו לדרך.
"בוקר טוב", בירך אותנו לשלום פקיד הקבלה של ההוסטל שנראה היה כהכלאה מוצלחת במיוחד של אשטון קוטצ'ר ואלוהים.
"יאמי יאם", החזרתי לו בוקר טוב משלי. התחלנו ללכת סביב פיקדלי סירקס במעגלים, מתוך הנחה שבאחד מהם נלך לאיבוד ונגיע לכל מקום אחר. זה פעל. הגענו למזרקה שהתנקזה מתוך חורים אסטרטגיים באנטומיית גוף הסוס, והגענו למסקנה שמה שטוב לחמישה אוטובוסים של יפנים היסטריים טוב גם לנו - התחלנו להצטלם עם פסלי הסוסים.
הבעיה הרצינית באמת עם תצלומי תיירות בעיר כמו לונדון היא שמתוך עיקרון, אנו תמיד רוצים להצטלם עם פרטנר הטיול שלנו (במקרה הזה, דולפייס). זה בעיקר אומר שאת המצלמות הדיגיטאליות היוקרתיות שלנו נאלץ להפקיד בידי עובר אורך, מתוך ידיעה שהסיכוי שלא יגנוב אותן ויברח כל כך נמוך, שהוא עוד עשוי להיכנס לטופס הווינר.
"ט'נק יו", הייתי מצייצת באנגלית רצוצה לעבר כל מי שהסכים להביא את מצלמתי בחזרה אחרי סשן שרבובי שפתיים עם דול ליד סוס שמשפריץ מי כלור מהרקטום, "ט'נק יו סו מאצ'".
אחרי כן (אתם מבינים שאני פורשת בפניכם את יומי השני בסדר כרונולוגי ומילות קישור שאין דרך משעממת יותר מלהגדיר ככתיבתו של איתמר בן-כנען), הגיעה העת לשתות משהו. אני הייתי נחושה בדעתי שלא לאכול, באותו הבוקר ובכלל, שכן אם יש משהו שבאמת לא שווה לעשות בלונדון הוא לאכול. נכנסנו לסניף של 'פרה' (ע"ע הארומה הבריטית), ופייסי הזמינה לאטה, בזמן שאני הסתפקתי בדיאט קולה. כן. דיאט קולה. זה טעם החיים, אז תשתקו.
ישבנו במקום ושתינו, מביטות בערגה מסוימת על עוברי האורך המקומיים ומקנאות באנשי העסקים שיוצאים ונכנסים מהבניינים אף על פי שסביר להניח שבאותה השניה, בה הנסד"ק צונח והמניות נופלות והאישה שלהן מנדנדת בפלאפון שקודי הקטן חולה, גם הם קנאו קצת בנו. כשסיימנו התעקשתי לנסוע לקאמדן טאון, כשהבעיה היחידה שעומדת בפניי היא שאין לי כל שמץ איך להגיע לשם.
"טוב, בואי נראה", חככה דול את ידיה בשינוס מותניים, "מה הבעיה? את רוצה קאמדן טאון? כל מה שאנחנו צריכות זה להיכנס לטיוב".
"איו".
"מה?".
"זה דביק ובטעם מלון".
"הטיוב, פרנצ'סקה, הטיוב. לא שפתוניי הג'וסי טיוב".
"אה".
למזלנו, במהרה התערבבנו יחד עם כל אזרחי לונדון שהיו בדרכם לטיוב, ותוך מספר דקות אף אחד אינו יכל להרגיש שאין אנו חלק מהם (למעט אותו אינצידנט מצער שבו עמדתי תחת שלט ענקי עליו היה כתוב "פיקדילי סטיישן" והתחלתי לצרוח לעבר דול, שאגב, עמדה שני מטרים ממני: "זאת הרכבת?! זאת הרכבת?!", מתוך ידיעה שרק כך תוכל לשמוע אותי כשרעש הקטר הנוראי ברקע).
כשנכנסנו לטיוב מיד ניגשנו לאחת המפות של לונדון, שהייתה מפורטת לעייפה ואינפורמטיבית ונהירה עד מאוד, אך לא לנו.
"מה אנחנו עושות?", שאלתי את דול בהיסוס אחרי חצי שעה בה פשוט בהינו בציור עם המון קווים שחורים, כחולים ואדומים, מתוך הנחה שזה יכול להיות כל דבר, כולל הציור של האחיין שלי.
"מחפשות את קאמדן טאון", היא ענתה לי את הברור מאליו. כמובן. הבעיה היחידה הייתה שהיינו יכולות להיתקע שם עד עצם היום הזה, ואולי מעבר, אילולא הייתי מושכת תלמיד בית ספר קטן מן הצווארון ומדביקה את פניו המבוהלות על המפה.
"אקסקיוז מי", שמע התלמיד את המבטא המגוחך שלי שעה שפניו עשו היכרות אינטימית עם חלק במפה הנקרא NORTHERNLINE, "דו יו האב אני איידיה האו קן ווי גט טו קאמדן טאון?".
הוא הצליח להיחלץ בסופו של דבר מן המפה, כמובן שהצליח, לא לפני שעשה את צליל הגומי המשתנק הזה ששומעים כשמצליחים סוף סוף להוציא את הפומפה מהשירותים של שאול יהלום.
"yea", אמר, "you a gonna take da tyube to kyng's cross right tha get oooff in kyng's cross statio an get einto da northa-line tyube wha you needta getta oooff in camden town statio, do you geeet wot im sayin?".
הבטתי על דוס בבהלה. היא הנהנה לחיוב.
"ט'נקס!", ענתה לו בשיא הטבעיות. היא הבינה. הו, כן. כמובן שהיא הבינה. אחרי הכל, היא גרה בסקוטלנד. זה צ'יפס בשבילה.
כשהגענו לקמדן טאון לא היה לי צל של ספק שמדובר במקום הבא לו אני הולכת לקרוא בית. כמובן שלא היה לי צל של ספק גם בכך שאומר זאת על כל מקום שבו אבקר בלונדון, אבל זאת הייתה הנקודה העיקרית. הייתי כל כך נפעמת מהאנשים והרחובות והדוכנים והשווקים והפוסטר הענקי של לילי אלן שמרוח על בניין חצי-שרוף של דוקטור מרטינז שהלב שלי החסיר כמה פעימות טובות. אני ודול התחלנו להסתובב בשווקים.
כל אותו הזמן הרגשתי את ההרגשה המוזרה הזאת שאני מרגישה בכל פעם שאני בחו"ל. אתם יודעים של מה היא? של לא-בבית. כאילו האוויר שאני נושמת הוא לא אותו אוויר והקור הוא לא אותו הקור והאנשים לא אותם האנשים. תחושת חוסר ביטחון כללית בקיום שלי בסביבה בה אני נמצאת, משהו שלעולם לא ארגיש בתל-אביב רבתי. ניסיתי להסביר זאת לדול, שהייתה עסוקה בעיקר בלהסתמס (טקסט. הם קוראים לזה טקסטינג) עם חברתה, שגרה ממש בקמדן טאון. בסופו של דבר, אחרי שקנינו שמלות וצעיפים ושרוכים וחולצות, החלטנו להיפגש עם אותה החברה שלה ("אנחנו הולכות לפגוש עכשיו את חברה שלי"/ "אבל..."/ "אני שמחה, קדימה, בואי נלך").
להגנתה של דול יאמר שנויה, ישראלית שגרה בלונדון כבר שמונה שנים, היא בובה אמיתית. בלי הרבה זיבולי שכל וגינונים מיותרים לקחה מפית בפאב הצדדי והאדום שבו ישבנו והתחילה לשרבט לנו רשימת מקומות בקאמדן אותם אנו חייבות לפקוד.
"מה עם הדאבלין קסטל?", שאלתי. היא נשאה אליי עיניים ספקניות.
"מאיפה את מכירה את הדאבלין קסטל?". הסמקתי. דילן סיפר לי על המקום באחת השיחות שהיו לנו ב...מייספייס.
"שמעתי שהוא נחמד", עניתי בקצרה".
"אוקיי", היא לא נתנה יותר מדי מחשבה לעניין, "את רואה את הרחוב מולנו? את לוקחת ימינה והולכת עד הסוף, יש לך קצת לעלות, הדאבלין קסטל ממש בפינה". ועם ברכת השלום הזו, נויה עזבה את שולחננו והמשיכה לדרכה, בזמן שאני התחננתי לדול שנלך לדאבלין קסטל.
"אוי ואבוי, את חושבת רק עליו", היא גררה את רגליה בזמן שאני קפצצתי בחדווה אל המקום שדילן אמר לי לא מזמן שהוא נמצא בו בכל ערב. כמובן שאני חושבת רק עליו. זה מה שאני עושה. אני חושבת רק על בחורים שאין שום סיכוי שאפגוש או אתנשק או שיבואו לארץ בשבילי. ודילן, ששיחותינו המועטות במייספייס היו מסתכמות בסיפורי שכרות מביכים ווידויים על מונולוגים מחדר האמבטיה כשראשינו מורכן כלפיי האסלה, תפס אותי מיד. לא יכולתי להפנים את העובדה שבחור שנראה כל כך מושלם מבחינה פיזית יכול לאהוב מוזיקה כל כך טובה ולהתהדר בחוש הומור ובגרות נפשית ו...נאנחתי רק מלחשוב על כמה הייתי רוצה לפגוש, רק לפגוש, אפילו לא לגעת, לא לומר שלום לדילן.
כמובן שלא מצאנו את הדאבלין קסטל. וכך חזרנו חזרה לפיקדילי.
כשהגענו להוסטל נכנסתי לחדר האינטרנט שלהם.
מיד פתחתי את הדף שלי במייספייס והתחלתי לתקתק במרץ, כנראה מתוך אדרנלין ועוד כמה סמים קלים שהתערבבו במחזור הדם שלי, הודעה לדילן.
"אהלן, נהנית מאוד", סיפרתי לו את מה שברור היה לי שלא אכפת לבחור שבכלל לא מכיר אותי ודיבר איתי באינטרנט 10 דקות טוטאל כל חייו, "אני חושדת שהבטחת לי גינס בדאבלין קסטל, בתמורה לחפיסת סיגריות", תפסתי אותו על מילה שזרק לי פעם בהיסח דעת, "בכל מקרה, אם כן, הנה המספר שלי", נתתי את מספר הסלולאר הבריטי של דול, והתנתקתי.
אחרי חצי שעה קיבלה דול הודעת טקסט.
היא קראה אותה בקול מונוטוני, כאילו לא מדובר בעניין של חיים ומוות ובמשפחתנו המתהווה, שלי ושל דילן. הוא כתב שם מי הוא ("דילן מ'מייספייס'", למקרה שאתבלבל עם כל כמות הדילנים הסיטונאית איתם אני מתמודדת בארץ ישראל), אמר שיהיה בדאבלין קסטל מחר בשעה שבע אם ארצה לראות אותו, וסיים בהלצה בה הסביר שהוא מקווה שאני לא רוצחת מטורפת.
רוצחת מטורפת, צחקקתי.
הרגשתי כמו הבחורה המכוערת והדחויה בסרטים האמריקאים, זאת שכרגע קיבלה את נשיקת חייה מהחתיך השכבתי שהתגלה גם כבחור רגיש-וסימפטי אחרי תהליך התבגרות שעברה דמותו במהלך הסרט, בנשף הסיום, מול כל התיכוניסטים התמיד-המומים-וקלי-דעת-אך-בו-בעת-יודעים-לפרגן-ברגע-שהוא-מנשק-אותך.
"אוקיי", קטעה דול את הסרט שתסרטטי כפיצ'ר בתוך ראשי, "הבטן שלי מקרקרת, ובאשמתך כל מה שאכלנו היום היו כמה שרימפסים וכמות בלתי נדלית של בירה קורונה. בואי נלך לבלה איטליה".
"בלה מי?".
"בלה איטליה, מסעדה בריטית ממש טובה, יש אותה גם בסקוטלנד".
אז אמרתי כן, מה כבר יכולתי להגיד? ואלוהים, כמה שטעיתי.
בבלה איטליה אכלנו אוכל מגעיל למדיי. הפסטה הייתה מאוד לא...איטלקית. או במילים אחרות, אותנטית כגומי מתובל בשמנת וקמצוץ כוסברה (ואין לי אפילו מושג מהו הטעם של כוסברה, כך שאתם ודאי מבינים את הצרה הקולינארית). הקינוח היה פושר גם הוא והמלצר היה איטלקי אנטי-ישראלי בעליל שהתעקש למזוג לנו את המשקאות דה-אולד-פשיונד-וואי, קרי עם יד אחת מכופפת מאחורי הגב ועמידה המרמזת כאילו שחקן כדורסל תקוע לו בישבן. מילא זה, אבל כשאתה מוזג אורנג'דה ודיאט קולה?
אממה, זה לא היה הזמן להתבכיינויות מיותרות. אני בלונדון, עם אחת מחברותיי האהובות ביותר ואוכלת במסעדת יוקרה. תנו לי לפחות לקבל את החשבון, או אז יהיה לי זמן להתבכיינויות מיותרות. ואכן, כשהגיע החשבון, נתקפתי חשק עז לרסס את האומה האיטלקית בתת מקלע מתוך ידיעה מוחלטת שזאת לא אשמתם שבלונדון גובים שני פאונד לפסטה. כלומר, סליל פסטה בודד.
מה שכן, הרגשנו מאוד מפוצצות, עשינו גיחה קטנה למלון כדי לעבור על הליפסטיק ולעשות סשן צילומים קטן (דוספייס מחייכת למראה, פרנצ'סקה מחייכת למראה, דולפייס ופרנצ'סקה מחייכות למראה, המראה מחייכת למראה דולפייס ופרנצ'סקה, וכו'), ויצאנו שוב. הפעם במטרה לבלות.
"בא לי לרקוד", עשתה לי דול תנועה בלתי רצונית של צופית גרנט והתחילה לנענע את ישבנה הנה והנה. הבטתי בה בשאט נפש ויישרתי את דש מעיל העור המזויף והחדש שלי.
"את נראית מגוחכת", חייכתי ביהירות, כשכל האודם האדום והכהה נמרח על שיניי ומקנה לי יופי אותנטי של זונת קראק.
"גם את", חייכה היא בעצמה, מתעלמת מן העובדה שמרחה על פניה כמות סומק נכבדת שגרמה לה להיראות כאילו פניה יצאו כרגע מחופשה בת ארבעה שבועות במיטת שיזוף. הלכנו הנה והנה, עד שלבסוף מצאנו מקום בשם 'טייגר טייגר'.
"או מיי גאד", צווחה דול, "זה טייגר טייגר!".
"ואת יודעת לקרוא", הנהנתי לחיוב, "מרשים מאוד".
"לא, את לא מבינה, יש לנו כזה גם בסקוטלנד...".
"דול", קטעתי אותה, "יש לכם גם את 'בלה איטליה' בסקוטלנד, ומדובר במקום שלא אתן לחתול שלי לסעוד בו. ואין לי אפילו חתול".
"חייבות להיכנס", היא רקעה ברגלה.
"לא", עניתי באופן חד משמעי.
"חייבות", חזרה על עצמה, "או שמחר לא הולכים לראות את דילן בקאמדן טאון".
אז נכנסנו, כמובן שנכנסנו, והדרינקים עוד היו עליי.
או.קיי, אז האמת היא שזה לא לגמרי נכון. האמת היא שקצת אחרי שנכנסנו לטייגר טייגר, נתפסו עיניי על שני בלונדינים תמירים שנכנסנו למקום, והתהדרו בשיזוף מושלם ובגדים מדוגמים עד כאב.
"את תמיד כל כך מתרגשת מכל בלונדיני שעובר?", השתעממה דול עד אימה מן העובדה שעוד נגלת נורדים נכנסה למקום, "יאללה, שיבוא לכאן כבר איזה איטלקי חתיך". נו, גם כן היא. אני רק מחכה להזדמנות לעשות טרייד אין של ישראלים תמורת שוודים, והיא תמכור לי את כל הדיוויד בקהאמים בעבור חופן קובים. כמו שנאמר בתלמוד: "ולא תיקח לה בת ישראל גוי, כי טהורה היא וצנועה, ועל כך תקבל את שלה. ושלה יהיה לא אחר מאשר ערס עם שיערות על הגב וצעיף של בני-יהודה. ותדע בת ישראל שלפחות היא גרה בארץ זבת חלב ודבש, למרות שדרכון אירופאי גם לא יוצא לה מהגועל הזה".
העניין היה שהרגשתי על הגל. דילן שלח הודעה, זה היה רק זמן עד שהבלונדיניים היפים יזמינו אותי ואת דול לדרינקים, לא? הרי ככה זה עובד. חוק השילוש. ובכן, נחשו מה, חברים וחברות יקרים - כן. ככה זה עובד.
"היי", פנו אלינו שני הבלונדינים, שעתה הפגינו מבטא כבד ובלתי מפוענח שנשמע כאילו החליטו להקיא לתוך פיהם ולדבר תוך כדי. דיברנו איתם שברירי משפטים, שכן גם דול עצמה לא הבינה מה הם אומרים. בלית ברירה נאלצנו לעשות חצאי תנועות של בחורות רוקדות, לחייך ולהנהן בכל פעם שהצמידו את פיהם לאוזנינו ולעשות כאילו אנו מבינות פחות או יותר על מה מדובר.
"יס, יס", הירבתי לומר לגבוה יותר מביניהם מתוך תקווה שהוא לא שואל אותי אם בא לי להיכנס איתו לשירותים ולעשות את זה עם דלת פתוחה.
בסופו של דבר הם עשו את הדבר הנכון ושאלו אותנו מה אנחנו רוצות לשתות, ואנו, כמובן, בחרנו את הקוקטיילים היקרים ביותר בתפריט. ואז? אז הם הלכו להביא לנו אותם.
"אלוהים, אני לא מצליחה להבין מילה שהם אומרים. מאיפה הם, גרמניה?".
"פרנצ'סקה, הם אוסטרלים".
"אז למה הם שוברים מילים כאילו חייהם תלויים בזה?".
"פרנצ'סקה, כי הם אוסטרלים!!!".
"הבנתי".
"אני לא הבנתי. אלוהים, איזה מבטא נוראי".
"דולפייס - א ו ס ט ר ל י ם ! ! !".
לאוסטרלים לקחה שעה וחצי להביא לנו את הדרינקים, שחיסלנו תוך מספר שניות בשביל שלא נצטרך לרקוד עם שתייה ביד, מתכון לאסון, בייחוד כשאת גם ככה שיכורה כקורטני לאב ב...ובכן, בכל מקום למען האמת. העניינים התחילו להתחמם. וכשאני אומרת "להתחמם" אני מתכוונת "להתקרר". היה כל כך קר, שלא יכולנו לשאת יותר בקור.
"רוצות לבוא אלינו למלון?", הציעו. אני ודול החלפנו מבטים המרמזים שכן, מאוד כן, הרי אנחנו בלונדון רק פעם אחת.
"לא", ענינו.
"בבקשה?", שאלו שנית.
"טוב, נו".
משוגעות, חסרות אחריות והולכות לקבל בני סלע היישר לפנים, חשבתי לעצמי שעה שישבנו במונית בדרך לבית המלון שלהם. איך אנחנו הולכות לבשר להם שאנחנו בעצם חסודות ובתוליות, שומרות נגיעה כאחיות באומן מפחמימות.
"דול?", פניתי לחברתי בעברית (או.קיי, רק אמרתי את שמה, אבל בואו נאמר שהתכוננתי לדבר בעברית).
"מה?", ענתה לי בהיסח דעת תוך שהיא מצחקקת לשמע הבדיחות של האוסטרלי, הפחות גבוה מביניהם לפחות.
"את לא חושבת שמה שאנחנו עושות הוא קצת...זול?".
"מה? פרנצ'סקה? דברי בקול רם יותר, הוא בדיוק נתן לי דולר אוסטרלי, וו-הו!".
וו-הו אכן. אנחנו נמצאות במונית בדרך למלון שלהם ומקבלות מהם כסף עבור זה. ומילא זה, אבל אפילו לא בפאונדים. באותה נקודה המונית נעצרה ושני דברים ששינו את פני כדור הארץ קרו: 1. הגבוה מהם שילם 20 פאונד על נסיעה של פחות מחמש דקות, 20 פאונד.
2. גבר פתח לי את הדלת והחזיק אותה עד שארד (להזכירכם, אני ישראלית).
נכנסנו למלון.
והמלון הזה היה, אין דרך אחרת לומר זאת, מלון. מלון עם שטיחים והדפסים ויקטוריאנים בצבע בורדו על הקירות ומתלה מעילים ולובי ופקיד קבלה שהסתכל עליי ועל דול במבט האומר: "50? במקרה הכי גרוע", אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.
עלינו לחדרם של האוסטרלים וכשהגענו לשם, היינו צריכות פעולת הסחה.
"ספין דה בוטל!", חייכה דולי.
"מה זה, פתגם באוסטרלית?", קימטתי את מצחי.
"לא, סטיבן הוקינג. 'ספין דה בוטל' זה אמת או חובה".
"אוי, אלוהים, איזה תרגום גרוע".
"אה...כן".
האוסטרלים היו בעד ספין דה בוטל, כל עוד בגדים רשאיים להתעופף ברחבי החדר. אנחנו, מצדנו, היינו בעד ספין דה בוטל כי אמרנו להם שאנחנו צריכות להתחפף בשעה שתיים לפנות בוקר כי יש לנו...פגישה. עוד סיבה מדוע היינו בעד ספין דה בוטל: אני ודול ביחד לבשנו מספיק בגדים כדי לכסות את כל אנטרטיקה.
התחלנו.
בזמן שהאוסטרלים נשארו עירומים כביום היוולדם וניסו להשיל מעצמם חלקי עור ושיער מיותר בשלב מסוים במשחק, אני ודול ברבע לשתיים עדיין היינו עמוק בתוכו, כשאנו עדיין לובשות ג'קט קורדרוי, שמלה, גרביון וסוויטשירט כל אחת. ברבע לשתיים גם החלטנו שהגיע הזמן ללכת.
"ביי, בננים!", נפנפנו להם בשלום ורצנו במורד המסדרון בצחקוקים. ורצנו...ורצנו...ורצנו...ונתקענו. בעוד חבורה של אוסטרלים.
"תגידו, מה לעזאזל קורה כאן", מחיתי, "מה אתם, חבורה מאורגנת של כדורגלנים בלונדיניים, סקסיים ואוסטרלים שבאו לאנגליה לנסות להשחיל בנות?".
"כן".
"מה?".
"אנחנו חבורה מאורגנת של כדורגלנים בלונדיניים, סקסיים ואוסטרליים שבאו לאנגליה לנסות להשחיל בנות".
"אה".
"רוצות לבוא לחדר שלנו?".
אני ודול הבטנו זה בזו.
"אפשר סתם לשתות משהו וללכת לישון".
"ולמה שנאמין לכם?", הרימה דול גבה, "אה?".
"כי הגרביים שלכן לבושות הפוך, וכך גם המעיל, והשיער שלכן נראה כאילו כרגע יצאתן מסשן סקס פראי עם להקת דובי גריזלי, ואין לנו מושג מה עשיתם. אם להיות כנים, אנחנו גם לא רוצים לדעת".
"אם ככה, כמובן שאנחנו נשמח לרוקן לכם את המיניבר".
וכך רוקנו לעוד זוג אוסטרלים את המיניבר.
בחמש וחצי לפנות בוקר דידנו חזרה לכיוון השד-יודע-איפה. הנעליים לחצו לשתינו. לי היה פיפי נוראי ושום בית שימוש ציבורי ברדיוס של מיליון קילומטר מכל מקום בו צעדתי. הקור היה בלתי נסבל. הרחובות היו שוממים ואף לא אור חלון אחד דלק לרפואה. נאנחתי בכאב ופזלתי לכיוון גדר שחצצה בין בלוק בניינים קטנים למשנהו.
"לא", הזהירה אותי דול, "את לא יודעת איך זה באנגליה? בכל חצר מסתובב אנס, או רוצח סדרתי, או מישהו שינסה לשכנע אותך להשתתף ב'האח הגדול 800'".
"דולי", גנחתי, "ממש בא לי. אם אני לא אעשה פיפי עכשיו, השלפוחית שלי תתפוצץ. וזאת שמלה חדשה".
"לא, הנה, סופרמרקט פתוח, שם על בטוח יש שירותים".
נכנסנו לסופרמרקט הפתוח וניגשנו לאחד העובדים שם, בחור שחום עור במצחייה ומדים כחולים, כהים ומרופטים של רשת הסופרמרקט, שבדיוק היה עסוק בלסדר מדפים של חסה קפואה ללא כפפות בתוך המקררים הגדולים.
"היי", ניגשתי אליו בביישנות, "דו יו האב אני איידיה וור דה טויילטס אר אין היר?".
הוא חייך אליי חיוך של אדם שתמיד יהיה מאושר, לא משנה כמה החיים ירקו לו בפנים. אולי בגלל זה הוא נראה בלי גיל. בכל אופן, הוא אמר שאין במקום שירותים, ואם יש, הוא לא יודע, כי הוא עובד חדש פה.
"אבל מה שאני תמיד עושה", הוסיף במתיקות, "זה משתין מאחורי מגרש החנייה. אף אחד בחיים לא מסתכל".
חייכתי ואמרתי תודה. כן, בטח. החנייה הזאת בטח מלאה במספיק מצלמות לתעד תפיסה של אנס סדרתי בנהריה. באמת נראה לו שאעשה זאת? ובכן, כמובן שאעשה זאת. למי אכפת מי צופה, השלפוחית שלי מתה.
כשרכנתי מטה בשמלה וגרביונים מופשלים והשתנתי מאחורי מאזדה אדומה וממורקת, הפסקתי להרגיש כמו תיירת, והתחלתי להרגיש כמו הומלסית. זה היה חידוש מרענן, ואפילו די אהבתי את ההרגשה. בסופו של יום, עדיף (וגם יותר יקר) להיות הומלס בלונדון מאשר בעל דירה תל-אביבית ממוצעת ב...ובכן, תל אביב.
אתם בטח תוהים איך הגענו בסופו של דבר להוסטל.
ובכן, אז הסיפור הוא כזה. בערך בשש נכנסנו לשכונה נפלאה, קטנה ויפה במיוחד העונה לשם 'ווסטהאם'. בווסטהאם, מי שלא יודע, הומצאו הסמים הקשים, הנרקומנים, האלכוהוליסטים, הכדורגל והימין הקיצוני. בווסטהאם גרים רק אנשים שלא מסוגלים להרשות לעצמם לגור אפילו בחלקים הרעים של סין. שם, תפסנו חבורת גברים עבי כרס שינקו מן הסיגריות שלהם בפינת הרחוב בבגדי עבודתם המסורבלים וחיכו שהאוטובוס יאסוף אותם, ושאלנו איך נגיע לפיקדילי סירקס.
הם הסבירו, כמובן שהם הסבירו, ואפילו סיימו בטיפ שמאחורי מפעל תחבושות הנייר שם נשיג עבודה הרבה יותר מבפיקדילי סירקס, כי שם יש בחורות על רמה. הנקודה הייתה שהצלחנו למצוא את דרכינו, ובשבע בבוקר, כשהציפורים (בערך) מצייצות והאנשים (בערך) הולכים לעבודה במעיליהם הענקיים ופרצופיהם הקטנים. קרסתי אל תוך החלק התחתון במיטת הקומותיים שלנו ועצמתי עיניים. כשחשבתי על זה שבעוד כמה שעות אראה את דילן פקחתי אותן לשנייה אחת בבהלה, ואז שוב עצמתי. ונרדמתי. עם חיוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
