זה הרבה זמן אני מאוד רוצה לכתוב בבלוג, רק ששלוש בעיות מפריעות לי:
1. אין לי זמן.
2. אין לי כוחות. את מיטב השנינויות וההתחכמויות שלי אני מוציאה במקום אחר. וללא שום קשר, גם כותבת במקום אחר.
3. אין לי על מה. שזה הכי גרוע.
4. אתם.
5. וואו, אני לא יודעת לספור. זה היה כבר ארבע.
6. ועכשיו חמש!
7. די.
ובכן, אני ממשיכה לי ברווקותי המופגנת, הודפת את עמית ואור בספרינט מרשים ישר לקו האומללות. חולמת עדיין על איזה אנג'לו מסוקס ואיטלקי מרומן המשרתות הנוכחי בו אני מעיינת:"סוזאנה של חצות". ספר לא רע. תקראו. חצי מהזמן היא מאוננת, בחצי השני מרגישה רגשות אשם על כך. אני חושבת שהתחלתי לאבד את חוט המחשבה בנוגע לעלילה עוד כאשר היא (ואני, לצורך העניין) תפסנו ("תפסנו"!) את בעלה מחדיר טמפון לישבנו בחדר השירותים שלהם וממלמל משהו על "דחוף אותו חזק יותר". אני נשבעת לכם שכך היה. אבל משוכנעת שאין לזה שום קשר לנושא הנוכחי שלי, והוא- אביר חלומותיי. איפה הוא לעזאזל? לאחרונה אני מחכה ומחכה, יוצאת לבר מקומי, שותה בירה, עוזבת עם בחור ממוצע לחלוטין, קמה בבוקר וחושבת עליו שוב. "יום אחד הנסיך שלך יגיע", אומרות לי נאטלי וורוניקה. שום סיכוי. לדעתי הוא עשה פניה לא נכונה בדרך, התבלבל, ועכשיו מתפדח לבקש הוראות הדרכה חזרה.
לא משנה, נמאס לי כבר למרר על רווקותי. "אני רווקה", בכי בכי, "רווקה", עוד כמה דמעות. למי הפכתי להיות? - מיכל טראוריג. לא, גבירותיי ורבותיי. צריך להיות כאן נושא! ומן הראוי שהוא יהיה מעניין! (אחח, גם זה בחיים לא יקרה. על מי אני עובדת).
ובכן, הפעם האחרונה בה העלתי את קולי היתה למעשה אתמול. ואכן, אתמול נקלעתי למריבה גדולה, כמעט קטטה יש לומר, עם איזה אידיוט. ל"איזה אידיוט" יש שם, כמובן, אך בשלב הזה עלינו לקרוא לו "איזה אידיוט", עד שאספר לכם את השתלשלות העניינים ואז, ללא כל צל של ספק, הוא יהפוך מ"איזה אידיוט" ל-"האידיוט". בה' הידיעה.
זה התחיל נחמד. ישבנו, אני ונאטלי בפאב מקומי עם נטייה קלה להתקלף. מהתקרה. לתוך המשקאות שלנו. לגמנו במרירות מן הבירה החמימה בעלת מרקם השתן שמזג לנו מישהו שללא ספק הציבו מאחורי הבר במיוחד לצורך הרתעה (כלומר, שאנחנו הלקוחות לא ניגש לשם ונתלונן על כך שהבירה שלנו חמה. ששלושת רבע ממנה זה קצף. ומה שנותר (תחשבו לבד כמה זה יוצא. אני ממתמטיקה פרשתי), מלא בנקודות קטנות ומחשידות בצבע שחור. ובכן, לא פלא שביקשתי מיד פחית קולה סגורה לאחר שיצא לי לפגוש בבירה שהוגשה לי. מן הסתם, כאשר פתחתי את אותה הפחית, על אחורי הלשונית שלה היתה כתובה האות ט'). התייסרנו על כך שזה כבר אמצע הלילה (זאת אומרת - חמש לפנות בוקר במונחים שלנו), ועדיין לא נראה אף בחור סביר שיקח אותנו באופק.
"אלוהים, אלוהים שלי", הרמתי את ראשי (לפוסטר של תיירי הנרי, שהיה תלוי מעל הברמן), "אם אתה טוב, אם אתה אוהב אותי", המשכתי בליבי, "תן לי סימן. כל סימן, לכך שהוא קיים. סימן מפורש, נניח, חשבון בנק בשוויץ או משהו כזה. או שתכניס אותו הנה, בבקשה". והיה נראה שתפילותיי נענו, כי מיד בתום תחינותיי (טוב, אחרי רבע שעה), נכנס בסערה (טוב, בשקט מופתי) אחד הבחורים הכי יפים שראיתי...באותו היום. אבל ראיתי המון בחורים נאים באותו היום, כיוון שבאותו היום אספתי את ורוניקה משדה התעופה ופגשתי בדיילים רבים וחתיכיים.
"אבל הם אגזוזנים", היא אמרה לי, כשיצאתי ממתחם עבודתה סמוקת לחיים ומלאת התרגשות. כאילו אני לא יודעת.
"אגזוזנים? ורוניקה, זה בסדר. דיילים הם מוסכניקים מוסמכים".
ועכשיו אני רואה את הבחור היפה הזה, והוא לובש ג'ינס במידה נורמלית לחלוטין, שקצת מתרחב עליו, חולצה קצרה, לבנה ולא צמודה כלאטקס לשפנפנת פלייבוי ונעלי עור נחמדות. הוא יפה. עוצר נשימה. הוא נראה לי חכם, בטח סטודנט שנה שלישית למשפטים או משהו אחר. הוא בטח מקסים, ועל בטוח יש לו חוש הומור. אני לא מורידה ממנו את המבט שלי, אפילו לא לשניה, מחשש שיברח, ימלט דרך החלון הצדדי בשירותים, או יותר גרוע- יזמין את הבירה במקום הנורא הזה. וכשהראשון לא קורה (הוא מתיישב, עם חבר אחר שלו, שנראה לא רע אבל אין מה להשוות בינו ובין המלאך שלי), והשני גם לא (הזמין סיידר תפוחים. באותו רגע חששתי שוב בדבר המיניות של הבחור עליו נדלקתי), הרשיתי לעצמי להתרווח ולשלוח אליו מבטים מפתים, מחוייכים, מרמזים. פאטתיים, אתם יודעים.
בהתחלה הוא חייך אליי במבוכה, כאומר:"את מפשיטה אותי בעינייך. ואני רואה את זה. ואת רואה את זה. ואומנם לא קר לי,אבל אני ממש ביישן". אחר כך תפס ביטחון והמבטים יותר הראו משהו בסגנון:"טוב, בסדר. אני מוכן לעשות בשבילך ג'סטה". הוא צרח לחברו המצודד משהו באוזן, האחרון החזיר לו בצריחה משלו. הם צרחו אחד לשני עוד כמה דברים, הנהנו בשתיקה ולבסוף החבר קם לעברנו (עברי ונאטלי. כן. היא היתה שם עדיין, מסתבר), והציג את עצמו: "אני 'איזה אידיוט', ואתן"?
הצגנו את עצמנו במהירות, ושאלנו למה החבר "הנחמד" (משמעות "נחמד" היא: מדהים, הורס, הייתי מביאה לו ילדים. ואז לוקחת אותם בחזרה, כי לאדם מרשים כמוהו יש בטח דברים הרבה יותר מעניינים ורבי חשיבות לעשות מאשר להתעסק עם כמה זאטוטים) שלו לא מצטרף אלינו. א"א ("איזה אידיוט") סרק שוב את השטח, כמחפש סיבות מדוע להרתע מאיתנו, וכשראה שאנחנו חפות מכל רצון לסרס אותם, או חלילה להושיב אותם מול התוכנית "החיים הפשוטים", סימן לחתיך בידו שיבוא ויצטרף אלינו. הוא בא. הוא ניגש. הוא עמד שם, מולי, והיה יפה יותר מכפי שיכולתי לתאר לעצמי.
א"א התברר להיות ליצן החצר מביניהם, והחתיך (דריוס, נאמר), היה השקט. לא שזה הפריע לי, ידוע לי שמים שקטים חודרים עמוק. ולא סתם עשיתי שימוש במילה "חודרים", "עמוק" או "מים". א"א התחיל להזיע כמו ארמסטרונג בחרמונית.
"אתה בסדר"? שאלתי אותו, מתעניינת ביובש לשלומו ובו בעת מביטה בעיניים חודרניות בדריוס (לא סתם השתמשתי במילה "חודרניות"!).
"כן, למה את שואלת"? א"א נשמע נינוח וטבעי. כאילו לטפטף ברמת 'הברמן-כבר-קרא-למנקה-שתעביר-סמרטוט-תחתיו' הוא משהו נורמלי לגמרי, כמו לבקר בסופרמרקט, לצפות בטלוויזיה או לשנוא עד מוות את פאריס הילטון.
"סתם", עניתי בגבות מורמות וחיוך ציני. חששתי שגבותיי נעלמו איפשהו עם קו השיער שלי מרוב פליאה, ועכשיו דריוס יחשוב שאני מכוערת. דבר שלא קרה (בעניין הגבות. בעניין המכוערת - מי יודע?).
"כמה מתאים", לגלג א"א, ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר. מה מתאים? "להיות מאויימת על ידי בחורים ובגלל זה לנסות להוריד להם את הביטחון".
אה, מה?
ובכן, עם כל אהבתי לדריוס ולילדינו העתידיים, לא עלה בדעתי אפילו לשניה להניח לחוליגן השוביניסט להקניט אותי. ועוד במגרש הביתי שלי (מקום עם אלכוהול). שחררתי חיוך גחכני שהתפרש רק בחצי לחיי הימנית ושאלתי:"אלוהים, משהו פה מסריח. אולי זאת הפארנויה שלך, אדון א"א (חה! א"אא!)".
"שום פארנויה, אני פשוט מכיר בחורות כמוך. אתן מנסות לגרום לנו להרגיש רק רע יותר ויותר," הוא אמר, ובו בעת המשיך להזיע, ואני התחלתי להבין שזה לא פארנויה ולא בטיח. הוא מזיע חומצה או משהו בסגנון, ניחוחות כאלה לא יצא לי לפגוש מאז האוהל שהקמנו במחנה צופים כתה ה', אחרי שכולם שמו את הגרביים לתלייה (בתוך השק"ש שני, שהוא, אגב, שק שינה).
"צודק", החלטתי להניח לזה, כי למען השם, מה לי ולאידיוט הזה במשותף, פרט הצורך הבלתי נשלט לרוץ לאמבטיה בכל פעם שאנחנו בסביבתו, "אני ניזונה נפשית מצערם של בחורים. חבריי הקרובים קוראים לי 'האלמנה השחורה'". בחיי, הוא היה חתיכת בידור מהלך על שתיים (עם נטייה להחליק, בכל פעם שהוא מנסה רוורס).
"אני לא מאמין שאת עוד מנסה להיות חכמה"! זעק א"א, כאילו ניסיתי להיות כוכבת פורנו כשהמתחרה מולי היא פאריס הילטון או משהו בסגנון. שמרתי על ארשת פנים זחוחה, אבל באמת שהתחיל להמאס לי מההתקף שהוא חטף. עליי.
"אמונה היא תמיד דבר טוב", עניתי לבסוף ולגמתי עוד שלוק מפחית הקולה שלי.
"אמונה היא לדעת שגם אם מנסים להוריד מישהו, הוא עדיין חכם בכדי לשים לב לזה", החזיר לי. זאת אומרת, הפסקתי להבחין מה הוא אומר לי. אתם הבנתם? תחזרו על זה שוב. חזק. תשננו. הבנתם? - לא הבנתי. מה הולך כאן?
"אני מסרבת למלחמת המוחות הזאת", פרשתי ידיי כנכנעת, "בטענה שנגדי עומד אדם לא חמוש", הסתובבתי עם כסאי לכיוון הבר, ואחריי עשתה גם נאטלי.
הם הסתלקו מאיתנו. כן, גם דאריוס. כל זה קרה לא לפני שא"א המטיר עליי המוני קללות וחשדות בדבר עיסוקים לא חוקיים מהם אני מתפרנסת. לא נתתי דעתי על כך (אני מתה על הביטוי הזה. "לא, לא נתתי דעתי על המאמר שלך, טראוריג. כי גם אם העיתון הזה היה עולה באש, לא הייתי שולחת מישהו להשתין עליו"). המשכתי לחייך ולנהל עם נאטלי שיחה שלא אני, וגם לא היא כך נדמה, עסקנו בה באמת. מוחי וגופי היו שרועים בהלם יותר מידי בכדי לחזור לשגרה. מוחי אמר: אלוהים! חייבים לברוח מכאן! וגופי את אותו הדבר, פלוס נורת אזהרה שאיברים פנימיים בי הולכים להתפוצץ משאיפת גז זר מסריח.
במהרה הזמנו את החשבון. סך הכל, 200 שקלים אור סואו על כמה משקאות לא אלכוהוליים וטיפ שהיינו חייבות להשאיר (אם לא היו מפרקים אותנו ומרכיבים מחדש בסדר של ילד וריאטי בן שנתיים ביציאה). קמתי באיטיות, ושלחתי מבט אחרון, נוגה, בדאריוס שלי. אני תוהה אם אצליח לשכנע אותו להפסיק להתרועע עם החבר המטומטם שלו כשנתחתן. אבל גם אם לא, עדיין ארצה להתחתן איתו.
יומני היקר, האם זו אהבה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
