# Chapter one - Fakatzaland
פתיתי שלג מטפטפים על ראשה הברונטי של מאיה בוסקילה, שיערה מהודק בקפידה לקרקפתה בסיכות מסוג סבתא. היא לבושה בקימונו לבן ואוחזת בידה סכין חמאה באורך של כשני שחקני כדורסל ממוצעים. מולה עומדת רוני סופרסטאר, בחליפת אופנוענים צהובה וחרב משוייפת של ארישיו שמסובך. מאיה מביטה ברוני במבט המוכן להרוג. רוני מביטה במאיה במבט סתום-חייכני שכזה, בו היא משתמשת גם כשמודיעים לה שמשפחתה נרצחה בידי לוחמי שחרור איראנים. אבל לא נזקוף זאת לחובתה, כי היא הרי שומרת על מקצועיות, ובפופ כמו בפופ, גם אם שתי רגליה יקטעו פתאומית על ידי ניסיון נואש לרקוד גם בקליפ הבא שלה, רוני תמשיך לחייך כאילו כלום לא קרה ופשוט תפשוט מגפייה את חצאית המיני שלה, כדי שיהיה מה לראות.
ברקע מתנגנת השריקה המעצבנת הזאת. נו, אתם יודעים. זה הולך בערך כך: "טו טו, טו טו טו, טו טו, טו טו טו, טו טו טו טו טו טו טו, טו טו, טו טו טו, טו, טו, טו טו טו, טו טו, טו טו טו - טוווווווווו. טווווווווו. טוווווווו. טוווווווווו. טווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו. טווו".
רוני שולפת מכיס מכנסי הויניל הצהובות שלה את הפלאפון הורדרד ולוחצת על נתק. "סליחה", היא מחייכת לבוסקילה את החיוך הידוע לשמצה, "זה עומרי רונן, הוא התקשר לשאול אם לא שכחתי לנשום בשעה האחרונה".
#Chapter II - Jointaushi
"נו, מה אתה אומר"? אני שואלת את מ' מה דעתו על דמיוני המפותח, שכובה לצידו בחיוך מזוגג.
"אני חושב שזה יפה מאוד", עונה לי מ', "ושאולי כדאי שנזיז את זה ממך קצת", הוא מסיט את קופסת הגראס לכיוונו ומנקה את שאריותיו מן הציפה.
"אבל אני אוהבת אותך", אני מנסה להסביר לו בקול נואש. אופס, איך זה נפלט לי? תכננתי לחכות עם זה לפחות כמה חודשים טובים. הוא הרי בן 30, ודאי פוחד שאני מצפה לטבעת וטקס רישמי והסכם ממון.
"אוי, אני מצטערת", אני מוצאת את עצמי מכסה את פי וסומק רב מתפשט על לחיי. הוא צוחק צחוק של מבוגרים, ספק מלגלג על-בטוח משועשע שכזה ופורע את שיערי בידו בעדינות.
"למה מצטערת?" הוא שואל, "זה היה דווקא מתוק למדי". כן, שכחתי לגמרי שהוא לא חבר באיגוד הציניים התל-אביביים הנוראיים.
"כי זה מוקדם מידי", אני ממלמלת, "אבל היה יכול להיות גרוע יותר, באמת. תחשוב על זה - יכולתי להיות טום קרוז, ולהתחיל לקפוץ לך על הספה בסלון ולרדוף אחריך ברחבי הבית, צועקת:"מ'! אני אוהבת אותך! שומע אותי?! אוהבת! אוהבת, אוהבת, אוהבת"!
הוא ממשיך לחייך אליי עם עיניו הצלולות וגומותיו האינסופיות במבט מרותק.
"אופס," אני אומרת, "אני חושבת שאמרתי את זה שוב...".
#Chapter III - Baraphasaki
בר רפאלי שוכבת (זה כבר הגיוני) על מיטת בית החולים (גם זה, אבל לא בפלסטולוגיה עסקינן), בחיוך שלוו וחלוק חולים. היא ישנה. דמיינו שיש לה כפות רגליים ענקיות. עצומות. ועכשיו, סתם לשם השעשוע - דמיינו את אותן כפות הרגליים נעולות בנעלי כדורסלנים מסוג AND1.
"זאת היא", נכנס יונתן קוניאק בבגדי אח ומציג בפני ששי קשת את בר היפהפייה.
"שלך תמורת 75 דולר", מחייך אליו ג'וני. קשת מוציא מכיסו שטרות ירוקים ומסומנים ומגיש לו אותם ליד.
"היא כולה שלך", אומר קוניאק, "ל-20 דקות. אבל אני מזהיר אותך. היא לא יודעת לדבר, לשחק או לבצע פעולות אלמנטריות כשיש לה מכסה של אקונומיקה על הראש".
"למה שיהיה לה מכסה של אקונומיקה על הראש"? שואל ששי קשת בדאגה.
"לא ראית את מדי הדיילות שלנו"? שואל קוניאק במבט יהיר.
קוניאק פוסע לכיוון הדלת, ועוצר ברגע האחרון.
"הא, וקשת"? הוא פונה לששי בחדווה וזורק לידיו קופסת ואזלין.
"למה זה"? שואל ששי.
"זה למקרה שאחריה תרצה סיבוב עליי", קורץ לו ג'וני.
Chapter 4 - Fuckingin Lav
"את לא רוצה על זה סיבוב", מודיע לי מ' בדאגה באמצע הסרט ושומט מידי את הג'וינט השני שלי.
"מעולם לא התמסטלתי", אני מתוודית בפניו.
"בלה", הוא עונה לי בהנהון ראש.
"מה"? אני מצמצמת את עיניי ומנסה להביט לתוך עיניו בריכוז. בפועל, אני מפספסת בכמה מטרים ומוצאת את עצמי תוך שניות אחדות בוהה בדלת במבט נוזף.
"בלה בלה", הוא חוזר על עצמו.
"האא", אני מתחילה להבין שהבעיה היא כנראה בי ובסוטול הראשון בחיי, ומניחה לעניין לגווע.
Chapter 5 - Confessionisky
אלוהים. אלוהים, אלוהים אלוהים! (לא, זהו לא התסריט של "סוף הדרך 2"). אני על סף שיגעון. למה אמרתי את מה שאמרתי? ואיפה מ'? האם הוא ברח מהבית? אני קמה מהמיטה בהסטריה ורצה בדירתו ברגליים חשופות ושיער פרוע.
"מ'"! קולי מהדהד ברחבי המסדרון בשעה שאני חובטת על דלתות העץ המתקלפות, "תענה לי"! נימתי המתחננת נשברת לשמע הדממה האינסופית סביבי.
"מ' לא התכוונתי לזה באמת. אני לא אוהבת אותך, זה היה הסוטול, נשבעת"! השרפרף הכתום מול חדר השירותים שלו נבעט על ידי רגלי החשופה. "באמת שלא, מ'", אני נמרחת על דלת השירותים הנעולה בקול נואש, "אני אפילו חושבת שאתה נמוך מידי, וחייכן מידי, ועל אף הכריזמטיות שלך אתה עדיין לא מספיק מגניב בשבילי", אני לוחשת לו לחריץ האור בתחתית הדלת.
הדלת נפתחת.
"אני מבין שזה בלתי אפשרי לעשות אמבטיה מבלי שתיכנסי להיסטריה", הוא עומד מולי כשמגבת לבנה כרוכה סביב מותניו ועוד אחת, כחולה, מנגבת את שיערו הרטוב והשחור שנופל על עיניו הנוצצות.
"אתה פה", הקלה עצומה מציפה את גופי ואני מתנפלת עליו בחיבוקים.
"מצטערת, לא התכוונתי להגיד לך את מה שאמרתי", שפתיי מנשקות את כל צווארו וכל גופי מתמוסס לתוך גופו מעלה האדים.
"את מתכוונת לעובדה שקראת לי גמד או לזה שאני מתנהג כמו סמיילי"? דרש לדעת.
"התכוונתי בקשר ל'אני אוהבת אותך'", הסברתי לו.
"הא", הוא עטה על פניו ארשת פנים מאוד מבולבלת, "אם כך הכל בסדר".
כמובן שדבר לא היה בסדר. להפך, הכל היה נורא ואיום. אמרתי את שלוש המילים הקטנות האלה, ועכשיו אני דורשת לשמוע אותן חזרה. לא מפורשות, כמובן. זה יהפוך אותי רשמית למטורללת עם תעודות. אבל אני מנסה, וכמה שאני מנסה, בכל דרך אפשרית לגרום לו לומר אותן.
לדוגמה, אני מנקה את הבית ("תודה, מקסימה! את פשוט מדהימה", הוא מפגין מולי את כישורי התסריטאות העילאיים שלו כשאני מתאבדת אסמטית כדי שארונות המטבח שלו יהיו נקיים).
או כאשר אני מעסה את רגליו ("כיף, כיף כיף לי איתך. אני מת עלייך"! לידיעת הקוראים - "מת עליך" לא נחשב כ"אני אוהב אותך". ואל תתנו לאף אחד לומר לכם אחרת).
באקט של יאוש אף מצאתי את עצמי מנסה לפתות אותו בעזרת בגדי שפנפנה ואזיקים פרוותיים, אך אלה רק גרמו לו לצחוק בקול גדול ולחבק אותי, תוך כדי מלמולים:"אל תדאגי, אני לא אסגיר אותך לצער בעלי חיים".
לכן החלטתי לנקוט בשתי טקטיקות מפורסמות:
1. סקס אפיל שיגרום לו לומר הכל, כולל הצהרה מפורשת מפיו שהוא הינו ניאו נאצי ממפלגת הימין הקיצונית-השמרנית בגרמניה, וכי הוא חושב שמשפט אייכמן היה ביזיון לחברה הדמוקרטית.
2. במידה וניסיון זה לא יצלח, כמובן - להרוג אותו.
את המשימה הראשונה ראיתי בדמיוני כך: הוא ירד להביא לנו משהו מהסופרמרקט באמצע הלילה, אני אפזר את שיערי ואלבש גרביוני רשת שחורות וחזייה שתמנע ממני לפרק זמן מסויים את זכות החמצן, אחכה לו על המרפסת במבט מפתה, וכשהוא יעלה, אצעק עליו כרודנית:"אוף, אבל מאמי, תגיד לי שאתה אוהב אותי"!!!!!!!!!!!!!!!!!1
המשימה הראשונה יצאה לפועל בדיוק כך: הוא ירד להביא לנו משהו מהסופרמרקט (ביקשתי "משחת שיניים". וכשהוא הסביר לי שיש לו משחת שיניים, אמרתי לו שאני משתמשת רק בזו של טום וג'רי), אני פיזרתי את שיערי, לבשתי גרביוני רשת שחורות וגופייה מלוכלכת שמצאתי בסל הכביסה שלו (כאילו, מאיפה לי לעזאזל חזיות?), רצתי להתיישב על חריצי המרפסת שלו, שהיו גורמים ודאי לישבני להיראות כצנים שרוף, ומעדתי על הרצפה.
האשמה כמובן, לא היתה בי. אלא בחוט הבזק המטומטם שהחליט לחצוץ בין הקיר הימני של הסלון לצד השמאלי של הסלון,בו ישב הלפטופ הדולק של מ' על כסא, ובו כל כל עולמו, עבודתו וזיעתו. ועכשיו אותו מחשב נפל יחד איתי (טוב, קצת לפני), על הרצפה, והוא לא היה נראה כמשהו שהולך להחיות את עצמו בקרוב, בניגוד לצביקה פיק.
ידעתי שזהו, הלך עליי, מ' הולך להרוג אותי. או שמא אני זו שאהרוג את מ'. בכל מקרה, זה יהרוג אותו. הצילו. אני חייבת למצוא דרך להמלט מכאן. ידית הדלת מתחילה לעשות רעשים מוזרים. אולי היא רומזת לי כיצד עליי לצאת מהבית הזה. או שאולי זה מ', שנכנס עם שקית ה-AM PM בידו ושואל למה אני (שוב, יש לציין), בוכה.
"אני מצטערת", אני מוצאת את עצמי נופלת לרגליו. "לא התכוונתי, אני כל כך מצטערת, זה היה בטעות. פשוט רצתי...והמחשב... והתקע... והחוט... וצביקה פיק... הו... אלוהים", מוחי נכנס להילוך כה גבוה שהצלחתי לנשוך את לשוני בערך 6 פעמים במהלך המשפט המחושב האחרון.
"פרנצ'סקה - להרגע. מה קרה? נפל המחשב כי החוט נמשך? לא נורא, מה הבעיה? הוא נופל כל הזמן. ונכבה כל הזמן. הנה, בואי תראי איך אני מדליק אותו שוב", הוא הרים את המחשב מהרצפה ולחץ בעדינות על הכפתור המפעיל אותו. "רואה? שום דבר לא קרה. מה את דואגת?"
"חשבתי שתכעס עליי", אמרתי לו במבט חרד. "ותזרוק אותי", רציתי להוסיף.
"מה פתאום אכעס עלייך"? שאל, "זה לא שעשית את זה בכוונה. נו, בואי לישון".
באפיסת כוחות ולאחר קרב בו הובסתי תבוסה קשה ולא שמעתי את שאוזניי רוצות לשמוע, אני שוכבת בצד ימין של המיטה ועושה חשבון נפש בראש, בסופו אני מגיעה למסקנה הברורה שאני חייבת פסיכולוג. אך מכיוון שזה חשבון נפש, אומר לי ההיגיון שעוד נותר בי, שאין לי כל כסף להשקיע בשרינק.
"לילה טוב", אני שומעת את הגב משמאלי נוהם לי.
"לילה טוב", אני לוחשת בעצב.
"אני אוהב אותך", אני שומעת אותו מחייך. אני מחייכת. ולא עונה חזרה. למה שאומר לו גם? -שיתייבש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
