אנשים צוחקים עליי כשאני אומרת שאני בן-אדם של הביצ' בויז ולא של הביטלס.
"איך אפשר להיות בן-אדם של הביצ' בויז ולא של הביטלס?", הם מתעצבנים, "איך אפשר להשוות בין פול מקרתני וג'ון לנון לבכיין הזה בראיין וילסון?". ובאמת, אם משווים את המוזיקה של הביטלס למוזיקה של הביצ' בויז, יוצאים עם פערים שלא נראו מאז מיה דגן להומור. שלא לומר, מיה דגן ודממה. שלא נדע, מיה דגן בתוכנית לא ערוכה של "מועדון לילה".
אני יכולה לומר עד מחר ש"god only knows" שם כל בלדת ביטלס בכיס הקטן, ובייחוד לאור העובדה שהמילים בשיר כל כך עצובות וטראגיות ומתנגשות עם הלחן העולץ, אבל שוב, אני מבזבזת את הזמן שלי, שלכם ושל חברות התקליטים, שאת הביטלס היו אוספות בשתי ידיים ולביצ' בויז היו קוראות חיקוי אמריקאי עלוב.
אבל כשסרג'נט פפר של הביטלס יצא ב-67 וגרם לבראיין ווילסון להתמוטטות עצבים שגרמה לו לכלוא את עצמו בשירותי ביתו למשך חמישה ימים מלאים מבלי לצאת (בחירה נאה, אגב. אני לא מדמיינת את עצמי שומרת על עקביות בכל מקום אחר בבית בו אאלץ להשתין), פול מקרתני התקשר אליו כדי לבדוק אם הכל אצלו בסדר, שזה בערך כמו לתת מישהו בוקס באף, ולשאול אותו אם היה בא לו בטוב כרגע צמר גפן או נייר טואלט.
מה שאני מנסה לומר הוא שלבראיין וילסון יש נשמה, וזה מה שאני אוהבת בו. לא את זה שהביצ' בויז ידעו לנגן (כי הם לא), ובטח לא בגלל שהמציאו באמריקה את תרבות הגולשים, באשמתה אנו נושאים היום בתוצאות (מי אמר סרטי נעורים אמריקאיים עם בלונד מתנפנף?), אבל איכשהו, קצת קשה לי להתרשם מנשמות פיוטיות כמו ג'ון לנון, ששר לפול מקרתני את יצירת המופת ואחד השירים האהובים עליי - How do you sleep at night, אחרי שנים בהם היו חברים הכי טובים ובלתי נפרדים.
אז עכשיו השאלה הנשאלת היא למה אני מדברת על הביצ' בויז ועל הביטלס, ועל איזה סמים אני נמצאת, ומתי הפוסט הזה יגמר. והתשובות לכל השאלות הללו הן שאין לי מושג. אין לי מושג, אני רק יודעת שבשביל ליצור צריך שבב קטן באופי. שבב פסיכוטי ומתאבד שיגרום לנו לרצות למות ולכלוא את עצמנו בשירותים למשך שבוע כי משהו לא הלך לנו. זה לא תמיד יגרום לנו להיות הביטלס - ובעצם סביר להניח שתמיד נהיה בראיין וילסונים, לוזרים קטנים ומושתנים. אנדרייטד לכל החיים - אבל זה מה שחשוב.
השבוע הייתי בראיין ווילסון.
אני שונאת לדבר על עבודה, בייחוד כי בלוגי הברנז'ה עולים על גדותיהם ושוטפים אחריהם כל פיסה טובה של בלוגרים מן הסוג הטוב והאיכותי, שמתחילים לכתוב פוסטים המתחילים ב"ביקרתי במערכת Y", "נפגשתי עם עורך X" וכמובן - "ביציאה פגשתי את הווארד סטרן, שהחמיא לי על הכתבה האחרונה שלי על יוליה גמישהצ'וולי, כוכבת "נולד לרצות לרקוד 7". אנשים שגמעתי כל מילה שלהם בלחלוחיות עיניי הפכו להיות איתמר בן-כנען לעניים, וזה לא שיש יותר מידי קופצים על חוויות עם חומוס ושרונה פיק.
אז בואו רק נאמר שנכשלתי במשימה. אין דבר יותר גרוע מלהיכשל במשימה, חוץ מלהיכשל במשימה שאת רואה אקוטית לגבייך. זה מספיק נורא להילחם בכל הפילטרים שכותב מציב ברגע שהוא יושב לכתוב לאנשים אחרים: האם הם יאהבו אותי? האם יחשבו שאני טיפשה? האם אני באמת מבינה בנושא עליו אני כותבת? האם אי פעם אפסיק להשתמש במילה "האם" ולהישמע כמו משוררת כפרית היושבת על כורסה בצבע דבש בירכיי הרפתנית הוויקינגית שלה?
וכל זה כשהדגש הוא בכלל לא עליי. הוא על נושא כלשהו - לא משנה על מה - והסיכוי שאנשים יטרחו לקרוא את השם הקטנטן שכתוב בצד הטקסט הוא כל כך מינורי עד שהוא נכנס לסלסלת ה"בלתי אפשריים" של היקום שלנו, יחד עם עוד פריטים כמו "האזנה מלאה לכל הדיסק של נינט" ו"ניקוי בין השיניים עם סרגל, רק בגלל שהוא נראה נורא דק" (תאמינו לי, ניסיתי).
תכננתי לנעול את עצמי בחדר יומיים שלמים, תוכנית שנפלה אחרי שהצצתי ביומן והבנתי שאת רוב הפגישות שלי אני לא יכולה לבטל. אה, ושהפיצה שהזמנתי הגיעה. אבל זה לא שיפר במאום את הדיכאון בו לקיתי (כן, אפילו לא הפיצה), והדרך משם ללהביט דרך החלון במבט נוגה והצהרות כמו "החיים שלי גמורים", "אני שונאת את עצמי" ו"יאללה, בואו נגמור עם זה. תביאו לי ציאניד ואת הפרק האחרון של 'האלופה'" קרובים מתמיד. בכיתי בטלפון לחברה מסקוטלנד, שבדיוק סיפרה לי שהיא פספסה יום עבודה כי לא יכלה לצאת מהבית. הסיבה שלה הייתה די מוצדקת, כי היא גרה בכפר וצבי עמד לה באמצע המרפסת (תירוץ, שאגב, לא עבד לי בת"א). כשהיא אמרה את זה היא הזכירה לי את דניאלה וירצר, שנשאלה פעם בראיון למי היא הכי רוצה להודות, וענתה שלוטרינר שלה. זה היה גדול. גרם לי לצחוק קצת, אבל לא מספיק בשביל לצאת מהבאסה.
מכל מקום המשכתי להיות בדיכאון, עכשיו כשנחשף שאני לא, למעשה, האנתר ס. ת'ומפסון הישראלית, והחומרים שאני כותבת יכולים לצאת כל כך חרא, שגם אם הייתי בולעת אותיות הייתי מסוגלת לחרבן מאמר טוב ממה שכתבתי.
באותו היום ראיתי ב-DVD את "Rude boy" של הקלאש וקראתי את הספר הכי גרוע שאי פעם נכתב בגבולות ישראל, מה שגרם לי להרגיש קצת יותר טוב. נמנעתי מלדבר עם דילן, כי יש לי נטייה להיות מאוד מלודרמטית כשאני מסבירה לו על הבעיות שלי, עד שהוא התקשר לפלאפון שלי בפעם האלף והתחיל לצרוח עליי ש"לפחות שיהיו לי ביצים להתחמק ממנו באופן אישי".
המשפט הזה לא הראה שום היגיון.
התחלתי לצחוק והוא קצת עודד אותי. כלומר, בעיקר הצחיקה אותי העובדה שהוא ניסה לגרום לי להרגיש יותר טוב כשסיפר לי על התוכניות המדהימות שיהיו לנו כשהוא יגיע עוד שבוע לארץ.
"נלך לים", הוא אמר לי בטון כמעט מוזיקלי, "ונשתזף".
"נשתזף", נחרתי בבוז, "אתה אירי, הצבע הכי שזוף שלך הוא כחול בהיר".
הוא צחק ואמר שלאופי שלי יש "יום שיער נורא ואיום", שזאת דרך יפה לומר שהוא מתחיל להיות קצת מכוער ואני הופכת לביצ'. חשבתי על איך זה שהוא כל כך מקסים ומבין ומצליח להתמודד עם בחורה שמסוגלת לשכב במיטה ימים שלמים ולהתייפח על שום דבר, וזה גרם לי לאהוב אותו אפילו יותר. זה נשמע נורא, לאהוב מישהו יותר רק בגלל שהוא נותן לי אהבה, אבל כשחושבים על זה, זה מראה היגיון לא נורמלי.
אבל הדבר הכי טוב בלדבר עם דילן לא היה זה שאני אוהבת אותו, והוא זריקת ווליום נפלאה גם בימים בהם אני מגלה שהתעוררתי בלי רגל, אלא שהוא גורם לי להבין מה באמת חשוב בחיים. כן, זה נשמע קלישאתי בערך כמו כל משפט שיוצא לחיים הכט מהפה, אבל זה נכון. מה שחשוב בחיים זה הדילן שיש לכל אחד מאיתנו והתוכניות שאנחנו רוקמים יחד והחיים שאנחנו בונים יחד אנד סו און אנד און אנד און.
זה הזכיר לי איך תמיד הייתי מעקמת את האף כשסבתא שלי הייתי פוסקת "רק בריאות", בכל יום הולדת או עבודה חדשה או בית ספר חדש אליו הלכתי. "אך ורק בריאות". ואני חשבתי שזה הדבר הכי סתום בעולם בערך, כי לפני בריאות רציתי כסף ואהבה גדולה ונעליים של ג'ימי צ'ו. עד שיום אחד הגעתי לאישפוז עם פנים בצבע תכלת-ברבור והקאתי להם דליים של קיא שכנראה עשה אחר כך הסבת מקצוע לקישים של 'קפה קפה', אחרת אין דרך להסביר את הטעם שלהם. זה גרם לי להבין שבאמת בריאות היא הכי חשובה, כי בחיים לא התחשבנתי על העובדה שאני לא עשירה כשלא יכולתי לקנות שמלה ב-1200 דולר או שאין לי נעליים של ג'ימי צ'ו. כמובן שכל זה עמד בערבון מוגבל, עקב העובדה שאני מעשנת כמו קטר ושותה כמו זקן אירי, אבל עדיין, לפחות האסימון נפל, וזה כבר היה סימן טוב.
אז נכון לכתיבת מילים אלו אני עדיין בדיכאון, אבל לפחות מאוהבת ובריאה. לפעמים דברים לא מושלמים, והרבה פעמים אני לא בדיוק יותר איך ומה לכתוב, בעיקר בהתחלה. אבל אני אלמד. וכל יהיה בסדר. ועכשיו, אם רק תסלחו לי, יש לי הפסקת סיגריה לעשן.
סלמאת'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
