הילארי סוונק זכתה. עזבו אתכם מהאוסקר, כולנו יודעים למה באמת מתייצבים כל שנה הכוכבים על השטיח האדום- בגדי מעצבים. בדרך כלל המתלבשת הכי טובה גם זוכה באוסקר (מה ששולל אוטומטית את ביורק, קמרון דיאז וגברת סנדרה-ג'ינס,טישירט,ושיזוף מלאכותי-רינגלר). סוונק התלבשה הורס. מאמם, מדהים, הקולקצייה החדשה של "קסטרו" ממש.
והיו גם אסונות אופנה לא קטנים, לא אכחיש. כך לדוגמה, החליטה דוגמנית העל ג'יזל, כוסית לכל הדעות, להגיע עם הדבר המכוער והלבן הזה שישב לה על הגוף כשק תפוחי אדמה - ליאונרדו דיקפריו. כמו כן, שמלתה נראתה כמו פיג'מה מהסוג שלא תלבש אף דוגמנייה מובילה של ויקטוריה'ס סיקרט (בייחוד אם היא לא בהריון חודש 14).
נטלי פורטמן, אחת משלנו (ואם תשאלו אותי, בהחלט הבחורה הכי יפה וקלאסית שצעדה אמש על השטיח האדום), פספסה את הפסלון המוזהב בגלל ששמלתה נראתה כאילו נטלי נפלה עירומה על נייר כסף לאטימת סירי לחץ, והתגלגלה עליו כל הדרך אל האוסקר. קייט בלאנשט לבשה שמלה מוז-צהבהבת מד-אי-מה ופשוטה שבקלות הייתי רוכשת לעצמי לו רק הייתי דודה בת 60, ופרט לכל זה, האוסקר עבר דווקא די בסדר.
האיש שפתח הכי הרבה בקבוקי שמפניה בסוף הערב היה קלינט איסטווד, במאי, מפיק, שחקן ואיש התאורה של הסרט "מיליון דולר, בייבי" (ואני מבקשת בכל לשון של בקשה, שימו פסיק לפני הבייבי. זאת לא מודעת "למכירה! - מתאגרפת מתוסכלת וענייה במצב טוב", אלא פנייה קולית וכריזמטית כצביקה הדר הפוטר את ג. יפית המספרת שבעלה נהרג בתאונת דרכים ב"החלמה מהירה"). את הסרט לא ראיתי, אבל כמובן אקח את מילת המבקרים והאקדמיה האמריקאית לקולנוע כאשר הם אומרים שהסרט מעולה, מצויין, פנומנלי. יופי, ידעתי שבסוף הוא יכפר על "הטוב, הרע והמכוער".
הנחייה-wise, ישראל פחות או יותר שיחקה אותה. פעם שעברה שלחנו את יב"ז להפריע לג'וליאנה לסקר את המאורע בשאלות "ילד הלמה" שלה ("ג'וליאנה, יו אר סו ביוטיפול! וואי"?! "ג'וליאנה קן יו מיט מי בראד פיט?? וואי נוט?" "ג'וליאנה-וואי"?), ואילו השנה, שלחנו את אביעד קיסוס המשעשע והשנון שבניגוד לקודמתו, למרות הפיק ברכיים שבא עם המעמד, הסתחבק עם הקולגה שלו ג'ולז, ואפילו גירד ממנה חיוך וצחקוק אמיתיים, לא כאלה של:"איי וואנה מיט וויד בראד פיט באט מיי בויפריינד גיא זוארץ וויל קיל מי!" כן. הוא באמת היה נראה די מפחיד ב"השיר שלנו". אבל שום דבר שחפיפה יסודית של הראש לא יכולה לתקן.
ופרט לכל אלה, שום דבר לא היה מסעיר במיוחד באוסקר (ואם אלה הדברים המסעירים ביותר שהיו באוסקר, אתם יכולים להבין לבד שלא מדובר באירוע חד פעמי המוציא את הקהל מגדרו, כעדי כהן בפומבי עם שיער אשכרה מסודר). לכן, נעבור הלאה לדברים הבאמת חשובים - אני.
אתמול, בעוד אני וסיד משוטטים לנו בהנאה באחד מהרחובות היותר סואנים בת"א, נתקלנו בחנות פופ שמכרה צמידי livestrong בכל צבעי הקשת, רק שבמקום "livestrong" היה כתוב עליהם: "nike" "new balance" ו-"שיפודי עזרא".
"מה זה"? גיחך סיד והצביע על מעקה הצמידים.
"זה צמיד כזה, נו. שכשאתה קונה אותו אתה תורם ו..."
"אבל למי אני בדיוק תורם? לנייקי"? הוא שאל, משועשע.
"אה... לילדים טיוואנים קטנים שעובדים 16 שעות ביממה ומקבלים דולר בחודש"?
התחלתי לקרוא ספר בשם "כפרה". אני יודעת, שם מוזר. בהתחלה חשבתי שזה עוד תוצר מבית מרגול או מאיה בוסקילה, אבל למחבר דווקא קוראים איאן מקיואן, שהוא לא בדיוק שם שאותו אתם מחברים אוטומטית לכרס-ג'חנון, דיבורים על פוליטיקה בפיצוצייה השכונתית וחבישת כיפה היכולה בקלות לכסות את החור באוזון כל יום שישי לבית הכנסת.
וכל זה גרם לי לתהות איך באמת, היתה קוראת לספר שלה מאיה בוסקילה, לו ידעה לכתוב. מצד שני, אני מניחה שאם היה לה את הכישור הזה, היא היתה מתחילה בקטן, נאמר, כותבת טור שבועי ב"וואלה! זון".
ותגידו מזל טוב, כי התחלתי לעבוד בר"ג. לאלה מבינינו שלא מתמצאים, ר"ג היא כמו ת"א, רק עם ביוב תת קרקעי ולא צינורות ענק המגשרים כבישים שכתוב עליהם:"מפרקים אותי בתאריך זה וזה..." (אז...? להביא מטרייה?). בנוסף, כל מגדלי היוקרה הגבוהים והמרשימים שאנחנו רואים בנוף התל אביבי, זה לא באמת ת"א - זה ר"ג. ואני עובדת בדיוק בתוך אחד מהם.
אומנם אני מתחילה לעבוד בשבע, ואבא בתשע, ואח"כ הוא עוד שואל אותי בנימה נעלבת:"למה את נראית לי עייפה"? בשעה שתיים בצהריים, בה אני לא כשירה אפילו לגרד את הקרום של החלב מן המכונת קפה, אבל זה עדיין נחמד. בייחוד כי אחרי העבודה, אם אני מחליטה לחכות לאבא ולא לחזור באוטובוס, אני מטיילת בין החנויות ברחוב ביאליק עם חברי הטוב, המאסטרקארד, יושבת ב"אספרסו באר" וקוראת עיתון או מבצעת שיחות חוץ עם הסלולארי של החברה.
ואני לא יכולה להתאפק יותר: הילה נחשון. גם אימצה את הבלונד של מלי לוי, גם את נימת הקול המפונקת-חמודה-ילדותית-מתחנחנת שלה, גם את צורת הלבוש, גם את הבעות הפנים, ובנוסף לכל- גם היא התחתנה בסוף עם בלם גרוע לאללה שמשחק בהפועל ת"א.
ההבדל היחידי ביניהן הוא שמלי לוי היא באמת אחת שעל אף העדר האינטיליגנציה החמור שלה והשטחיות המתפרצת (שטחיות = רדידות. מצטערת מלי, לא רציתי להעליב את עבודת ה14,000 שקל שעשו לך בד"ר סנטר), מעוררת אצלך איזה סוג של חצי חיוך על כך שהיא מתוקה, עדינה, ומוחה השברירי אינו יכול לשאת יותר מידי נתונים, כגון:"דברי אל הפיה השחורה של המיקרופון וקראי מה שכתוב על הצג מולך". הילה נחשון, היא סתם מעצבנת. ועוד מהסוג שגורם לך לרצות לתת לה בוקס לפנים, או לפחות לסדר לה את הגבות מחדש כך שלא יראו כשני מסילות ברזל חלודות התקועות תחת גלים צפופים ובלתי נגמרים של קפלים (הא, המצח).
בקיצור, הילה נחשון, את מעצבנת. והצרה איתך?- את אפילו לא כוסית מספיק כדי שנסלח לך על זה.
נטלי פורטמן. יפה יפה.
הילארי סוונק. אישה יפה.
ג'יזל עם הפיג'מה והתלתלים (וכשחושבים על זה, זוכרים מה ג'ן אניסטון לבשה ועשתה בשיער שנה שעברה לטקס האוסקר?- אז זה בדיוק זה).
השיער. הא, ועדי כהן.