פעם אהבתי לומר שאני טיפוס נו-רא מתבודד, ושאין לי בעיה לחיות בלי זוגיות, מה שגם הוכחתי בצורה די מזהירה במהלך רוב תקופת הנעורים שלי. היום אני כבר לא יכולה להגיד את זה, שכן יש לי את דילן, איתו אני נמצאת כבר חמישים טריליון שנה בשנות כלבה, ואולי אפילו קצת יותר אם מודדים את זה בסרגל הוליוודי. העניין הוא שגם עם דילן אני אדם נורא מתבודד. אמא שלי, שהגיעה שבוע שעבר ללונדון לשיחת מצ"ב, לאחר שהודיעה לכל חברי הפייסבוק שלה ואחותם שהיא אוהבת את אלירז שדה קצת יותר מאת ילדיה הביולוגיים ("נו, אבל אתכם אהבתי הר-בה יותר זמן", היא תרצה כאשר התעמתי איתה סטטוסית לעיניי כל), כמעט התפחלצה."אתם תמיד ככה?" היא מלמלה בדאגה. אני ישבתי בחדר העבודה שלי, בעוד דילן שיחק נינטנדו ווי בסלון.
"כמובן," עניתי בחדווה. בדיוק סיימתי לקרוא ספר ("התיקונים" - מומלץ), בדקתי אימיילים, שרבטתי רעיונות על דפי נייר סביב המחשב ואילולא הפריעה לי, עוד הייתה ממשיכה את ההתבודדות הזו לתוך הערב, ואז לבוקר שאחריו. "זה לא טבעי?", שאלתי בהיסח דעת.
ובכן, מסתבר שלא. השבוע אני ודילן גילינו שחוץ מן העובדה שאנו מעבירים את סל הכביסות שלנו שואה גרעינית (היא טענה שאנחנו לא ממיינים מספיק, מה שלגמרי הרג את טיעון השואה, אבל עדיין), אנחנו גם זוג מאוד מוזר. אני לא חושבת ככה. בעולם שהלנה בונהאם-קרטר וטים ברטון חיים בבתים צמודים אך נפרדים ושומרים על זוגיות נפלאה, לה אין את הכוח או מעמד לבוא ולומר לי שהזוגיות שלי דפוקה כאילו היא...היא...היא...אמא שלי, או משהו.
כמובן שאני צוחקת. לי ולדילן יש מערכת יחסים דפוקה מן היסוד. אנו משתדלים בכל הכוח שלא לבלות זמן אחד עם השני אלא אם יש לנו תירוץ ממש טוב: ערב רומנטי, סרטים לצפות בהם, פאבים ללכת אליהם או עוד כמה אירועים שמצריכים שנהיה יחד באותו החדר. לי ולדילן - ואנחנו לא מתביישים בכך - אין "ג'אנק טיים" ביחד. רוב האנשים מחפשים בני-זוג בייחוד בכדי להעביר את המחציות בחיים ביחד. אני ודילן כבר שנה וקצת לא מצאנו את עצמנו יושבים בסלון וצופים בטלוויזיה ביחד, אלא אם מדובר ב-DVD ששנינו בחרנו או סרט. אין אצלנו בבית את תרבות ה"מאמי, מה יש היום בטלוויזיה?". זוהי זריקת הציאניד הבורגנית המושלמת בשבילנו. לפעמים אני קוראת בסלון כשהוא קורא בסלון, וכשאחד מאיתנו יקום להכין קפה, הוא ישאל את השני אם גם הוא רוצה - ואם השני ירצה ביסקוויט בצד, לראשון לא תהיה בעיה לרדת למטה ולקנות לו אחד. שיחות נפש זה לא משהו שמתפתח מרביצה משותפת בסלון - או לפחות לא לי ולדילן, שצריכים להיות מתודלקים באלכוהול, בוף או לפחות חוסר אונים משווע בכדי להיכנס לאחת. את זה אנחנו משאירים לפאבים ובארים שאנו פוקדים מידי שבוע. אך האמת הבאמת נוראית היא שאם לא מחשיבים את הסרטים/סאות'פארק/פריקס אנד גיקס שבהם אנו צופים מידי ערב לאחר שאחר מאיתנו הכין ארוחת ערב, אני ודילן פשוט לא מבלים יותר מידי זמן ביחד בימי השבוע.
למה? - יכול להיות שזה בגלל שלנו לא היה את גן-העדן הנפלא שנקרא "שלב הדייטים", בו אפשר לראות את הבן-זוג רק פעם או פעמיים בשבוע ולחזור לעניינך, וזוהי דרך פיצוי על כך. אך סביר להניח שגם אני וגם דילן שייכים לזן של אנשים שבמילא אוהב להיות לבד, ולכן צריך סיבה ממש טובה להיות יחד.
באופן כללי, ככל שאני חושבת יותר על זוגיות מונוגמית בעולם המודרני, כך אני פחות אוהבת את הרעיון. יש סיכוי שהייתי צריכה לחשוב על המשפט הקודם לפני שנכנסתי בברית הנישואים, אבל היי, קורה. ולפני שאתם מרגישים חוסר-אונים/מורא/עצב/רחמים בשבילי: אתם באותה סירה, בייביז. גם אתם תמצאו את עצמכם יושבים מול אדם, שיפה ואינטליגנטי ומושך ומבדר ככל שיהיה, עדיין יהיה האדם שתאלצו לבלות את שארית החיים החד-פעמיים ומסריחים שלכם ביחד. עד שיום אחד תלכו למכון כושר או לבית הקפה ותפגשו מישהו אחר, שיסחוף אתכם קיבינימט, ותבגדו בהם. הם יגלו, יתגרשו מכם, ייקחו את הילדים ואתם תחיו ברגשות אשם שקלקלתם את הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לכם (מה, שכמובן, זה לא היה). העסקה החלופית היא שבן-הזוג שלכם יבגוד בכם, אחרי 20 שנה של כביסות ובישולים ועבודה וילדים, עם איזו מזכירה זנזונת במקרה הטוב וערימת מחלות המתנקזת לגוף אנושי במקרה הרע, ואז זה ייגמר ותרגישו פראיירים. כאילו בזבזתם 20 שנה על כלום. וגם אז תהיו צודקים.
כמובן, לא כל זוג נשוי מסתיים בבגידה. זוהי לא הוליווד כאן. אתם יכולים, בכל שלב על ציר החיים שלכם, להיפרד מכל סיבה אחרת: ילדים, יותר מידי עבודה, חוסר זמן, חוסר חשק, חוסר שינה וחוסר טיזי. ואם באמת שרדתם את כל הזוגיות והנישואים האלו עד הסוף (מה שמחצית מהאוכלוסיה של רוב המדינות המערביות לא עושה בין כה וכה) - קבלו מדליה. כלומר, לא עכשיו, אלא כשתהיו על ערש דווי והמחשבה האחרונה שתעבור לכם בראש היא: "למה לא התחתנתי עם החבר הראשון שלי, בכתה י"ב, דניאל אור-לייזר?" (התשובה, כמובן, היא משום שלא רצית לקחת את שם המשפחה שלו, אגב).
הרבה רווקים ורווקות מלומדים במיוחד אומרים לי לאחרונה שמונוגמיה היא רעיון מיושן, רעיון שנשבר שוב ושוב על ידי החברה המודרנית, אנו רואים זאת כל יום. ממרומיי הזוגיות שלי, יש לי את האוטוריקה לחייך אליהם בפה מלא ליפסטיק, לבחון את טבעת היהלום שלי ולהמהם: "אה-הא". רווקה זקנה שכמותך, תמשיכי לדבר לך על אוטוריקות ומונוגמיות ביוכימיות. אף אחד לא אוהב סמארט-אס. הגיע הזמן לפקוד את מרפאת הניתוחים הפלסטיים ולהזריק בוטוקס בכמויות איתן ניתן לפסל את אבי ביטר. אך האמת היא שאני מבינה את אותם האנשים - מסכימה עם חלק נכבד ממה שהם אומרים - אבל מה אני יכולה לומר לדילן? "מונוגמיה זה לא בשבילי"? אני עדיין, ככלות הכל, אוהבת אותו אהבה אובססיבית וחסרת מעצורים. הוא כמו הגפיים התחתונות שלי, רק טיפה יותר מחוטב מהתחת. בלעדיו אני לא שלמה. (הכניסו משפט עם מטאפורה על ים). סוף פסקה.
יכול להיות שהארה אחרת תנחת עליי (ורצוי בקרוב), אך נכון להיום, אני יכולה להבטיח לכם שאף אחד מאיתנו לא יהיה באמת מרוצה. אלו שכן יש להם בני זוג תמיד יבחנו את הסחורה שאין להם, ובצדק. ואלו שאין להם, יקללו את הנשואים על כך שהם לא מסתפקים במה שיש להם. ואני ודילן נמשיך לקרוא ספרים בנפרד ולבלות את הזמן שלנו ביחד רק כי אנחנו רוצים ואוהבים ויש לנו מה לעשות, ולא בגלל שחייבים, וככה זה בחיים. ואולי, רק אולי, נשרוד קצת יותר זמן.
בחייאת ליברמן (ואלי)
הרבה חברים שמאלנים שלי, ובייחוד בתקופת הבחירות, כעסו עליי כי השתעשעתי ברעיון שלהצביע לגבר המזוקן והקיצוני. הסיבה שלהם הייתה: "הוא יכריח אותנו להישבע אמונים למדינה שלנו". זו הייתה סיבה מטומטמת, שכן גם המדינה הדמוקרטית ביותר בעולם, דגל החירות - ארצות הברית - עושה זאת. הסיבה שהם כן היו יכולים לתת לי - ועוד הייתי מקבלת, כי מעולם לא התכוונתי באמת להצביע לליברמן או לאף אחד אחר, בהתחשב בעובדה שאני חיה בחו"ל - היא העובדה שהוא, בעגה רפואי-מקצועי, apeshit crazy.
אני מדברת כאן בחופשיות ונונשלנטיות כאילו ידיי עמוסות בכוס וויסקי, סיגריה וארנק פראדה, אך למען האמת, המצב די מדאיג אותי. אף אחד לא יכול להאשים אותי בחוסר אהבה למולדת/חוסר פטריוטיות, אך אלוהים אדירים, הבן-אדם לא שפוי. זה התחיל מן העובדה שליברמן החרים את ביקור נשיא ברזיל בארץ וסירב לפגוש אותו, משום שזה התנגד לעלות לקבר הרצל אבל דווקא כן יצא אחוק כשזה מגיע לקבר ערפאת. אני חושבת שאני מדברת בשם הרבה אנשים כשאני אומרת שהברזילאים הם לא בדיוק העם האינטליגנטי ביותר בעולם, ובהתחשב בעובדה שהתרומה שלהם לאנושות מתחילה בקרנבל של חשפניות ונגמר בהמצאת החוטיני, אני לא הייתי לוקחת את הנשיא הברזילאי ברצינות תהומית. על קצה המזלג, לואיז דה סילבה הוא נשיא כל כך מביש, שאפילו קרלה, הפוסטר-קיד לטיפשות (וברזילאית בעצמה), אמרה שהוא מבייש אותה כברזילאית. לדה סילבה יש 7 אחים ואחיות, הגיע ממשפחה ענייה, לא סיים בית ספר יסודי ולא למד קרוא וכתוב עד שהפך לנער בגיל ההתבגרות. לפני שקיבל את הג'וב הבאמת מגניב כנשיא ברזיל, יש באמתחתו לא מעט שנים של עבודות מפעל איזוטריות. גאון הדור, צר לי לומר לכם, הוא לא. הוא הנינט של הברזילאים, הוא ה"תראו, גם הוא עני מרופט, פרובינציאלי עם עודף משקל, בדיוק כמותנו, ולכן מראת הארץ" שלהם. אך גם אם דה סילבה כן היה גאון הדור, ונניח ולא היו לו קשיים בלקרוא ולכתוב - אתה שר החוץ, לעזאזל. יש לך מושג כמה רע זה נראה? יש לך מושג כמה פתטי זה נראה כשאתה מושיב את שגריר תורכיה על כיסא נמוך משלך? ההקבלה הכי פחות קיצונית היא לנסוע בלמבורגיני מול ילד בן חמש עם גלגלי עזר ולנסות לגנוב את חברה שלו.
כשאני פוגשת מישהו טיפש, אני לא אומרת לעצמי: "Oh! I am going to out-stupid him this time!". לא. אני מחייכת, נותנת לו ליטוף חם על הראש ומקווה שהברירה הטבעית תעשה את שלה.
ליברמן הוא קיצוני ומסוכן. מהקמתה, ישראל התהלכה על החבל (איזה חבל, חוט) הדק מאוד של דיפלומטיות עם מדינות מסוימות, שהוא והשר אלי ישי פשוט משתינים עליהן בקשת. קחו לדוגמה את האחרון - אלי ישי מש"ס - שלמרבה האירוניה מוכיח את התורה הדרוויניסטית יותר מכל אדם אחר בעולם, שכן הוא אפילו לא השכיל לסגור מעגל מהתפתחות הקוף לאדם. הוא לא היה מפריע לי, אישית, אילולא היה ממשיך לשחק בפיפי וקקי, לגזור חורים בסדינים ולכפות על כולנו שלא להשתמש באוטובוסים בשבת. אני רגילה. בסך הכל, ש"ס כבר הציקה לתושבי המדינה בדרכים הרבה יותר אקוטיות (נניח, זכויות הגאים והלא-יהודים בארץ). אבל לקרוא לנשיא
אובמה "מוסלמי וחובבן שמבעיר את ירושלים" היא סיבה מספיק טובה לנעול אותו מאחורי סורג ובריח. הכתבה הזו זעזעה אותי. ישראל, כמדינה, מתחבאת מאחורי הגב של מאמא אמריקה, שגם ככה צריכה להיות עסוקה יותר במיתון הגואה וגועש ולסדר את הבלאגן בבית שלה לפני שהיא מתפנה לעשות עלינו בייביסיטר כאשר אנו נמצאים בעיצומו של עוד מפגן שרירים אימפוטנטי (והפעם "לבנות, או לא לבנות? - זו השאלה במזרח ירושלים". והתשובה היא כמובן: אולי, לפני שנבנה, נתמקד יותר בדברים כמו, יו נואו, הביטחון של תושבי הדרום, האיום האיראני, וכאלה?). השר ישי, שמאמין שהתשובה האולטימטיבית לכל בעיה - כולל ההתחממות הגלובלית - הוא אלוהים, גורר אותנו למשבר מדיני עם אמריקה, שאל תטעו: חמור הרבה יותר מכל איום איראני תאורטי ששורר עלינו כרגע.
המצב הדיפלומטי העגום של ישראל יכול להסתכם בפרק אחד של סדרה מצוירת בשם "סאות'פארק" (וכן, אני לגמרי פיכחת). לפרק הזה קוראים "I'm a Little Bit Country" והוא עוסק במלחמה האמריקאית בעיראק - כן או לא. הרדנק הימניים והשוחרי שלום השמאלנים נפגשים בדאון טאון של העיירה מידי יום ומכים אחד את השני עד זוב דם. המסקנה היא שאמריקה נולדה (והתפתחה) משני הצדדים: אנשים שמצד אחד יוצאים למלחמה, ואלו שמתנגדים להם מן הצד השני. במילים אחרות: אמריקה תמיד תעשה את מה שהיא רוצה לעשות מבחינה מדינית - אך תמיד תתנהג כאילו אין לה חשק לעשות זאת. ישראל לא באמת חייבת לאמריקה דין וחשבון. כל מה שהאמריקאים רוצים בשלב הזה - וזה לא הרבה - הוא שלא נבעיר את האזור וניצור התלקחות נוספת. אפילו בזה אנחנו נכשלים, וההרגשה האישית שלי זה שהאשמה לא נופלת עליי או עליכם, אלא על ליברמן וישי. אז נכון, את ליברמן אי אפשר לתקוע עם תיק התיירות אחרי שעשה חרקות בבחירות. אותו צריך לשלוח לשיעור אל"ף בי"ת של דיפלומטיה, ואולי אפילו לקחת אותו יד ביד לאיזה סמינר בנושא השתלטות בזעם. ישי, לעומת זאת, הוא חלאת המין האנושי, איש קטן שמסמל בעיניי הרבה שנאה ומעט מאוד אהבה - ומילא זה - אבל גם טיפש. הוא צריך לעוף מהנוף הפוליטי שלנו מהר יותר ממשה קצב עם סטילטו נעול בין פלחי ישבניו.
אחרת באמת כולנו נהיה בצרה גדולה.
ובנימה זו, היה נעים.
פרנצ'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
