זה לא משהו שגאה בו, אבל התחלתי לצוטט לשכנים שלנו.
לי ולדילן יש שכנים שהם במקרה זוג ספרים, שהם במקרה גם זוג אידיוטים, שממש במקרה הם גם בני-זוג. הם לא גרים ביחד, אבל הוא אצלה כל היום והשניים מוצאים את הסיבות ההגיוניות ביותר לריב. לדוגמה, יום אחד הם צרחו אחד על השני ב-2 בלילה כמה עשרות דקות טובות כי היא ישבה עם גב לא ישר במספרה כשהיא עשתה הפסקה, והוא קרא לה שרמוטה. דילן הדביק את האוזן לדלת שלנו והאזין בדריכות, למרות שהוא לא יודע מילה בעברית חוץ מ"סוטה", ו"סליחה, אפשר עוד גינס בבקשה". אחרי כמה דקות נשמעה חבטה, צעקה עצבנית וכמה רהיטים נשברים. דילן חשב שהוא היכה אותה, אבל אני סתם חשבתי שהם מאזינים למוזיקת ראפ.
הבעיה שבמצבים כאלו כמה מהיצרים הבסיסיים של האדם מתנגשים:
1. יצר המציצנות. אולי הוא היה רוצח אותה ולי היה אחלה חומר לספר, אז חייבים להמשיך להקשיב.
2. ההגנה. מדובר בבחור מופרע יותר מאנג'ל אוגוסטה במועדון גראנג', חייבים להתקשר למשטרה וליידע אותם (במיוחד אם הם שומעים מוזיקת ראפ).
3. ההיגיון. הפנים של הבחורה הזאת בטח נפוחות כרגע יותר ממעיים עם צ'ולנט מקולקל, מישהו צריך לצאת ולהציל אותה.
כל מי שמכיר אותי ואת דילן יודע שבחרנו באופציה הראשונה. התיישבנו על הרצפה עם פחיות בירות קרות והקשבנו להם רבים עד הבוקר. בבוקר יצאנו לשם לבדוק מה קורה. כשהיא פתחה לנו את הדלת שיערה היה רטוב כשיערות אף אחרי התעטשות מאסיבית.
"היי, כפרה", צבטתי אותה בזרועה בחביבות. נו, רציתי להיות אחת משלה. איך הן עושות את זה שם בפרחה-לנד? דילן הביט בי במבט של: "צביטה, פרנצ'סקה? צביטה? הבחורה הזאת לא עברה מספיק כל הלילה?".
"היי, נשמה". נשמה? נשמה? מאיפה זה הגיע? חשבתי שהיא בחורה של "כפרה".
"שמענו קצת...אהמ", אל תגידי את זה. אל תגידי את זה. אל תגידי את זה, "ויכוחים אתמול בלילה, אז חשבנו לבדוק מה שלומך".
ניסיתי להעמיד את עצמי במקומה. המסכנה. היא בטח חושבת שאנחנו מסתכלים עליה מלמעלה. כאילו היא הקורבן, החלשה, האישה הכנועה, זאת שלא קיבלה ברבי מאליבו מההורים בגיל 6.
והיא צודקת.
לפי התגובה שלה הבנתי שעל פי תחושותיי והאינסטינקטים החדים שלי, כרגיל, טעיתי.
"כן", היא הנהנה והציתה סיגריה, "רבנו. סילקתי אותו מהבית. הוא ניפץ לי כמה כוסות", היא דקלמה לי כאילו שאלתי אותה מה מזג האוויר בטייוואן או את סדר השירים באלבום של מושיק עאפיה.
"אני פוחדת", נימקה.
"אל תפחדי", הרכנתי את ראשי לצד ימין וחייכתי חיוך אמהי.
"אני מפחדת".
"אל תפחדי", הרכנתי את ראשי לצד ימין וחייכתי חיוך אמהי שנית.
"טוב, אבל אני מפחדת".
שתיקה רועמת.
"טוב", משכתי בכתפיי, "את צודקת לחלוטין, זה נורא טבעי לפחד במצבך".
כל העניין הזה גרם לי לחשוב, אתם יודעים. בעיקר על מוות (לאו דווקא על ידי ספרים). דילן סיפר לי שהם התחילו לקבור באנגליה גופות עם פלאפונים. כששאלתי אותו למה הוא ענה שיום אחד הם היו חייבים להזיז בית קברות באנגליה (טוב, זה שקר, אני בטוחה שזה לקח להם כמה ימים ולא רק יום אחד), ונאלצו לפתוח כמה ארונות קבורה. בחלק מארונות הקבורה היו סימנים של שריטות וגירודים למעלה.
"בגלל זה אנחנו, הישראלים, נשארים בצד הבטוח וקוברים אותם בנייר טואלט מלופף ולא שמים את המצבה בשבוע הראשון. אנחנו מאמינים שאם תוך שבוע הם לא חפרו את דרכם חזרה למעלה, הם נתנו לאמא אדמה לעשות את העבודה בעצמה", שמתי את משקפי הטייסים שלי והתנעתי את האוטו. אה, כן, לא סיפרתי לכם - התנדבנו להסיע את גברת שכנה מוכה לבית הוריה, בכרם התימנים. למי ששואל אם בכרם התימנים יש כרם או תימנים - קודם כל, אתם גזענים. רק כי קוראים למקום כרם התימנים? ושנית - אתם צודקים. במקום יש ריח כל כך חזק של גת שרק מהסוטול צריך לחנות את המכונית בצפון ת"א ולנסוע לצד השני כדי לא לעשות תאונה.
כל הנסיעה היא ישבה במושב האחורי והסתכלה דרך החלון כמו כוכבת קולנוע אמריקאית שנוטשת את אהוב ליבה לטובת אמה החולה. דילן רצה להגיד לה שהיא כולה עוזבת בית, ואפילו את זה שהיא שוכרת לבדה, כדי לברוח מספר מטורלל למשפחה עצבנית שזורקת עליה תפוחי אדמה כי לא עברה בדרך חזרה הביתה דרך הירקן (את זה גילינו אחר כך, אבל לא נורא). אבל דילן לא יכול היה. הסיבה הייתה פשוטה - גברת שכנה מוכה לא ידעה מילה באנגלית. וכשאני אומרת "מילה" אני מתכוונת לword. וכשאני אומרת "וורד" אני מתכוונת ל"מילה" (לכל השכנות הספריות המוכות שמבין קוראיי). כל הנסיעה אני והוא ריכלנו על מערכת היחסים הקלוקלת שלה באנגלית בזמן שהיא ישבה בשתיקה ומידי פעם נאנחה ואמרה: "אתם כל כך טובים אליי".
"מה אמרת?", היינו יורקים דרך החלון כאינסטינקט טבעי מריח הגת שנייה אחרי שקראנו לה פוסטמה עם פן.
"אתם כל כך טובים אליי!", היא צעקה וחזרה להביט דרך חלונה.
בסופו של דבר הגענו לבית הוריה. אם אפשר לקרוא לזה "בית", ולהעליב בכך את כל ציבור הבתים, כולל יחידות הדיור הבלתי בנויות, כולל הקרוואנים, כולל מחילות העכברים וקופסאות הגפרורים בהן החזקתם את הנמלים כשעשיתם את התרגיל המעאפן הזה בקב"ן כדי לצאת על סעיף נפשי מהצבא. המקום היה הרוס עד הפאקינג יסוד, ולצערם של כל המעורבים בעניין לא היה יסוד, אז המקום היה פשוט הרוס. מן מבנה לא מובן של כמה פחים ווילון. חשבנו שנסתפק בלנפנף לה לשלום ונדפוק משם גז לכל מקום בו נרקומנים לא מסתכלים עליך בעין מוזרה רק כי אין לך קראק ביד, אבל היא תפסה את דילן מאחורה. מהכתף:
"אתה יכול לעזור לי עם התיקים?".
דילן הסתובב אליה ואמר שבטח שהוא יכול.
סתם. תעקבו אחרי הפרטים. כרגע אמרתי לכם שהיא לא יודעת אנגלית.
דילן שאל אותי: what the fuck does she want from me and why the fuck is her hand on my fucking shoulder?
הסברתי לו את המצב והוא אמר שהוא ישמח לעזור לה.
סתם. אתם לא עוקבים. אני? עזרה? באיזה גלקסיה אתם חיים?
הסברתי לו שהיא רוצה להתחיל איתו כי היא חושבת שאנחנו שותפים לדירה ולא בני זוג. הוא יצא מהמכונית בטריקת דלת והוציא את המזוודה המכוערת והענקית שלה מהבגאז'.
"זה", דחף את ראשו לתוך תא הנהג וחייך אליי חיוך מקניט, "כדי שתקנאי".
חיכיתי 10 דקות לפני שיצאתי מהאוטו. לא כי קינאתי כמו שפחדתי לשבת מול מאפייה מלאה בנרקומנים שמבקשים מנרקומנים אחרים 2 שקל להגיע לבאר שבע. צעדתי בביטחון של שה במשחטה לכיוון הדלת. כשפערתי אותה אחרי שתי נקישות שלא נענו, נתקלתי בקבלת פנים די קרירה בדמות תפוח אדמה שנזרק לעבר ראשי.
"זה מנהג ישראלי שלא סיפרת לי עליו?", שאל אותי דילן, שעמד לצדי בכניסה בזמן שגברת שכנה מוכה חטפה עוד כמה ירקות שנזרקו על ידי אחיה הבכור והנרקומן.
"לא, לא, מה פתאום, אנחנו לא ברברים", הגנתי בחירוף נפש על האומה הישראלית, "בדרך כלל אנחנו נדבקים לגוד-אולד ירי בערבים ורציחות פשוטות בבתי ספר".
הסברנו לשכנה שאנחנו חייבים לעוף כי יש לנו פגישה דחופה עם מקרר, והסתלקנו מן המקום.
"אני גר בישראל פחות מחודש", דילן הביט לעבר האופק כשהתנעתי את המכונית ודפקתי גז לכל מקום שהוא לא הבית הזה, "ואני כבר יודע שיהיה פה מעניין".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
