אני הולכת לספר לכם משהו שבטח מעולם לא עלה בדעתכם - אני אוהבת בריטים. אז זה צירוף מקרים מצויין שאני גרה בלונדון, מקום המאכלס לא מעט גברים בריטים. וזה טוב מאוד שאני משום מה מושכת אליי את הגברים הכי יפים, מחוספסים וסקסיים עלי אדמות. בדרך כלל. לא כשאני אישה נשואה.
פיטר ואני הכרנו בנסיבות מוזרות. הוא חבר של אחד הידידים הבודדים שיש לי כאן. מעולם לא פגשתי אותו, עד אתמול, והקשר שלנו התבסס בעיקר בכתיבת טקסטים אינטנסיבית אחד לשניה במשך ארבע החודשים האחרונים. מעולם לא חשבתי עליו יותר מידי. בשבילי, הוא היה בחור בלי פרצוף שמעבר לי את הזמן בין תיוק לשיחת טלפון. ממקום מושבו כמהנדס מצליח בסאות' קנזינגטון, פיטר בן ה-26 יכול היה להרשות לעצמו לשלוח לי המון הודעות טקסט שנונות שיעסיקו אותי במהלך היום. ואני? הייתי יכולה להרשות לעצמי להחזיר לו בשנינויות משלי.
אמש, אחרי חודשים של התחבטויות ודפיקות ברזים, החלטנו להיפגש. החלטנו, ואני די מצטערת על זה. לא כי זה היה נורא. כי זה היה מעולה.
חיכיתי לו בתחנת קלפהאם נורת', במרחק הליכה מהבית שלי. הוא הגיע עם האוטו, אני הגעתי בלי - ולא עלה בדעתי לבקש טרמפ, כי הבריטים האלה, כשאת נופלת על פסיכופט אין סיכוי שתצאי מזה בפחות מ-40 חתיכות. ב-9 וחמישה כבר הייתי שם. ב-9 ועשרה הוא טרח לשלוח הודעה שהוא יאחר ב-10 דקות, אבל חפיף, הדרינקים עליו. אפס, מוללתי את הסיגריה בין אצבעותיי וחשבתי אם להוציא את המטרייה או לא. מצד אחד, כרגע חזרתי מהספר, שדפק לי פונינאחס, תספורת רייצ'ל ומספיק פן וגוונים להעסיק את שוקי זקרי לשנתיים וחצי. מצד שני, זה היה נראה לי די מפגר לעמוד עם מטריה מתחת לגג התחנה. השעה הייתה כבר 9.24, ואני פתאום הבנתי שאני מחכה לבחור הזה כמעט חצי שעה. "תקשיב לי טוב", כתבתי לו טקסט נזעם, מלכסנת עיניים לשני הצדדים כדי לבדוק אם הוא במקרה באזור, "אם אתה לא כאן תוך חמש דקות, לא רק שאני עוזבת - אלא שאני אפיץ עליך שמועה שתגרום לכל בחורה ברדיוס של 60 קילומטר מלונדון ובתוכה להתרחק ממך לכל החיים".
הכנסתי את הבלאקברי חזרה לכיס מעילי והוצאתי עוד סיגריה. ואז הוא ניגש אליי.
פיטר הוא בחור גבוה מאוד. שיער שטני בהיר, עיניים כחולות, זיפים. גוף בנוי לתפארת מדינת "הגברים האלה, שמשחקים כדורגל כל שבת ולוקחים את זה בשיא הרצינות". מה שבאמת הקסים אותי בו, חוץ מהעובדה שבניגוד לדילן - הוא מסוגל לגדל זיפים מבלי שהם יראו כמו פתיתי אורז פרסי שנדבקו לו ללחיים, היא העובדה שלפיטר, שוב - בניגוד לדילן, יש חוש אופנתי מקסים. מהסוג הלא מתאמץ, שפשוט נולד עם טעם טוב בבגדים. הוא לבש ג'קט עור וקפוצ'ון, צעיף כהה, מכנסי ג'ינס שנפלו קצת נמוך מידי לטעמי ונעלי סניקרס לבנות. והוא היה יפה. כל כך יפה. יפה עם התספורת שלו, שלא נחתכה על ידי (בניגוד לדילן). עם הג'ל המוקפד, בניגוד לדילן. עם הריח הטוב של הבושם והאפטר שייב והדאודורנט, איך שהם מריחים טרום-העניין הזה שנקרא זוגיות יציבה ומגורים משותפים. הוא חייך, אני הזעפתי פנים וסיננתי בין שפתיי האדומות: "איזה אפס".
"לאן את רוצה ללכת?", הוא התעלם מפתיחת הדיאלוג איתה בחרתי להתחיל, תחב ידיו לכיסו והסתכל סביבנו בחיוך.
"הביתה", עניתי. לא ממש הבנתי למה אני זועפת ויללנית, אבל תיארתי לעצמי שזה בגלל שאני במבוכה נוראית וכל דבר חיובי שאגיד יכניס אותי לסרטי: "האם הוא חושב שאני אוהבת אותו עכשיו? האם לא?", ושנאתי את עצמי על זה.
הלכנו קצת ברחוב, ואני ינקתי את השאכטה האחרונה של הסיגריה שלי כשאני מחזיקה אותה בין האגודל לאמה, סימן אולטימטיבי לכך שאני מנסה להיות קולית.
הוא גיחך.
וגרם לי לשנוא אותו ולהתאהב בו אפילו יותר.
אז נכנסנו לפאב הראשון שנקרה בדרכנו.
"דיאט קולה ודאבל וודקה", צעקתי לאוזנו חזק מידי, והלכתי לתפוס לנו מקומות בפאב העמוס. הוא הנהן וניגש לברמנית, בזמן שאני הייתי עסוקה בלקלף מעצמי את מספר השכבות הדו-ספרתי, נשארת בשמלת סטרפלס שחורה ועצמות חזה שהובלטו בכל דרך אפשרית: סומק, גליטר ומסור חשמלי. הוא היה עם גבו אליי, וזו הייתה הזדמנות מצוינת לסדר את תספורת המעצבים שלי ולמקם את עצמי בפוזיציה אלגנטית. גברים התחילו להסתכל עליי. הביטחון שלי עלה. אני, מצדי, נעצתי מבט ארוך מידי וחצוף מידי בישבן המושלם שלו, שואלת את עצמי מה לעזאזל קרה לי, ולדילן, ואיך זה שאני כל כך נמשכת לבחור הזה.
פיטר הגיע עם המשקאות. בירה לו, משקה כוסיות לי.
השיחה לא ממש זרמה בהתחלה. אני בלבלתי לו את השכל על כמה אני שונאת את העבודה שלי, הוא דיבר קצת על העבודה שלו, ואני הקנטתי אותו, והוא הקניט אותי, ואני צחקתי ונגעתי בלחיים שלי והבנתי שאני חמה יותר ממתמודדת "הישרדות" בקטלוג פלפל, והוא השפיל את עיניו וחייך ואני סוף סוף שמתי לב לעובדה שהחיוך שלו לא מושלם, מה ששימח והלהיב אותי ואיכזב אותי בעת ובעונה אחת.
מהר מאוד העניינים גלשו לשדה בו אני מרגישה בטוחה ומרשימה - כדורגל. הוא אוהד צ'לסי, אני ארסנל, מה רע? - אני התחלתי לפרט לו איך צ'לסי קונה את כל הליגה, משלמת משכורות עתק עבור שחקים בינוניים ומשכירה את שירותיו של מאמן העל אברהם גרנט, שברזומה שלו יש מועדונים מוכרים כמכבי חיפה והפועל פתח תקווה, והוא מצדו נשך את שפתו התחתונה בעיניים נוצצות וגמע את האינפורמציה שהנקבה בעיניים המעושנות שמשחקת עם הקש שלה הרבה כרגע נתנה לו.
פיטר התווכח והסביר לי כמה אני טועה, ומהר מאוד אני עברתי לטקטיקת נפנופי הידיים (ככל שאת מדברת יותר עם הידיים, ככה אנשים יותר מעריכים את הדעות שלך - באנגליה), והוא עבר לטקטיקת החזקת הידיים (כאשר כפות ידיו הסדוקות והמחוספסות מחזיקות את הידיים שלי בכל פעם שאני יוצאת מכלל שליטה והופכת לתמנון אפילפטי).
הוא הזמין עלינו 6 דרינקים ו-4 שוטים, ואני נשפכתי על הספה עליה ישבתי וגיהקתי משהו שנשמע כמו "ג'נטלמן".
בשלב מסוים, אל תשאלו אותי מתי כי אני לא זוכרת הרבה מהלילה, פרשתי את רגליי מתחת לשולחן והרגשתי את רגליו של פיטר נוגעות-לא-נוגעות בשלי.
"אני לא מפסיקה לשחק עם הפוני שלי", אמרתי. "הוא חדש".
"מתי עשית אותו?".
תחשבי מהר. זה לא יכול להיות היום, כי אז הוא יחשוב שהתאמץ לכבודו. זה לא יכול להיות במהלך השבוע, כי את עובדת כמו חמור. וזה לא יכול להיות מחר, כי זה עדיין לא הגיע.
"יום שבת שעבר".
יופי, מפגרת, זה היה יום חופש. אף אחד לא עבד.
"יום שבת?", הוא הרים את גבותיו בהפתעה.
"כן, יום שבת".
מה תעשה, תקח אותי לבית משפט לענייני צדק שיער?
"אני לא בטוחה שזה מתאים לי", הוספתי.
"זה מתאים לך. את נראית מהמם".
חה. הוא חושב שאני יפה.
"זה נראה ממש ממש טוב", הוא אמר, לקח פאוזה, והמשיך, "בהחלט...", מלמל, "מהמם".
חייכתי וקמתי לשירותים, מלכסנת עין למראה הארוכה שהותקנה לאורך החדר, רואה שהוא בודק את התחת שלי בתמימות.
כשחזרתי שתינו עוד כמה דרינקים והתקפלנו לרחוב. אני הייתי שיכורה יותר מפאולה עבדול בשידור חי, והוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יחזיק לי את היד. רציתי. אבל עניתי לא. הוצאנו סיגריות ועישנו כשאנחנו עומדים על המדרכה הרטובה. הוא דחף את כתפיי קלות עם כתפו וחייך.
זה גרם לי להרגיש פרפרים בבטן.
"אני הולכת לראות חברים בפאב בסוף הרחוב", אמרתי לו, וכשאמרתי "חברים" התכוונתי לבעלי וחברים שלו, אבל לא רציתי שידע.
"אני אלווה אותך", הוא משך בכתפיו.
"אתה לא חייב".
"אני רוצה", הוא ענה, ונגע ברפרוף בגבי, ושנינו התחלנו לצעוד בקרבה מפחידה לעבר הפאב של דילן.
עברנו ליד בחורה בחצאית מיני ורודה ובחור בחליפה של באטמן.
רגע, מה אמרתי?
"עברנו כרגע ליד בחור בחליפה של באטמן?".
"לא".
"מה?"
"אני לא יודע על מה את מדברת. לא".
המשכנו ללכת. בחורה בפאת פוליאסטר צהובה, אוחזת בידו של סופרמן, הלכו לפנינו.
"ואתה רוצה להגיד לי שלבחורה הזאת אין פאה?".
"לא. זה השיער הטבעי שלה".
"האם היא אפרוח?".
"לא יודע".
"וסופרמן?".
"מי זה סופרמן?".
"זה שלידה".
"סתם בחור בחולצה אדומה וג'ינס. וואו. את ממש שיכורה".
יכול להיות שבאמת הייתי חושבת שאני נורא שיכורה, אילולא גיליתי את המועדון אליו כל אלו הולכים, שערך מסיבת תחפושות ענקית.
"אבל היית צריכה לראות את הפרצוף שלך", פיטר השתנק, ובלבי נזרע רצון קטן להרוג אותו.
"העקבים האלה הורגים אותי".
"הם חדשים?".
"כן".
לא הם לא, חשבתי. לשקרים שלי אפילו לא היה תכלית.
"אבל הם יפים עליך. את נראית טוב. את מהממת".
"אתה סתם אומר".
"את סתם חולבת ממני מחמאות".
"אני רק יללתי שהעקבים האלה הורגים אותי".
"ואני רק אמרתי שאת נראית מצוין".
"טוב".
"טוב".
הגענו למקום בו הייתי צריכה להיפגש עם דילן ואני עצרתי וכמעט התחננתי לפיטר שילך. כלום לא קרה בינינו, אבל אם לדילן יש כל חוש הומאני בסיסי, הוא יבין שהכימיה בינינו כל כך לוהטת שזה פלא ששיערי לא סתור ופניי לא מלאות חרטה. פיטר הסכים, מזהה את התחינה בעיניי, ונישק את שתי לחיי. כשהוא עזב, הוא עוד הספיק לעשות לי סימן עם האצבעות, כזה שאומר "תתקשרי אליי" או "יש לי אצבע אחת מתחת לסנטר ואצבע אחת ליד האוזן". הנהנתי והשפלתי את מבטי.
הוצאתי את הבלאקברי מהכיס שלי.
פיטר כבר הספיק לשלוח לי הודעה.
"אני יודע שאת מחבבת אותי. מאוד. אני יכול לראות את זה. ואת איכות. והפוני נראה עליך מהמם".
הסתמסנו עוד קצת בלילה, ואני פרשתי לישון כשדילן יושב בסלון ואוכל צ'יפס וקבב. שכבתי במיטה וניסיתי להבין מה קורה לי. איך אני יכולה לחשוב על מישהו בחיבה שלא חשתי מהיום שפגשתי את דילן. איך לא חשבתי לזרוק את מה שיש לי עם דילן גם כשהכדורגלן התחיל איתי, וגם כשהרוקסטאר התחיל איתי, וגם כשהמיליונר התחיל איתי, ואז הגיע איזה מהנדס יד שניה עם סרקזם וחיוך עקום וגרם לכל העולם והבטן שלי להתהפך. וחשבתי על איזה אדם נורא אני, ועל איך אני יודעת שזה יגמר בלב שבור. פוטנציאלית של שלושתינו, אבל יותר סביר שרק שלי. שאני אבלע את כל הרגשות האלה ואעבור הלאה.
ואז חשבתי על איך בגדתי בכל בני הזוג שאי פעם היו לי חוץ מדילן, ואיך אולי זה בטבע שלי.
ואז חשבתי על פיטר נוגע באצבעות שלי כשאנחנו מדברים בבר האפלולי ההוא.
ואז חשבתי על הצחוק שלו. על המבטא המרשים והרהוט שלו, שלא נותן לך להתבלבל ומבטיח לך שהוא מגיע מאזורי הוילות המגודרים של האמפסטד.
ואז ניסיתי לישון, כשאני מתגלגלת לכל הצדדים ומנתחת את כל מה שקרה הלילה, ושונאת את עצמי ואת פיטר וקצת אוהבת אותו גם ובעיקר אוהבת את דילן ולא יודעת מה לעזאזל קרה שם.
כשקמתי בבוקר בדקתי את הבלאקברי שלי. אין הודעות.
הסתובבתי לדילן. הוא הריח מזיעה ובושם של גברים והשיער הבלונדיני המלוכלך שלו קישט את פניו המלאכיות. חיבקתי אותו.
"רוצה לישון", הוא סובב את גבו אליי.
"אני רק רוצה קצת תשומת לב", ניסיתי ללחוש לו בעדינות.
"עוד שעה, אוקיי?".
קמתי וצחצחתי שיניים והכנתי קפה ועישנתי סיגריה וכשהוצאתי שוב את הבלאקבארי שלי הייתה לי הודעה מפיטר. הוא היה במשחק של צ'לסי, ורצה לדעת איך אני מרגישה.
העברנו את כל היום בטקסטים, ודילן נראה כאילו הוא משתגע מכל העניין. אני גם יכולה להבין אותו.
זה די ברור שפיטר חושב עליי רוב היום.
זה די ברור שאני חושבת על פיטר רוב היום.
וזה די ברור שאנחנו נמשיך להיות ידידים, כי איפה כבר אפשר למצוא בחורים מצחיקים ושנונים באנגליה, שהשיניים שלהם לא נראות כמו קלידי פסנתר שנפל מכל המדרגות של עזריאלי?
ואני מאוהבת בשני בחורים.
האחד בחור מרגש שיכול להיות אהבת חיי.
והשני בחור שחשבתי שהיה והתברר כדי משעמם יחסית לשני.
וכל מה שאני רוצה זה רק לעבור את השבוע הזה בלי אף שברון לב או ריב מריר עם אף אחד מהם.
ואני יודעת.
יודעת שזה לא יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
