# "היחסים"
באחת עשרה וחצי הצלחתי סוף כל סוף לגרור את ישבנו הגריאטרי של המצחיקול לכיוון נקודת התצפית הגבוהה ביותר בתל-אביב. אז נכון, הוא השתרך אחריי כריח נפטלין מגופה של רבקה מיכאלי כל הדרך ל"פסטיבל השירים", תוך מלמולים עקרים על חומצה פולית ועוד כמה דברים שנשמעים כמו חומרים לניקוי אבנית ותחיבת אינספור סיגריות לפיו, אבל גם זה הספיק לי.
"אני אוהבת זיקוקי די-נור," התיישבתי על ספסל הגבעה בחיוך אגם-רודברגי ובעטתי בישבנו של ילד שבטעות נכנס לטריטוריית הספסל שלנו, "ובכלל, את יום העצמאות."
"שקרנית," פסק המצחיקול. "את שונאת את יום העצמאות. את גם שונאת את הילדים הקטנים שמתרוצצים לך בין הרגליים - מהסיבות הלא נכונות - ואת הספריי הלבן שמקשה לך את השיער. את התורים האינסופיים לכל מקום, כולל אירועים בהנחיית אבשלום קור, וההופעות המפוצצות - תרתי משמע - שגורמות לכל עמישראל וגיסתו לצאת לרחובות ולעשות מספיק רעש להעיר את צופיי 'השיר שלנו'. את שונאת גם את המנגליסטים וריח כפות הרגליים החרוכות שעולה מכל אי-תנועה בארץ באותו יום מקולל ומתעבת את שידורי החידון התנ"כי שמפמפמים לך במוח כמו פרומואים ל'השגריר', אז עשי טובה ואל תזייני לי ת'שכל, פרנצ'. כי אין דבר שאת שונאת יותר מיום העצמאות, טוב? אולי חוץ מחג פורים."
השתתקתי. גם הוא עשה סימנים של מחפש חבל תלייה לשלם על מונולוג הנתן זהבי שהקיא עליי כרגע.
"איך ידעת?" לחשתי בחיוך רומנטי.
"כי גם אני שונא את זה. בגלל זה אנחנו כל כך מתאימים," חיבק אותי המצחיקול בערגה.
הילדים וההורים שהתאספו סביבנו, גם הם לראות את הזיקוקים, המשיכו להפגין מנטאליות כללית של גרמלנים הגודלו על ידי זאבים דנים ביערות עד. המצחיקול שילב את רגליו בחיוך משועשע ואמר: "אבל אין בעיות, אמרת שבשתיים עשרה יש זיקוקים, כן? אני מחכה פה. איתך. כן. כ-ל הדרך לשעה שתיים עשרה."
הוא הוציא עוד סיגריה מהקופסא, החזיק אותה בין אצבעותיו וחייך אליי. צבטתי אותו במבט מרושע.
"פארטי-פופר," פלבלתי בעיניי כדוד דביר באירוע גרוזיני עתיר רקדניות בטן. המצחיקול הדביק את הסיגריה הכבויה על זרועי, ואני קפצתי ביללות של רונת-לי רחוב מיוחמת.
"אוחח, שרפת אותי," עיניהם של הילדים הופנו אלינו בהלם מוחלט.
"זונה!" האדים המצחיקול והדגיש, "פשוט זונה."
בשלב הזה, גם מבטי ההורים היו נשואים אלינו, ואז מיד לכיוון מפשעתו של המצחיקול. כולם קיוו שאין לו חגורה בטווח ראייה. טוב נו, גם אני לא הייתי מסמנת "2" על המשך חיי הלילה בווינר.
אני בטוחה שבשלב הזה כל קוראיי הפוסט דאחודשתקד שואלים את עצמם שאלה לגיטימית לחלוטין שעלתה מן הקטע האחרון, והיא - "אלוהים, הכתיבה שלה באמת מדרדרת, הא?" כמו כן, עוד שאלה שודאי מטרידה אתכם תהיה: "וואו, אז עכשיו היא עם המצחיקול? לא עם השלושימי?" ובכן, התשובה לשתי השאלות זהה - כן.
מדוע? טוב, התשובה לשאלה הראשונה היא מנטאלית גרידא - אני סובלת ממחסום כתיבה חמור, חריף וליהיא-לפידי בטירוף. לאחרונה אני מרגישה שהכתיבה שלי תקועה יותר מקריירתה של נינט בצומת ה"מה-לעזאזל-עשיתי-שהצדיק-את-המעמד". התשובה לשאלה השניה קצת יותר מורכבת. לדוגמה, ההכרה שלפעמים יש דברים יותר חשובים מן העובדה שהשלושימי הוא מוזיקאי חתיך הנוטף סקס-אפיל כקרטיב דובדבן בשלהי אוגוסט, וזה דורש בין היתר ויתור מצדי על קריטריונים שחשבתי שעד כה מאוד חשובים לי כמו רומנטיקה, זמן פנוי להרעיף עליי וסדינים נקיים. עם השלושימי זה בחיים לא היה הולך. האסימון נפל באותו ערב גורלי במסעדה האיטלקית:
"לא ידעתי שהגשת פסטה זהה במורכבותה להטסת ספינת חלל או הוצאת דיסק של נינט," שיניי חרקו ובטני קרקרה. הוא הביט בי בנינוחות וענה: "את יודעת, פרנצ' - ציניות זאת תכונה מאוד לא סקסית."
"כן," עניתי ברוגע, "גם מפרצים בגודל נמל של עיר קייט בינונית זה לא בדיוק מתכון לתחתונים רטובות," חייכתי. "ועדיין, אתה אוכל את החרא שלי, אני את שלך. צריך לאהוב לאכול את החרא הזה, כי נאלץ לסבול אחד את השני הלילה. אה, וגם כי לא מגישים לנו כאן שום דבר אחר."
המנות הגיעו.
אכלנו בשתיקה.
לעולם לא העלנו את הנושא שוב.
יש סיכוי סביר שזה קשור לעובדה שלעולם לא דיברנו אחד עם השניה מאותו הרגע שוב.
השלושימי אחז בהומור של מגזין בנושא כלי בית, והראנינג-גג היחידי שהיה לו במהלך השבועות הקצרצרים והמתישים בהם יצאנו היה חיקוי עלוב ללחם שיפון (הבהרה לקוראים: זאת לא הייתה בדיחה. הוא אכן עשה חיקויים של לחם שיפון. ואם אתם שואלים את עצמכם כיצד ניתן לחקות מוצר דומם, אורגני ונטול איברים האוחז בטעם של סיד קרוש, מזל טוב - חוש ההומור שלכם עולה על שלו). אז נכון, הוא היה נראה כמו אחת הסיבות העיקריות לקיומו של המין הגברי, אבל את זה אפשר לומר על כל רן דנקרי ממוצע שהולך ברחוב עם שפתיים משורבבות וכרבולת א-לה שי גבסו למתחילים, לא?
ובמצחיקול יש משהו שונה. מטורף, קליל, ציני, עמוק אבל לא מתפלסף. מן קוקטייל תכונות מרתק ומלא צדדים חיוביים ושליליים וחוסר יציבות נוראית שמזכירה לי אותי. כמובן שכל ההערכה העצומה אליו מתובלת בידיעה שהוא הרבה יותר ממני. חריף, מוכשר, חכם ומצחיק. בעיקר מוכשר. וזה נראה די אבסורדי שבזמן שאני לומדת ועובדת בסביבה של אנשים סופר-מוכשרים ומרגישה סתם לוזרית, בכל פעם שאני והמצחיקול גולשים לשיחות בענייני עבודה אני הופכת לשלולית חמאה נטולת חוש שדרה ואנדרדוגית. עם הזמן זה משתפר, בייחוד כי גם הוא סובל מתסמונת ה"אני-כותב-גרוע" שגורמת לי ליילל מידי דד-ליין לתוך הכר ולדפוק את ראשי על המקלדת (הבהרה לקוראים: אני לא מגישה את הקובץ בו אני דופקת את ראשי על המקלדת לגיליון המודפס. לתופעה הזאת קוראים בעגה מקצועי "ליהיא לפיד"). מכל מקום, תמיד הזהירו אותי לא להתאהב באדם כותב, כי זה מיקס שאת לא רוצה להיכנס אליו, ושמספיק אגו מוכה אחד לדפוק מערכת יחסים. אני לחלוטין יכולה להבין למה.
בהתחלה שנאתי אותו על כך שהוא מצליח. זה גרר אותנו למריבות עקובות דם ללא כל גיבוי רציונלי בסיבה הגיונית:
"אבל מה קרה?" הוא ניסה להבין כשעמדתי מולו בעיניים צורבות, "את יכולה להסביר לי למה את כועסת עליי?"
נו, מה כבר יכולתי לומר? שכואב לי שהוא כל כך מצחיק ומוכשר, ואני לא? שלעזאזל, אני זאת במערכת היחסים שצריך להתנהג אליה כמו פרח שמור ומתוסבך שנסתרות דרכי התנהגותו ופשוט להבין אותי, כי יש לי "נפש של אמן"? - בולשיט. הוא אמן פי מיליון יותר ממני. שנינו יודעים את זה. טוב, אני יודעת את זה. דאמיט, זה מספיק.
רבתי ובכיתי ובכיתי ורבתי וצעקתי והתעצבנתי ובאיזה שלב אפילו גידפתי בשפת רחוב המאפיינית פועלי בניין זרים שמסמרו את כפות רגליהם למבנה המיועד להריסה. כשראיתי שכל זה לא עוזר ומשום מה הוא עדיין נשאר איתי, התאכזבתי קשות, כי ידעתי שאאלץ להתמודד עם התחושות האלה עד שארית יחסינו. עד שיום אחד ישבנו מול פרי עטו. כשהקטע הסתיים הוא תלה בי מבט חסר-ביטחון ושאל: "איך?"
ראיתי בו אותי.
"הכי גאוני בעולם," נשקתי לשפתיו, "הכי גאוני בעולם."
(ואז נזכרנו שאנחנו לא בפרק של "בנות גילמור" וחזרנו להתנהג כרגיל).
# "הסוכנים"
תחשבו רגע על סוכן הנסיעות הקרוב לביתכם (או אם אתם גרים ברמלה: על הדילר הקרוב לצריפכם). חשבתם? ובכן, שכחו עכשיו מכל מה שידעתם על אותם האנשים, כי זן חדש של סוכנים מדפק על דלתותינו המטאפוריות והוא מת להיכנס לנו לתחתונים. אה, זאת אומרת, לחיים. וכשאני אומרת "לחיים" אני מתכוונת לחשבון הבנק. וכשאני אומרת "לחשבון הבנק" אני מתכוונת לכך שאין לסוכנים הללו מושג שעיתונות היא עסק רווחי כמו מכירת נשק ב...ב...מיאמי (זה כמו למכור קרח לאסקימואים, מים לדגים וחשיש לצופי "לרקוד עם כוכבים". רעיון נחמד, אבל מה גורם לכם לחשוב שחסר להם?). מכל מקום, לאחרונה גיליתי את האמת המזעזעת על סוכנים - הם נמצאים גם בתחומי. כן כן, יש עיתונאים שאשכרה אוחזים בסוכנים. לרוב התסריטאים הפעילים בשוק יש סוכנים. לעזאזל, אפילו לתחקירנים, שעבודתם העיקרית תלויה במנוע החיפוש "google", בטח יש איזו זוהר יעקוף-אסון שמנהלת בשבילם את המו"מ עם גוף השידור בשבילו הם מבררים כמה קרח צריך בשביל לגרום ל-12 דוגמניות גרומות לקפוא מקור בביקיני מתחת לרייטינג של ערוץ 10, אופס, כלומר, מתחת למים.
אני מכירה אתכם. אתם בטח חושבים עכשיו על הסוכנים הללו במובן הסטריאוטיפי, הגס ונטול המעוף של המילה: בגדים מחוייטים, פן מגוהץ, סיגריה בוערת ואודם מספיק חזק כדי למסטל את פיט דוהארטי (טוב, לפחות הסוכנות. הסוכנות). אתם בטח מדמיינים אותם מתנהלים במיומנות מניפולטיבית שקופה א-לה ארי גולד ב"הפמלייה". יש לי רק דבר אחד להגיד לכם, צרי-עין קטנים ובורים שלי - אתם צודקים. בדיוק ככה הסוכנים הללו נראים. וזה מפחיד אותי יותר ממדורים מסויימים בגיהנום (או מדורים מסויימים במוסף "אוטו", שיש שיאמרו גרוע פי כמה וכמה מונים מן הגיהנום). מכל מקום, למצחיקול יש אחת. סוכנת. היא האגדה המלאה, טוב נו, במקומות הנכונים, של סוכני הטאלנטים שאני מציירת בראשי הקדחני במקום להקשיב בשיעורים של איתן גרין. בלעדיה, סביר להניח שהמצחיקול יאבד את היכולת לפעולות מוטוריות בסיסיות כמו קשירת שרוכים או העברת ערוץ בכל פעם ש"Y בעשר" מתחילה להתנגן ברקע, וזה יכול לשגע אותי:
אני: "איזה כיף. עכשיו יש לנו ים של זמן פנוי יחד."
הוא: "לא בדיוק. אני צריך לדבר על זה עם הסוכנת שלי."
אני: "טוב, אז בא לך ללכת לארוחת צהריים מחר?"
הוא: "מחר...? בצהריים...? אה, תקשיבי...אני לא יכול. יש לי פגישה עם הסוכנת שלי."
אני: "אה...אוקיי."
הוא: "אבל! בא לך לצאת מחר בערב לאיזה דרינק?"
אני: "בטח!"
הוא: "חבל. יש לי כבר תוכניות. מסיבת יומהולדת לחבר."
אני: "אה."
הוא: "הסוכנת שלי תהיה שם."
אני: "שמחת זקנתי בחוצות התנחלות 'גבעתון'."
הוא: "אבל את יכולה לבוא איתי. סוף כל סוף תפגשי את חברים שלי. סיפרתי להם כל כך הרבה עלייך."
אני: "אה, אוקיי. יופי. יופי. יופי...אין בעיה."
הוא: "אחלה. טוב, אז חכי שניה. פשוט אני צריך לספר על זה לסוכנת שלי."
# "המפיקים"
בואו לראות עכשיו! עכשיו, עכשיו, עכשיו! את צביקה הדר, בתפקיד טמירה ירדני! את טמירה ירדני בתפקיד ירדנה טמיר! את ירדנה טמיר בתפקיד האגו הנפוח של אורי גרוס! את אורי גרוס בוכה בשירותים של הברקפסט על הביקורות השוחטות! את הביקורות השוחטות מתעללות בהצגה "המפיקים" משהייתה המוניטין של ארז טל בתוכניתו החדשה!
יאמר לזכות בית הספר סם שפיגל והעולם כולו, שהמוסד המוזר ומלא העובש ע"ש המפיק האגדי בהחלט מנסה להסביר לנו, הסטודנטים, את ההיררכיה הכללית. כך לדוגמה, לכל אדם יש תפקיד בהפקת פיצ'ר:
תסריטאי אמור להיות זה שכותב את הסינופסיס, הסרט, החלוקה לסצינות, השכתוב ופיתוח הדמויות, עורך צריך לשאול את עצמו על מה אפשר לוותר בתסריט, מה ניתן להוסיף ולמה לעזאזל הוא בחר במקצוע הסיזיפי והמשעמם ביותר בעולם הקולנוע, במאי הוא אלוהי הסרט, האחראי על המיזנסצינות, ההעמדה, קאטים, סצינות, מסטורי-בורד מפורט ועד תנועות מצלמה, הצלמים אחראיים על איכות הצילום ועבודה עם חצובות, מסרטות ומילימטרים שאין לאף אחד באולפן פרט להם מושג על מה הם מדברים, נערות התסריט אחראיות על הקפה וחיי המין השוטפים של כל המעורבים בנושא במהלך צילום הסרט ואחרונים חביבים מגיעים המפיקים, האחראיים בעיקר שכל העסק שפירטתי הנ"ל ירד לטמיון.
אני לא סתם מתמרמרת על מפיקים, כמובן. יש לי סיבה מצויינת. שאני מעדיפה לשמור לעצמי, תודה רבה. אבל אם תלחצו אותי לפינה אסכים לומר לכם שאתם חטטנים, ושתרדו מזה. ואם תלחצו אותי עוד יותר, אודה בפה מלא שסטודנט אחד ממגמת הפקה התעניין לאחרונה בתסריט קצר שכתבתי. תחילה, התמלאתי חשיבות עצמית כאילו אני מינימום הכלאה מטורפת של טרנטינו, היצ'קוק, אלוהים ואורי גרוס בכבודו ובעצמו. אחר כך אותן התחושות הפכו לפחד ממשי והיסטריה כללית. אחרי כל זה, הסכמתי להקריב את אותו התסריט בידי המפיק, שהגיש אותו לסטודנט שחשק בבימויו, ומשם הכל התגלגל:
"אני ממש נהנתי מהתסריט שלך. הוא...אוויר רענן. קומי כזה. לא כבד. לא מבאס. לא...ישראלי," הוא מוסס אותי במסדרון בית הספר אחר-צהריים אחד.
"די, תפסיק," התפללתי שימשיך, "גם ככה מביכה אותי הידיעה שעוד מישהו קרא את הדבר הזה פרט אליי, ואל המגירה הנאמנה שלי."
"לא, אני רציני. הוא גם לא דורש יותר מדי משאבי הפקה. בבקשה, תני לי להפיק לך אותו לעבודת הגמר שלי."
"אה...אני לא יודעת," ידעתי שאסכים לכל תנאי, כולל סעיף חוזה בו אני אמורה לעמוד לכל אורך הסרט ברקע על הראש ולספור עד 100. לאחור.
"אין מה לדעת. זה יהיה מצויין. את תקבלי עותק ראשונה ותהיי שותפה מלאה בכל מה שילך על הסט. חוץ מזה," לקח אתנחתא וחייך אליי בנונשלנטיות, "זה יראה נפלא ברזומה שלך."
"טוב," מלמלתי מתחת לשפמי בהתרגשות, "אין בעיה. עכשיו תסלח לי, אני צריכה ללכת לקוסמטיקאית למרוט את המטאטא הזה שצמח לי מתחת לאף."
בשבוע הראשון הסתובבתי בחזה נפוח ואגו בשמיים:
"וואו, איזה חזה נפוח יש לך," גיחכו קרוביי, "מי מלח או סיליקון?"
"כמה?" עצרו לי טיפוסים מפוקפקים את מכוניותיהם בצמתים בהם עמדתי כשהמתנתי לרמזורים אדומים.
"מה?" התבלבלתי.
"כמה?" עשו לי אותם המפוקפקים תנועת אצבעות המרמזת על מצלצלין.
"10 דקות. אבל תקשיב, זה תסריט קומי ויצא בערך 11 דפים, כך שלך תדע. וכל זה לא כולל הכתוביות. הבטיחו לי קרדיט מיוחד בסוף הסרט. שווה, אה?"
לאחר שבועיים, התחילו הצרות:
"תקשיבי, פרנצ'סקה, אפשר לקרוא לך פרנצ'סקה?" שאל המפיק.
"ובכן," משכתי בכתפיי, "בהתחשב בעובדה שקוראים לי פרנצ'סקה..."
"יש לנו בעיה עם התסריט שלך," קטע את דבריי בגסות כאילו לא עמד בפני שבוע והבטיח לי את האוסקר ההוליוודי עבור אותה פיסת נייר, "אני חושב שכדאי להפוך את החבר הכי טוב שלו לחברה."
"אה, כאילו סרט מסע של בחור ובחורה? אני יכולה להבין מאין אתה בא," לא היה לי מושג מאין הוא מגיע.
"כן. ועדיף שהבחורה תהיה בלונדינית. עם חזה ענק. כוסית כזאת, שימשוך צופים."
"מה?" הצטמררתי, "אתה רוצה להפוך את הג'ואי טריביאני הצ'אבי, הלוזר, הברונטי והמקסים שלי לאיזו בר רפאלי סופר-פוטוגנית?"
"תקשיבי לי טוב - בר רפאלי? מוכרת. רוני סופרסטאר? מוכרת. אושרי כהן? מוכר, אולי, בקבוקי שמן זית בצמתים ליד רהט."
בלית ברירה הושבתי את ישבני בתבוסתנות מול תוכנת הדיאלוג ושכתבתי את התסריט. צמד הנערים החביבים שלי, גיבורי התסריט, בן ו"גבר", הפכו בין לילה לבן ובתיה. שנאתי את דמותה של בתיה בכל רמח איבריי. העדפתי לשתות חומצה גולמית מאשר לתת לה שורות, גם אם הן כאלה שיגרמו לאפה לדמם ולהיכנס לפנתאון הזמרות עם החולשה לרקדנים. בבוקר שלחתי לו את החדש למייל בצירוף איום:
"אני לא רוצה לשמוע על עוד שינוי," כתבתי לו באסרטיביות שהפתיעה אף אותי, "זה התסריט. זאת בתיה. תזהר."
והוא נזהר. יומיים.
"אני מת על בתיה. היא גדולה. היסטרית. אורלי ויינרמן החדשה, אשכרה. רק עם שכל. ובלי הקטע שאתה פוחד שהיא תדביק אותך במחלת מין גם אם תדבר איתה בטלפון," הוא טפח על שכמי. "אבל חשבתי, אם כבר שינינו, אז אולי רק דבר אחד קטן..."
"נו?"
"אפשר להפוך את בן ל...אה...בתולת ים?"
("למה לא?" חשבתי לעצמי, "זה או זה, או להפוך אותו לאחת מה'גילמור-גירלז'")
# "המורים"
"אם היית כותבת שליש מהזמן בו את משקיעה בקריאה," אמר לי פעם המורה לאדאפטציה, "היית מגיעה רחוק מאוד."
"אני בת 19," שקשקתי את הכפית בתוך ספל הקפה שהכנתי לעצמי בחדר המורים, לא בשביל לערבב אלא סתם בשביל הרעש, "הכי רחוק שאני יכולה להגיע בגיל הזה הוא לטיפת חלב, וגם שם יפטרו אותי בכך שאין להגיע ללא ליווי הורים."
"תמיד האשמת את הגיל שלך בעצלות?" הוא הוציא את הכפית מספלי וזרק לכיור.
"לא, רק כשאני שומרת על ראש קטן ומפחדת לקפוץ למים העמוקים," יריתי לו והוספתי, "שככה מתנהלים החיים שלי, אגב."
הוא ביקש מכל הכתה לעבוד על אדאפטציה לסיפור שנכתב במאה התשע עשרה, רק שאני הדיוטית נטולת כל יכולת להבין או לקרוא כל דבר שנכתב לפני המילניום השני ואינו מחומש בגרפיקה צבעונית ותמונות פפראצי. בסוף ניסיתי להתפשר איתו על דיימון ראניון:
"בחיים לא תצליחי," הוא צקצק בלשונו. "סופר נפלא, ברצינות. אבל יותר מידי ניו-יורקי של תחילת שנות העשרים בשביל שתצליחי לעבד אותו למשהו כאן בארץ מבלי לאבד את הקסם."
הבטתי בו במבט סתום.
"זה לא ילך. אני אומר לך, יש המון כיף בלקרוא אותו. ברנש מצחיק, אין ספק. אבל את לא תצליחי לעשות את זה."
לא הורדתי מבט.
"אוקיי, אוקיי, נראה אותך נכשלת. עקשנית."
אז ישבתי וחשבתי, וחשבתי עוד קצת, שתיתי המון קפה, שקשקתי המון כפיות וחשבתי עוד המון, ובסוף הבנתי שחשיבה עוד לא הביאה אותי לשום מקום והתחלתי לכתוב. חזרתי אל האדאפטציונר עם חמישים דפים בכתב קטנטן.
"מה זה?" הוא פתח את התיבה על שמו והוציא ממנה את הניירת תחת שמי.
"דוח"ות החניה של גיא מרוז," עניתי ביובש, "מה נראה לך שזה? זאת האדאפטציה שלי לדיימון ראניון."
"אה," הוא נידב לי חצי חיוך קטנטן, "אז אני מבין שהפכת את היריות שלך ברגל לספורט אולימפי."
"כן," נשענתי על הקיר בנונשלנטיות, "באולימפידת הנכים."
"חבל עלייך," ניצוץ מרושע הבליח בעיניו הבורקות.
"חבל על מי שמת," חייכתי וזרקתי את הקלישאה למגרש שלו.
"את מתכוונת, כמו התסריט שלך," נעל את תיבת הפניות על שמו והסתלק.
דמיינתי אותו יושב בחדר עבודה קטנטן וקורא את האדאפטציה שלי לאחד מהסיפורים ב"ברנשים וחתיכות". תמיד ריחמתי על מורים, על כך שהם צריכים לקרוא עשרות תסריטים כל שבוע, חלקם נוראים יותר, חלקם נוראים הרבה-הרבה יותר, רובם המוחץ דרמות כבדות, רובם המוחץ-מוחץ מרגש כקאמבק של צביקה פיק. תמיד ניסיתי להלחם בשיטה. לכתוב קומדיות הזויות עם אפס עלילה, תובנות והלך דרמטי והמון דיאלוגים עקרים מתוכן. תמיד עצבנתי את רוב המורים שלי. אבל באותו הלילה ידעתי, ידעתי שהעיבוד הישראלי שלי הלך טוב. שבמקום להעתיק ביאיר-לפידית מדוייקת את פועלו של ראניון אחד לאחד, הפכתי את ניו יורק של שנות העשרים לתל אביב של אלפיים ושש, את הברנשים הלבושים במעילי בלשים עם הז'רגון המיוחד החלפתי בכפתורי 'קנטינה' מרושעים ויודעי-כל ואת שחקנית ברודוואי רודפת הבצע והריצ'-רץ'-ונים ליובל שרף. עשיתי קצת את מה שאסור, והתאהבתי בכמה מילים. טוב, בתסריט שלם. ולא ישנתי יום, וגם לא יומיים, וגם לא עד השבוע הבא בו נפגשנו לשיעור.
"אז?" ניסיתי להדביק את צעדיו אחרי 120 דקות שיעור ואפס שניות שהוקדשו לתסריטי, "מה ת'אומר?"
"שאת נפלאה, נהדרת, עקשנית, אמביציונית," הרעיף עליי מחמאות ועצר בחריקה, "וכל כך, כל כך טועה."
"מה, יצא רע?" מחקתי את החיוך מפניי והבטתי בו ברצינות תהומית.
[עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם: אוקיי, כאן מגיע הקטע בו הוא אומר לה: "לא, דווקא יצא מצויין", ואז היא מגיעה לפואנטה - אם תרצו אין זו אגדה. או אפילו יותר חשוב - עם קצת מעוף ומאמץ, גם אתם לא-תהיו יאיר לפיד. ואחרי זה, אתם ודאי אומרים לעצמכם: אוקיי, אחרי שקראנו את זה היא בטח תתחכם ותאמר: "יודעים מה? אתם טועים!" ותנסה לבלבל אותנו שוב, כי בשלב הזה אפילו היא מבולבלת. אבל לא].
"כן, יצא נורא. גרוע. קראתי דרמות תקופתיות טובות יותר מהתסריט שלך," הסכים בפה מלא.
"אבל," המשיך, "את התאמצת. והתעקשת. ואת יודעת מה זה אומר, פרנצ'י הקטנה?"
"שאני חדורת אמביציה, אסרטיבית ומלאת אופטימיות?"
"לא, שאת צריכה להתחיל להקשיב למורים שלך ולהפסיק להתנהג כאילו את חיה ב'בנות גילמור'," ענה, "עכשיו תלווי לי סיגריה, אני מת פה לעשן."
# "הסיכומים"
אז איך נראים החיים שלך? את קמה, נותנת למצח נשיקה בחבר, או חבר לנשיקה במצח, או נשיקה במצח לחבר. שותה קפה, כדי להתאפס על עצמך ולהמנע מן הבלבולים הנ"ל. מצחצחת שיניים, מדליקה מחשב. כותבת, כותבת, כותבת. בצהריים בית ספר עד שעות הלילה המיניאטוריות, או פגישה עם תות, או מנגה או חברה אחרת, עוד שיחת "יחסינו לאן" של אבא איתך, ועם הצלע השלישית במערכת היחסים שלכם, "הצורך-שלו-בכך-שיהיה-לך-תואר."
פעם בשבוע - ישיבת מערכת.
פעם בשבוע - דד ליין לעיתון.
פעמיים בשבוע - הגשת שיעורי בית.
פעם בחודש - הגשת תסריט לועדה.
ואז את חושבת לעצמך שדמיינת את החיים אחרת לגמרי, עם בית מלבנים אדומים בכפר אנגלי ואח שבוער כל הזמן ופרקט וספרייה ענקית ומקטרת שמריחה כמו קופסת שימורים מקולקלת וכל מיני דברים שבכלל לא מזכירים את את החדר המבולגן שלך וגופיות הפרחות הצבעוניות איתן את מגיעה לעבודה והליפ-גלוס הזוהרים שעושים לך שפתיים של אקישה מפרק ה"האם בעלי בוגד בי עם חיית המחמד של בת דודתי לקישה?" ב'ריקי לייק'. ואת מבינה שלמרות שחשבת שאת באמת, ממש ממש, אבל ממש ממש ממש שונה מכל הישראלים ונהגי המוניות ואוהבי הפלאפל ואוהדי-ה-יא-אללה-איזה-ענקי-הליאור-שליין-הזה, את כמו כולם. וכדי לאשש זאת את מקנחת את היום בדויד מהבלוקבאסטר ודיאט קולה. עם המשחה נגד החצ'קונים והאבועגלה המביכה בשיער. כשחבר שלך ישן לך על הכתף ומציץ מידי פעם לעברך, לבדוק שאת אותו היצור שפגש בפעם הראשונה שראה אותך, עם השמלה ההיא והליפ-גלוס ההוא, עליו סיפרתי מקודם.
ואת יודעת שמה שבאמת הכי מגניב בחיים שלך הוא שאם לא היית פותחת בלוג בגיל שש-עשרה כי אלכס דחק בך, לעולם לא היו קוטפים אותך לכתוב בעיתון X, ואז בעיתון Y, ואז שוב ב-X, ואז היו מצלצלים יום אחד מ-W ואומרים לך 'מזל טוב, מותק. את הולכת לקבל מדור'. ולעולם לא היית פוגשת את עיתונאי P שהיה גורם לך להאמין לשניה וחצי שאת משהו, ובדיעבד נותן לך ביטחון לנסות להתקבל לסם שפיגל. ומעולם לא היית פוגשת את עיתונאי D, שהיום הוא לא רק ידיד טוב אלא מורה רוחני. ובחיים לא היו שולחים אותך לעשות את אותה כתבה בו פגשת את המצחיקול. ובחיים הברמן ההוא לא היה משחיל לך את מספר הטלפון שלו עם הדרינק ב'מישמיש' ולוחש לך שיש לו ניסיון ב'טיים-אאוט', ושתבקשי מהעורך שלך שיעשה לו איזה קופי-טסט. ואת שואלת את עצמך האם השתנית מגיל שש עשרה, ועונה לעצמך שכן, המון. אבל השורה התחתונה היא שאת עדיין היצור הקטן עם התחת היותר-מידי-עסיסי-לטעמך והקול המעצבן והנטיה לומר תמיד קצת יותר מידי והרבה יותר דבילי ושום דבר לא השתנה. ואת עוצמת את העיניים, מרימה את השמיכה עד הצוואר, נזכרת שחבר שלך עדיין על הכתף וזה עלול לחנוק אותו, מסלקת אותו בעדינות מאותו מקום אסטרטגי, מסתובבת והולכת לישון. את תחלמי על מימוש הפיצ'ר שישן לך במגירה כבר חצי שנה או שמישהו מ'קשת' יתקשר, ולא כדי לומר לך ששכחת אצלו בבית את מברשת השיניים, או סתם לכתוב פרק או שניים ל'בנות גילמור'. ואת תמיד נעה בין חוסר סיפוק מתסכל בקריירה שלך לבין הכרת תודה ענקית לכל מי שאי פעם נתן לך לכתוב חמישים מילה על טעמו של מרשמלו הקוקוס במדור "קלוריות-מבוזבזות". ואת מעבירה עוד חודש קצרצר, ומחכה לבא אחריו, כי בגדול את מתגעגעת לבלוג הזה, שבגללו - את תהיי חייבת להודות במוקדם או במאוחר - יש לך בערך את כל מה שיש לך עכשיו. ונסיים ב-"בנות גילמור" (נו, על תזה חוזרת, שמעתם?). תזהרו בדרכים, יקיריי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
