עבודות שיפוץ הן לא דבר חינני במיוחד ורוב האנשים בעולם מעדיפים לקדוח לעצמם את הפרק האחרון של "הבוקר עם קרין מגריזו" מאשר לשמוע זכוכיות מתנפצות ופועלים רומנים צורחים במשך שבועיים וחצי, אבל לפעמים אין לנו ברירה. כלומר, בעיקר כשעבודות השיפוץ מגיעות מהבניין הסמוך.
זה מה שקורה אצלנו בעבודה השבוע. שיפוצים. המון שיפוצים ליד הבניין שלנו. כשהם הגיעו בהתחלה, ממש לפני 9 ימים, הם אמרו שהם יעשו רק נזק מינורי. בפועל, אומנם, הם השאירו שם בלאגן שלא נראה מאז הבטן של טרה ריד.
(הנה):
(המשך):
מכל מקום, בכל יום בו הגענו, אני ואנג'ל, למשרד, היינו צריכות לעבור מספר דו ספרתי של מראות שבורות, ארבעים עמודים שנחו בנונשלנט על דלת המשרד שלנו ואני חושבת שהיו שם גם כמה גופות של פועלים פולנים מכוסות באבק וטיח. אנג'ל הייתה מנענעת את ראשה בחינניות שלמדתי לאהוב, וממלמלת משהו באנגלית שבורה שנשמע כמו "אותי שונאת טיחואנה", ואני הייתי מהנהנת, והיא הייתה מצביעה על עמוד שבור, ואני הייתי תוהה איך היא הגיעה לטיחואנה וככה זה נגמר.
נגמר לגבי השיפוצים, כמובן, כי אני ואנג'ל הפכנו לקרובות יותר מטובקבקיסטיות בנות 12 וחוסר חיים. אני, ששונאת את העבודה שלי, והיא, שלמדה לשנוא את העבודה שלה אחרי שהכירה אותי, עשינו בונדינג מהסוג הישן והטוב. את כל הפסקות הצהריים אנחנו מבלות ביחד על סלטי קיסר בחדר הישיבות תוך שאנחנו מדסקסות על עניינים ברומו של עולם כמו הרומן שהיא מנהלת עם מנהל הבנק שלה או איזה שמפו מריח הכי כמו שייק פירות מקולקל. כשפיליפ, הבוס השנוא שלנו, מדבר איתנו, אנחנו מתעלמות באופן מופגן מההערות שלו ומדברות אחת עם השניה כאילו כלום לא קרה. וביום שישי, כשאנג'ל הלכה לקנות קולה בקיוסק, היא אפילו ראתה שוטר תנועה דופק לפיליפ דו"ח וחייכה בארסיות תוך שזה רץ בהיסטריה והתחנן אליה לדבר עם שוטר התנועה. אממה, מדובר בשתי נשים חזקות (אני ואנג'ל, לא אנג'ל ושוטר התנועה), והרבה יותר קל להיות חזקות ביחד מאשר לחוד. אז אנחנו משליטות טרור משרדי מינורי לעת עתה, ובין לבין שולחות קצת קורות חיים ומנהלות קצת את חשבונות הבנק שלנו או משחקות סוליטר במקום, ובכן, אשכרה לעבוד.
זה עובד טוב לי ולה, פחות לבוסים שלנו, שמאבדים את שפיות דעתם מרגע לרגע. מצד שני, מה הם כבר יכולים לעשות? לפטר אותי לא בא בחשבון. לי יש את המפתח למשרד, אני היחידה שיודעת לכתוב חוזים ואם אני לא הייתי שם לנהל את ענייני "איזה סוכן נדל"ן מקבל איזו משימה" המשרד היה מנוהל רע יותר מהכנסת. מצד שני, אם הם יפטרו את אנג'ל, יהיה להם מחסור נוראי בסוכני נדל"ן, עניין קצת בעייתי כשאתה מנהל, טוב, סוכנות נדל"ן.
ומעניינים משעממים לעניינים משעממים אף יותר - מזג האוויר.
אנשים תמיד שואלים אותי למה הבריטים מדברים כל היום על מזג האוויר, ואני לא אוהבת את זה משתי סיבות. הראשונה היא שאני לא האמא של הבריטים, ורק כי אני גרה כאן לא אומר שאני צריכה לנתח כל פלוץ שהם מפריחים. שנית, כי זה מאוד סטריאוטיפי לחשוב שהם מדברים רק על מזג האוויר.
הם מדברים גם על פייסבוק.
מכל מקום, האנגלים אכן מדברים הרבה על מזג האוויר, ובייחוד משום שהם התברכו באחד סכיזופרני, אפור וגרוע יותר משלב האודישנים של "כוכב נולד". אם לנו, הישראלים, היה מזג אוויר הפכפך ונורא שכזה, לא רק שמעולם לא היינו מפסיקים להתלונן, אלא גם מוצאים דרך להאשים בזה את ש"ס. אבל אתמול, שבת, היה שונה. כי ב-26 לאפריל ביום שבת, היו לנו 25 מעלות לאורך כל היום. שניה, תנו לי לחזור על זה - 25 מעלות. שזה 30 יותר ממספר המעלות המקובל פה בדרך כלל.
אני ודילן מיד לקחנו את ההזדמנות בשתי ידיים, ולי סוף סוף הייתה את ההזדמנות ללבוש את השמלה הזאת, שלא מסתירה כלום כולל הכבוד העצמי שלי, ונראית יותר כמו גופיה קרועה. לקחנו את ישבנינו המיוזעים לסלואן סקוואר בצ'לסי, מן חלק בעיר שצריך לקחת משכנתא רק כדי להסתובב ברחוב הראשי שלו, ודילן ליקק בתאווה קורנטו בזמן שאני ליקקתי בתאווה חלונות של בתי אופנה כ"הוגו בוס" ושאלתי אותו ברצינות תהומית למה אני לא יכולה לקנות את נעלי הבובה החדשות של רוברטו קוואלי (אני חושבת שהתשובה שלו הייתה: "כי זה עולה 700 פאונד, ושכר הדירה שלנו לא משלם את עצמו).
אחרי שתפסנו קצת שמש והסתלבטנו על אנשים שיצאו בבגדי ים, כובעים, משקפי שמש ומקדמי הגנה מצאנו פאב חמוד לשבת ולראות בו את המשחק של צ'לסי נגד מנצ'סטר. האטמוספירה הייתה נפלאה, כי הפאב היה מלא עד אפס מקום באוהדי צ'לסי כחולים, עצבניים ואנגלים, ומעורפלת, כי הייתה שיכורה יותר מאיימי ווינהאוס אחרי 8 בבוקר. בסופו של דבר צ'לסי נצחה, ואני יצאתי להפסקת סיגריה והודעתי לנהג אוטובוס אדום חביב שהקבוצה שלו כרגע השוותה את מספר הנקודות עם מנצ'סטר בפרמיירשיפ (הוא הסתכל עליי מחוץ לפאב, ועשה עם האצבעות שלו 2 ואז 1, ואני בתגובה חייכתי והנהנתי והרמתי שתי אצבעות ואז רק אצבע אחת, והוא קפץ עם שתי ידיים באוויר ואמר יש, ואז נזכר שהוא באמצע כביש סואן, והחזיר אותן להגה).
אחר כך זרמנו כולנו לחצר הפאב ושתינו בירות על גבי בירות, דיברנו על כדורגל עם שאר האוהדים ונהנינו מהשמש ומתיאוריה מופרכת במיוחד שההליקופטר שחג מעל הפאב שלנו מאכלס את רומן אברמוביץ', שמסתכל מלמעלה וסופר חולצות כחולות.
אבל זה היה לפני כן, בשלב ההוא שאני שתויה מספיק כדי לפתח קונספירציות דמיקולו, אבל לא מספיק כדי להתמוטט על השולחן ולהקיא את ארוחת הבוקר. מה שבא אחרי זה היה "פרנצ'סקה השיכורה והעצבנית". זאת שהולכת בזיג זגים עם בקבוק זכוכית של קורונה וצורחת על אנשים ברחוב. וזה בדיוק הפרנצ'סקה שדילן קיבל כשהוא ניסה להכניס בי קצת אוכל והיגיון כשיצאנו מהפאב בערך בחמש וחצי. השמש עדיין יקדה, ואנחנו צעדנו דרומה, לכיוון פולהאם, כשאני עמדתי בהחלטיות מול חנות רהיטים והסברתי ברהיטות של מכונת כביסה שאני רוצה לקנות את סוס עץ הנדנדה שנח מול חלון הראווה. אחרי הניסיונות לשכנועים הגיעו רקיעות הרגליים, ואחרי רקיעות הרגליים צעקות נוראיות, שאין ספק, הגיעו עד מזרח טיוואן. בסופו של דבר לדילן לא הייתה ברירה והוא הרים אותי על הכתפיים וסחב אותי למסעדה איטלקית קטנה בהמשך הרחוב.
אחרי מגש פיצה ומתאבנים למיניהם הייתי הרבה פחות שיכורה, אבל מאוד נבוכה. אז הבנתי שהצעד הכי הגיוני ובוגר לעשות זה לא להסתכל על דילן לעולם ולהתעלם ממנו, כדי שישכח מכל האפיזודה שהייתה כאן כרגע. הוא קיבל את זה בהבנה, מה גם שאני מטילה ספק חמור בכל גישה הגורסת שהוא כן רצה לדבר איתי אחרי מה שעשיתי לו עם סוס העץ (נשמע רע), כשבערך כל הרחוב הסתכל עלינו בתדהמה ותהה איך דילן הולך להשתלט עליי (נשמע הרבה, הרבה יותר רע).
חזרנו הביתה שבעים ומרוצים, הוצאנו את כל הדי וי דים שהשכרנו מבלוקבאסטר וטחנו שוקולדים לאורך כל הלילה, וזה שוב הרגיש כאילו זה שווה את זה. את השיפוצים והעבודה המחורבנת והחיים מהיד לפה, או מה שזה לא אומר כשאת חושבת פעמיים אם לקנות חפיסה של 10 סיגריות.
לבריטניה יש כשרון
מישהי בתגובות ציינה שיש בידיכם האפשרות לראות את העונה הנוכחית של "לבריטניה יש כשרון", שמשודרת כרגע בארץ הדג וצ'יפס ואנגלים אוכל הודי ומהגרים. אם כן, אני מפצירה בכם לראות את הפריק שואו הזה. כל כך הרבה חוסר כשרון לא נראה מאז השילוב המרהיב בין רונה-לי לתסריט, ולא סתם תסריט שיחה בין שתי פאקאצות וערס, אלא כזה הנכתב בידי אורי גרוס.
ולמישהי אחרת אין
ואתם בטח כבר שמתם לב שהשפן האוקראיני לא יכול היה להתאפק והצטרף לחגיגה. זה מתאים לו, כי הוא לא יכול לראות משהו טוב מבלי לנסות להרוס אותו, ובגלל שבעיניו, זה שם אותו צעד אחד קדימה במסעו לנסות ולהתחבב עליי. טוב, הוא מצליח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
