אני חושבת שהדבר שלחלוטין גורם לי להמשיך להסתובב עם עצמי, ופחות או יותר בראש שקט, הוא העובדה שיש לי יתרון די גדול על אנשים אחרים שמחפשים שעשועים במקומות זרים (נגיד, אצל אנשים אחרים לדוגמה) - אני פשוט משעשעת את עצמי.
אתם בטח מצפים שעכשיו אסביר את הפסקה הזו, ולי ממש אין כוח. אבל אני אעשה בשבילכם ג'סטה (נדבקתי למילה הזו לאחרונה: "ג'סטה פה"/"ג'סטה שם"/"תעביר את זה ג'סטה" וכ'ו): בזמן שאתם הולכים למופעי סטנד אפ, צופים בסיטקומים נחותים וקוראים את הטור של מיכל טראוריג כדי לשעשע את עצמכם (אינטלקטואלית, יא מעאפנים), אני לא צריכה לצאת מהבית,סליחה, מהראש שלי כדי לעשות את זה. כך לדוגמה כשביקשו ממני לאחרונה לחשוב על הדייט הכי גרוע בחיים שלי, למרבה שמחתי (שמחתי?), חשבתי על כל כך הרבה כאלו, שהגעתי למסקנה חד משמעית- בשנתיים האחרונות (זאת אומרת, בערך מגיל 17, כי חייבים להודות(2), אני כבר מגרדת את ה-19), לא יצאתי לאף דייט שצלח. עוד נתון מעניין הוא שבערך רק בשנתיים האחרונות התחלתי לפתח אופי, חוט שדרה ועוד כמה דברים (חזה לא ביניהם), שהפמיניסטיות דווקא מעודדות לפתח. טוב נו, רובן גם ככה לס.
אז צחקתי מעצמי, ויש האומרים שזה תמיד טוב (האלי בארי סיפרה שהלכה לקחת את פרס "פטל הזהב" כשחקנית הגרועה ביותר השנה כי אמא שלה לימדה אותה להתמודד טוב עם מצבים כאלה. וואו האלי, לא ידעתי שגם אמא שלך היתה שחקנית כזאת נוראית), אבל אני חושבת שזה כבר מתחיל קצת למצות את עצמו. טוב, הבנו. דה ג'וק איז און מי (בדיחה, לא מקק. עם כל הכבוד לדגו, נוט אקסזקטלי מיי טייפ), לא משנה. נכנסתי למצב רוח די טוב. אני נהנת מהחברה של עצמי, כבר אמרתי?
ועכשיו למשחק מול צרפת. הרבה מכם שולחים לי אי מיילים (וזאת הפעם האחרונה בהחלט שאני הולכת להזכיר לכם כמה פופולארית אני בקרב קוראיי, לפחות בפוסט הזה), השואלים:"תגידי, את לא מתביישת? שמעת מה בארטז אמר"? ואני שואלת: תגידו, אני נראית לכם אמא שלו?
על המשחק הזה בכלל עשיתי חרם צרכנים. החלטתי לא להגיע כי אם שחקני נבחרת ישראל באים -אני לא. והשחקנים הולכים (והתכוונתי, 'הולכים'. ליטרלי). או במילים אחרות -לא הצלחתי להשיג כרטיסים לשער המערבי. נגמרו. ולא שיש לי משהו נגד השער המזרחי, כי אני בעצמי לא בדיוק ארית, אבל היי, יש גבול לכל תעלול (והוא נחצה בערך כשאת מוצאת את עצמך מוקפת באוהדי בית"ר הצועקים בהתלהבות:"תיירי ההומו, תיירי ההומו, תיירי הבן זונה").
מה שמדהים אותי באמת הוא שבאופן יחסי, ההכנות כלפי המשחק מול אירלנד היו הרבה יותר אינטנסיביות מאשר צרפת. נגד היריבה האנטישמית הספיקה הכותרת של רשת על הבוקר (כן גלילי, "רשת על הבוקר", אין צורך להתענג על כל טיפת חמצן שאת נושמת כאילו מינימום המצאת מחדש את הציניות. עינב חזרה לעולם, רות. סוף):"ישראל פוגשת את צרפת היום באיצטדיון ר"ג". לעזאזל, המשפט הזה פשוט דורש:"בואו, יהיו מכות".
והייתי באה (אם היו מכות), אבל רק בשביל לכסח את הצורה לג'ינג'י ההוא מגלי צה"ל, הפרשן לעת מצוא של "על הבוקר".
טוב, ועכשיו לפינה שאני אישית התחלתי לחבב, בייחוד כי אני צריכה להתמודד איתה יום-יום בעבודה : פינת יורדים על פרנצ'סקה:
אני לקו-וורקרית:"התקבלתי ללימודי קולנוע"!
קו-וורקרית:"מצויין, כי בקפה את לא משהו".
קו וורקרית:"את יודעת לעשות לב עם הקצף של הקפה"?
אני:"אני אנסה".
קו וורקרית:"זה נראה כמו ישבן."
אני:"כן. אני אעבוד על זה".
קו וורקרית:"את יודעת לעשות כוכב עם הקצף של הקפה"?
אני:"אני אנסה".
אני:"אוי, זה נראה כמו פנתגרם".
קו וורקרית:"כן. תעבדי על זה."
כעבור שעה קו וורקרית חוזרת אליי:
קו וורקרית:"אני רוצה קפה".
אני:"תני לי לנחש, הפעם עם ציור של המונה ליסה של דה וינצ'י או החמניות של ואן גוך".
קו וורקרית:"בהתחשב בקפה האחרון שעשית לי, מספיק שהפעם יהיה חם".
מחר הראשון באפריל. ואני מזכירה את זה לא משום שזה הנאשיונל פריק דיי (prick, לא freak, למקרה שאתם מצפים להרים של חובבי מטאל וערימות של שומעי -היהודים שינהרו לרחובות שינקין וישירו בצוותא), אלא משום שמחר ורוניקה חוגגת יומהולדת 23. אבל גם זו לא הסיבה שאני הזכרתי את הראשון באפריל, כי בינינו, מה אכפת לי מהיומהולדת של ורוניקה?-לא. אבל היא מתחתנת. וזה כבר באמת קצת מזיז לי.
הוא האחראי משמרת שלה, היא הדיילת VIP, והמשפחות של שניהם מאוד מאושרות מהסידור. אם תשאלו אותי, זה לא הולך להחזיק יותר מנישואיה של בריטני (לג'ייסון אלכסנדר, לפדרליין, מה שתרצו, אני מדברת בטווח חודשיים כמו שהבנתם). היא פשוט ילדותית מידי. ולא ילדותית אז אין "קשה לנהל איתה שיחה תרבותית או ליישב איתה ויכוחים", אלא ילדותית ברמת ה"קשה להסביר לה שסנטה לא קיים ולדבר איתה בו זמנית כאשר היא מברישה שיער." והוא בכלל חנאג'. יותר צפונבון ממנה (והו הו, היא צפונבונית מהסוג שגורם לשר מ"קלולס" לרטון:"כמה שטחי"). ואני יודעת מה אתם הולכים להגיד:"את מקנאה, את מקנאה", אבל אני לא. כי וואלה, אם בגיל 23 אני אצטרך לעמוד מתחת לקופה, אל תקראו לי פרנצ'סקה (בכל מקרה אל תקראו לי ככה, בסדר? כי זה לא שמי האמיתי, ולמען האמת נמאס לי שפונים אליי בשם הזה מחוץ לכותלי הבלוג. זה גורם לי להרגיש מוזרה. חבל שלא בחרתי שם במה אחר כמו "חמוטל" או "יוכבד").
לא משנה. מה שכן משנה הוא שברקוביץ' חתם במכבי ת"א (מדהים כמה אני עוברת מנושא לנושא, הא?), ומה אמר הברנש: "לא באתי הנה להביא אליפות - באתי לכאן בשביל להביא לכם דאבל!"
או, עכשיו אני מפחדת. אני רק מקווה שהוא לא יהיה במצברוח טוב ויחליט להוביל אותם במו רגליו לליגת האלופות.
כמובן, מדובר בתסמין של אדם שהסניף יותר מידי את התחתונים של עצמו. בחיים לא הבנתי את זה. ז"א, לאהוב את עצמך זה לא רע בעליל (להפך, אני בעד), אבל להיות מאוהב בעצמך עד כלות נשמתך, ולהגיע למצב שאתה אומר לצאצאיך:"עזבו את אבא, אבא עכשיו מלמד את עצמו איך לבעוט, להכין ולנגוח", זה די מוזר. אבל היי, זה ברקוביץ'.
ואם כבר ברקוביץ', הוא צריך להיכנס לפרק בעונה החדשה של "המוחות הגדולים של זמננו", בערוץ 8. ואם אתם מתכוונים לצחוק עליי, אז קודם כל - הגיע הזמן. ושנית, ממש מתאים לכם. חסרי השכלה בורים שכמותכם. הרי אני בדיוק כמוכם (רק בלי הדחף המטומטם לשלוח לי למייל הודעה "מה המצב, ילדה"? ולצפות שאני באמת אענה עליה),גם אני לא מתה על פרקים שלמים של מארי שלי, ניוטון, מוצארט ואינשטיין (ושלמה שרף. אבל רק כי הייתי חייבת להכניס שם חריג בכל רשימת האשכנזים הזו), העניין הוא שב"המוחות הגדולים של זמננו", הם מוגשים בצורה מרתקת, ותאמינו או לא, שנונה עד קורעת- מצחוק שגורמת לי לשבת ולחכות לה כל ערב (כאילו, בחייכם, מארי שלי ביתקה את בתוליה על הקבר של אמה. יש חומר יותר טוב מזה?)(שמור על זכות השתיקה, אוחנה).
בברכת "היה עוד צונאמי, אין מה לדאוג וילדי ההתרמות כבר בדרך אלינו", פרנצ'.
כל זה היה אתמול (ונדמה שחלפה לה שנה, או לפחות מספיק מים שזרמו לנו בכנרת כדי שנשאל - אנחנו בכלל מכירים את הנבחרת שלנו? ישראל? אופי? וואטדהפאק?).
כן. תיקו, "בווו" בהמנון הצרפתי, אדום לטרזגה (לא זלצר, לא "טרזגט"), וואליד בגול מבריק כמו הקרחת של פביאן בארטז, באופן תיאורטי, אין על מה להתלונן, פרט לעובדה המצערת שאם תרצו או לא, יכולנו לנצח פה. ולומר "יש לנו עדיין סיכוי לעלות למונדיאל", זה פוליטיקלי קורקט אך סביר כמעט כמו "יש לזאב זלצר סיכוי להגות נכון שם של שחקנים". שוב, על הנייר הכל נראה ונשמע יפה. כי ככה זה דף. או שלט. נגיד כזה שאומר:"תחזירו לנו את ה-
". נשבעת לכם שהיה כזה. ולי לא נותר אלא לומר: חבר'ה, הנבחרת היא לא הכתובת. בדרך כלל רוזנשטיין מספק אקסטות.
מה עוד היה לנו?- הא, מאיר אינשטיין. אני אוהבת את השיער את מאיר אינשטיין, או את הדבר הזה שיש לו על הראש. בכלל ,מאיר אינשטיין הוא שדרן נפלא, מצטיין כל כך, שהייתי שמחה לשלוח ישר למקום אחר. הרחק הרחק מכאן. נגיד לאנגליה. כן. שיפרשן את צ'לסי, הרי גם ככה בדרך למשחק של הפועל בסטאמפורד ברידג' הוא טרח לומר לכל אוהדי הפועל:"אתם עושים טעות, הפועל הולכת לחטוף השפלה". וואטאבר, לא אנחנו מסתובבים עם הדבר הזה על הראש, להזכירך.
פרט לזה הכל עבר בשלום. היום קראתי שישראל מתכוננת "להתפוצץ" באיי פארו. בו-הו, פארים (ככה קוראים להם?), הוציאו קסדות. הנה אנחנו מגיעים, ואנחנו מצויידים בנמני ועמרי אפק. ואם זה לא מפחיד אתכם- ראיתם פעם את פיני בלילי בספרינט לעבר שער היריב? (הערה: לא תמיד. לפעמים השער של אוואט קרוב לו יותר).
ולסיום- רגע של "הידעת?"
הידעתם?- שריקות בוז ויריקות לעבר המגרש בעיצומו של המארסייז אולי נראה כמו דרך טובה להתמודד עם האנטישמיות בצרפת, אבל כמה שזה הולך להיות לכם לשוק, מסתבר שהם לא אהבו את זה כל כך.
וכאן זה נגמר. כמו הקריירה של נבחרת צרפת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
