שוב היא התחילה, התחושה הנוראית של לרצות למות בגלל העבודה.
הבקרים עדיין עוברים עליי באופטימיות זהירה, כאשר אני מאטה את ההליכה שלי על מעבר החצייה של אבי רואד ומנסה להשרות למבטי מראה קולי, או קשוח, או של מישהו שמסוגל להתחתן עם יצאנית לשעבר מרגל מעץ ולאבד חצי מהונו בגללה. אני מגיעה קצת לפני 9 וחצי, הרבה לפני שצריך לעבוד, ויושבת עם רוברט ופיל. אני נועצת מבט בבטן התפוחה והענקית של כל אחד מהם. אין אצלם ארוחות בריאות. רעבים? יש קיוסק ממש ממול, שם הם דוחסים בגטים עם נקניקיות וטוגנים שמלכלכים אחר כך את המקלדות של המשרד ושתייה מתוקה. רק פיטר ואני יושבים בדיפרסיה שמייצגת קצת פחות סוכני נדל"ן וקצת יותר אוהדים של הפועל תל-אביב ובוהים דרך החלון. אני, כי אין לי מושג מה אני עושה פה, במקום כה זר לי, בשטח כה לא מוכר לי, ומוותרת על כל מה שהיה יכול להיות בישראל. הוא, כי הבת של בעלי הקיוסק ממול, הודית בעלת גוף של לוחם סומו, שפם וזקן של מהנדס מטעני חבלה ומשקפיים שהיו גורמות לפרוק להיראות כדוגמן של קלווין קליין, היא מעריצה אובססיבית שלו. עכשיו, לזכותו של פיטר יאמר שהוא לא שמן בצורה מחליאה כמו רוברט ופיל. הוא גם מתלבש לא רע, ונראה לא רע, וברמה הכללית גבר לא רע בכלל. מצד שני, זה כל מה שהוא. הגבר הכי ממוצע שאי פעם פגשתי. הדבר היחידי שמפריד בינו לבין בול עץ היא העובדה שהוא קצת יותר מדופר...שניה, טלפון.
"סיינט ג'ון ווד אינטרנשיונל, פרנצ'סקה מדברת, איך אוכל לעזור?".
"כן, שלום. אותי לבקש מספר פיטר".
"סליחה?".
"מספר טלפון פיטר".
"את קליינטית?".
"אני מעוניינת להשכיר את דירה כן כך באזור".
"את מעוניינת להשכיר דירה באזור?".
"בפיטר".
"תני לי רק להעביר אותך לעמיתי, רוברט, שמתעסק בשכירויות...".
"לא, פיטר! קיבלתי המלצה פיטר!".
"טוב, הוא לא ספר של ג'ון גרישם, אפשר להתגמש...".
"מה אותך אומרת?".
"כלום, כלום, דב איתי רגע אחד*" (בר וויד מי וואן מומנט).
סימנתי לפיטר להרים את קו מספר 1 בשפה הבינלאומית בה מזכירות מסמנות לקולגות שלהן משהו (העברתי לו פתקית צהובה), והוא נכנס לחדר הישיבות עם הטלפון ויצא ממנו תוך 10 דקות, מיוזע יותר מרפי גינת בשיעור ספינינג.
"מה קרה?", שאלתי אותו. התחלתי לחבב את פיטר. אחרי הכל, אין הרבה את מי לחבב כאן. זה רק אני, פיל - שהתגלה כגזען לא קטן ומהבוסים ה"המשרד"יים האלו, שחושבים שהם קולים ומצחיקים אבל גורמים לך לרצות להרוג אותם בעינויים שלא נבראו מאז "הדוגמניות 3". אה, ורוברט - ייצור כל כך משעמם שהוא גורם לכמה מהכסאות הבנאלים ביותר עליהם אי פעם ישבתי להיראות כמתוחכמים, ופיטר הוא הטיפוס המדופרס והמיואש שרק רוצה שמישהו יהרוג אותו כבר. כמוני.
"היא עבדה עליי. היא ביקשה את הטלפון שלי. זאת ההיא מהקיוסק. הסטוקרית".
"אין סיכוי. אתה סתם מדמיין", אמרתי לו, שעה שהוא סימן לי בראשו להביט החוצה. ההודית הגדולה והשמנה נפפה לו בידה הימנית וחייכה חיוך שדי הסביר למה היא סטוקרית.
"יום אחד היא מצאה את המספר של פול מהמשרד בגולדרס גרין, היא חשבה שזה המספר שלי. היא סמסה לו בערך 60 פעם ביום כמה היא אוהבת אותי ורוצה אותי".
"כן, היא לא מפסיקה לנסות לדבר איתו ונותנת לו מלא דברים חינם", הוסיף רוברט, בתפקיד הסייד-קיק הנצחי של כל משרד.
"אז למה אתה הולך לקיוסק שלה?".
"כי אני רעב".
"למה אתה לא אומר שיש לך חברה?".
"כי זה לא יעזור. אני צריך לבקש מהחברה שתשנה לי את מספר הטלפון".
"פיטר, אל תהיה משוגע", נדתי בראשי לשלילה נחרצות, למרות שזה בדיוק מה שאני הייתי עושה במקומו, "עוד מעט תגיד לי שתתפטר בגללה".
פיטר שתק.
"פיטר, אתה לא הולך להתפטר בגללה".
"מה? לא יזיקו לי כמה חודשים בבית".
מאוחר יותר באותו היום עצר ג'יפ ענק וכסוף בדאבל פארקינג מול המשרד שלנו, ממנו יצא בחור קירח בסוף שנות העשרים שלו, עם ג'קט עור בצבע קאמל, ג'ינס, נעלי מעצבים ולוק כללי של בחור שנחטף על ידי סטייליסט של כדורגלן ליגה ב'. הדבר היחידי שהפריד אותו מאנשי הקש עם נעלי הפקקים היא העובדה שעל הפרצוף שלו הייתה צלקת כה ארוכה ועמוקה, שרמז פחות ברור היה אם הוא היה כותב על כל הלחיים שלו: "אני סרסור, ולא, אני מבטיח שאני יותר לא אשלח את הזונות שלי לצומת שלכם".
עוד סיבה למה חשדנו שהוא סרסור היא העובדה שבמכונית שלו חיכתה בחורה עם שיער אדמוני וביגוד מנומר, כולה פג בנדי מינוס הקלאסה.
"אני מחפש דירה לחברה שלי, היא במכונית", הוא אמר במבטא אלבני כבד (אני יודעת שאלבני כי הוא אמר שהוא אלבני כשהוא הזמין אותי לרדבול, ויודעת שכבד בגלל שבשמיעה ראשונית כולנו חשבנו שהוא אמר: "אני מאפיונר ואני צריך מאורת סמים"). פיל ורוברט היו נורא נחמדים אליו - ואף ציינו בחיבה שסרסורים הם הקליינטים הכי טובים, כי הם בחיים לא יאחרו בתשלום השכר דירה כי הם לא רוצים שהמשטרה תתערב - ואני מצדי הנהנתי וחייכתי את חיוך ה"יותר מידי נחמדה, שדי ברור שאני משחקת פה תפקיד של פוסטמה" ושאלתי אותו אם הוא יהיה מעוניין בקפה או תה למרות שאין לנו במשרד אפילו קומקום. הסרסורון שלנו, או איך שפיל ורוברט קראו לו אחר כך - מיסטר פימפ - דרש למצוא דירה ל"חברתו" באזור, אחת כזו שתראה מודרנית מאוד, ושתהיה בה תמיד חנייה - "גם באמצע הלילה". רוברט יצא איתו לסיבוב בשכונה והראה לו את הדירות שלנו (כלומר, לא שלי, אני עדיין גרה במאורת בריקסטון המרופשת שלי), והוא קבע איתנו גם למחר. בינתיים, הוא הזמין את חברה שלו לראות חלק מהתמונות שהעלנו למחשב במשרד, ותנו לי לומר לכם - הבחורה נראית BEATEN. מסוג הנשים שעושות הכל בשביל תוספת של 10 פאונד, ומכל החורים האפשריים - ואלו שתנקבו לה בתוספת של עוד 15 פאונד.
בסביבות הצהריים, קיבלתי טלפון מבחור זועם בשם טום גרין (וכן, אני יודעת, למה שתהיה זועם אם קוראים לך טום גרין?), שדרש לדעת למה הוא קם היום לגלות שמחוץ לביתו תקעו שלט "המקום הזה נמכר בהצלחה על ידי סוכנות הנדל"ן סיינט ג'ונס ווד אינטרנשיונל". מינגלינג קטן עם פיליפ והוא גילה שבעצם כל מה שאנחנו עושים בזמננו הפנוי זה לתקוע (שלטים, שלטים) במקומות ראנדומלים באזור כדי שקליינטים פוטנציאלים יתרשמו, יקחו את המספר ויצלצלו (רצוי אלו שלא גרים בדירות שאנחנו מנסים כרגע למכור לאנשים אחרים).
והשבוע: רוק סטאר התחיל איתי. אבל ממש רוק סטאר. וממש מפורסם. והוא התחיל. איתי. מול המון אנשים. רוצים לדעת עוד? בקרוב תקראו על זה באחד העיתונים השבועיים.
והסופ"ש האחרון אני ודילן הלכנו לנוטינג היל לעשות קניית ענתיקות, מפות, ווילונות ובשמי בית. תמונות אני אעלה בקרוב.
איך אומרת אבריל? - בייוש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
