אני ודילן מגיעים לביקור בארץ.
הפעם החלטתי גם להוריד אותו לאילת, אותה תייגתי כ"לאס וגאס הישראלית", תואר שספק אם אפילו העיר אילת עצמה הייתה מסכימה איתו. אני מודאגת. דילן נוטה לכוויות שיזוף חמורות גם מאור הפלורצנט במשרד שלו, שלא לדבר על החום המדברי של אילת. אני זוכרת מהחופשה שלנו בריביירה והביקורים הקודמים שלנו בארץ את דילן, כולו שיער בלונדיני-לבן ועיניים כחולות ענקיות ועור אדום-אדום-אדום-אדום נסחב אחריי עם ג'ריקן אייס-קפה ופרצוף של סובל טחורים שכרגע יצא משכשוך בים המלח: "פרנצ'י, די, בואי נכנס למקום עם מזגן".
מידי פעם הייתי זורקת לו עצם, נותנת לו להשתכשך במי הים-התיכון ולראות אותו שוחה את שחיית כלב הים שלו (ראש בחוץ, ידיים ורגליים מפרפרות כאילו זה עתה נתפס בקורי עכביש, קצת כמו תינוק). "עכשיו יותר טוב?", הייתי שואלת.
"בלופ בלופ בלופ", היה עונה (בשלב זה הייתי קוראת למציל).
***
עזבו אתכם מהבדלי מנטאליות, תסביך יהודי ופערי שפה: הבעיה האמיתית עם לחיות עם אירופאי היא שהוא רגיל לחורף, ואת רגילה לקיץ. חושבים שאתם אנשים של חורף? - חשבו שנית. אתם בהחלט אנשים של קיץ. כולנו אנשים של קיץ. זה שאנחנו מתרגשים מכמה טיפות, מביטים דרך החלון במלנכוליה בשבועיים וחצי בהם ישראל מביאה לנו סוג-של קרירות, לא הופך אותנו לטיפוסים של חורף. "לא", הייתי מתעקשת בשיחות עם אמא שלי, "אבל אני באמת-באמת טיפוס של חורף".
"אני יודעת", הייתה עונה, "ואני באמת-באמת הבת של ביל גייטס".
"לא את לא".
"כן אני כן".
"אז איפה הירושה שלי?"
"תרמתי אותה לצדקה".
"אבל מה איתי? מה עם החלומות שלי על וילה בסנטה מוניקה?"
"עזבי, את טיפוס של חורף. תישארי בלונדון, בקור כלבים".
***
רציתי מאוד לכתוב כבר הרבה זמן, רק שלא היה לי. זמן, זאת אומרת. אתם מבינים, בין העבודה ללימודים לכתיבה, נשאר לי מעט מאוד מהדבר הזה, מהזמן. כל העיסוקים האלו לוקחים ממני לפחות 14 שעות ביום, וזה לא כאילו שדילן עובד פחות שעות. אין לנו זמן לצאת. אין לנו זמן לדבר. אין לנו זמן לשתות בירה ביחד ולעשן ולצחוק על אנשים אחרים, אנשים שלוקחים את החיים ברצינות, כי עכשיו אנחנו הם. הם, כלומר, גם אנחנו עושים זאת. הקומוניקציה שלנו בחודשים האחרונים הסתכמה בנשיקות פרידה חפוזות במסדרון, שניה לפני ששנינו רצים לעבודה. בסופי השבוע, כשאני הייתי עמוק בתוך החומר לאוניברסיטה, הייתי מרימה מידי פעם את הראש ומחייכת ואומרת לו "איי לאב יו", והוא היה מרים את הראש מהלפטופ שלו - בדיוק בעיצומו של חיבור עוד מאמר יח"צ - ועונה לי "אנד איי לאב יו טו". זהו. נגמר. אנחנו כבר בסוג של "in the loop". עמוק בפנים. במערבולת. אומרים שצריך להפסיק להילחם, לתת למערבולת לסחוף אותך, לצלול עמוק ואז להתרחק. אנחנו כרגע בין הסיבובים. לא מזמן נתקפתי יצר הרפתקנות (שדווקא לא היה קשור לפרפצ'ינו עתיר קלוריות של קפה "נרו", אבל גם), חפנתי את ידו של הדילן ואמרתי לו: "יאללה, קדימה, בוא נעשה את זה! בוא נעוף מכאן, נעוף רחוק רחוק, לאי. רק אני ואתה. נשב בוילה קטנה, בקתה - יותר נכון, נכתוב את הספרים שלנו. נשתזף. נאכל מולים בצהריים ונשתה יין בערב. נצא מהמשחק קצת. מה אתה אומר?"
"אני אומר שלא", הוא ענה וחזר לעיסוקיו.
האם זה עצבן אותי? לא, לא כל כך. בסך הכל, לדילן יש חוש הרפתקנות של צנון עבש. כל קשר בינו לבין ספונטניות הינו מקרי בהחלט, ולמעשה, אם "ספונטניות" אי פעם הייתה פוגשת בו בסמטה חשוכה, היא הייתה רצה בצרחות אימים ונפנופי ידיים היישר לספתו של דוקטור פיל.
אבל אני רוצה את זה. אין דבר שאני רוצה יותר מלעצור, לקחת נשימה - אוטוטו נגמר הסמסטר ולי יהיו חודשיים של פחות לחץ - ולצאת מהמשחק. לזוז הצידה. להביט מהצד. לצאת מה-loop. לבחון באובייקטיביות (יחסית) מה נהייה מהחיים שלי. אני יודעת שאת רובם אני לא אוהבת. אני יודעת, לדוגמה, שאני שונאת את אנגליה, מתעבת את בריטניה, רוצה לגור במקום אחר. אני יודעת שחלקים בי התנוונו, חלקים שאהבתי בי, חלקים שהפכו אותי למי שאני וכבר לא איתי. הדחף הזה, האווריריות שבה דפקתי 4,000 מילה על ביקור במשרד הדואר - הם היו תוצאה על עולם פנימי עשיר, של חבורת פרנצ'סקות קלפניות שיושבות לי בראש ומעבירות ביקורת על כל מה שהיה מולי: הדלפק, הפקידה במשרד הדואר, המעטפות שמריחות כמו עץ שרוף. והפרנצ'סקות האלו, אותן אני מדמיינת כמו חבורת בולדוגיות שמעשנות בשרשרת ודופקות מונולוג סטנד-אפ על הפקידה המרירה שמולי, באיזשהו שלב הן ארזו תיקים והתחפפו. אני רוצה אותן בחזרה. אני רוצה בחזרה את חוסר המודעות. התנוונתי.
***
אני רוצה להיות מאושרת. אני רוצה לסיים כל סטטוס בפייסבוק שלי עם שלושה סימני קריאה וסמיילי שעשוי מנקודותיים וסוגריים מבלי להרגיש כאילו אני צריכה קסדת ספוג ומנוי ל"לאישה". אני רוצה יותר סבלנות. אני רוצה לעשות דברים יותר מהר. אני רוצה לדעת איך לנהל את הזמן שלי כמו שצריך. אני רוצה לכתוב כאן יותר. אני רוצה לקחת את דילן הרחק מכאן, למקום שיש בו שמש ולפטופ ומדפסת לייזר ואלכוהול זול ושכר דירה ששולם מראש לחודשיים. אני רוצה שהוא ימשיך להתנגד (אבל לא באמת-באמת להתנגד, אלא סתם לבחון כמה זמן אוכל לנדנד לו עם זה לפני שיסכים, כפי שאני מכירה אותו), כי הוא אי שפיות, כי הוא יודע מה הוא רוצה, כי הוא קול ההיגיון הפרקטי שכל כך חסר לי (ותמיד היה חסר לי). אני רוצה להיפטר ממשבר הזהות הדבילי שאני עוברת כרגע, בו אני מנסה להתנער מדילן, חושבת שבמקום מסוים הפכנו לישות אחת, משעממת. אני רוצה את כל הדברים האלו, ויותר. אך יותר מהכל - הייתי שמחה לדעת למה אני מתבלבלת עם הזמן, ולא מתחילה לסדר את החיים שלי בתיקיות. חשבתי שכל ההתבגרות הזו תחכים אותי. חשבתי שככל שעובר הזמן דברים נראים יותר הגיוניים. בפועל, זה לא קורה.
בפעם הבאה שאכתוב כאן אהיה בארץ (אלא אם להר הגעש הוולקני יהיו תוכניות אחרות, כמובן).
פרנצ'סקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
