עליתי על הרכבת לסיינט אולבנס והתיישבתי ליד בחור בן 27 בערך, עם שפתיים מחייכות ועיניים טובות והרגשתי די בסדר עם לשבת לידו. הוא לא היה נאה, לפחות לא במובן הקלאסי של המילה, אבל הוא היה נעים. הוא גם הריח מאבקת כביסה ותינוקות (ואני מקווה שלא בדרך שבה מייקל ג'קסון מריח מהם). הוא גם אכל סניקר (החטיף, לא הנעל) וחייך אליי מידי פעם. נעצתי בו מבט וחשבתי מה הלאה. שעמם לי נורא וחשבתי איך אפשר להתחיל איתו.
שיחה.
אני יכולה להתחיל בלהגיד לו שיש לו עיניים טובות, אבל זה יגרום לו לחשוב שאני מנסה להתחיל איתו. אני יכולה לשאול אותו מה השעה, אבל אז הוא יחשוב שאני לא יודעת לקרוא את השעון שיש לי ביד. אני יכולה לדבר איתו על הסניקרס שהוא אוכל, אבל אז הוא יחשוב שאני הומלסית שרוצה אוכל. ואני יכולה פשוט להפסיק לנעוץ בו עיניים ולא להפחיד אותו עד כדי מצב שהוא מתכרבל לצד החלון ונמנע מקשר עין איתי.
זה מה שעשיתי.
זה גם פעל. הוא הוציא שקית לבנה עם כיתוב כחול - Boots - הסופר-פארם של הבריטים, והוציא ממנה סוכריות טיק-טק בריח מנטה. הוא הציע לי כמה, ואני לקחתי, למרות שלא ממש רציתי, רק כדי להתחיל שיחה. רק שאז הבנתי שגם בכך שאני לועסת את הסוכריות שלו אני לא ממש מתחילה שיחה, והחלטתי לתת לזרוק לו פתיון אינטלקטואלי שהוא לא יוכל לסרב לו.
'You know', i said, 'They put fish parts in those tic-tacs to keep them fresh.
He looked at me, deeply concerned, and shoved his tic-tac pack right into his 'Boots' beg.
'Why would they do that?
That was a fairly good question. See, i know the facts, but i don't know why. I had to come up with something quick enough.
'Because', i smiled wisely, only there was nothing wise about what i was going to say, 'it keeps them fresh.
'Blimey', he smiled, 'Who knew fish parts will make your sweets fresher? i didn't.
מכאן, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, השיחה פרחה. דיברנו על הסוכריות והמסטיקים האהובים עלינו. לקחתי את התיק הלח והמלוכלך שלי והוצאתי ממנו מסטיק בזוקה מתוך חפיסה ונתתי לו. הוא לעס אותו פעמיים, ירק בבת אחת וציין שזה מתוק יותר מתמונה של חתלתול בסלסלה עם גורי האש פאפי. הסכמתי, וציינתי שאת שניהם לא הייתי מסכימה להכניס לפה. קראו לו פיל. לא כמו החיה עם החדק, אלא כמו האירי שמבקש ממך - fill me another drink. זה קיצור של פיליפ. הבאתי לידיעתו שפיל זה קיצור שנשמע לא טוב, ושהייתי מסכימה לקרוא לו פיליפ, אבל פיליפ זה שם של סוס. הוא הסביר לי שבמידה מסוימת הוריו בחרו לו את השם הזה, ומפאת עצלות הוא, לפחות בתקופה בה הטבילו אותו בשם זה, לא טרח לומר להם שהוא לא מת על פיליפ. הרגשתי שאנחנו קרובים מתמיד.
'So what do you do'? I asked.
'i'm a drunken alcohol counsellor', said Phil, all cheerful.
'I'm sorry, you're what?!'.
'I'm a drug and alcohol counsellor', he repeated.
'Oh', I felt reliefed, 'I thought you said you're a drunken alcohol counsellor'.
'Why would i be that?', he wondered, and rightly so.
I imagined how it might have been if Phil was, in fact, a drunken alcohol counsellor. I imagined him
talking to one of his patients. The patient would tell him they find it hard to keep on being sober, whilist he is drinking his bottle of Arak, mumbling: 'Oh fuck it, just have a fucking pint'.
פיל שאל אותי מה אני עושה, אבל הנחתי שאם אומר לו שאני עיתונאית הוא יחשוב שאני מובטלת שמחפשת את עצמי וכותבת מידי פעם לקוסמו הישראלי דברים כמו: "10 דרכים לדעת שהוא רוצה אותך, למרות שהוא לא באמת רוצה אותך וצריך לחפש את עצמו בהודו ואת, כאילו, יושבת ומחכה לו כאילו או-מיי-גאד הוא היחידי בעולם, רק שהוא מה זה לא, אז תנוח". במקום ללכת על התשובה הצפויה והיבשה הזאת החלטתי להמציא מקצוע הרבה יותר מקסים. הבעיה היא שבניסיון לחשוב על אחד הבנתי שכל מקצוע הוא עדיין עבודה, מה שהופך אותו מבסיסו למשהו רע מאוד. אבל הייתי חייבת למהר וליישב קו. אנשים בדרך כלל לא חושבים חמש דקות שלמות על מה הם עושים בחיים. הוא אמר לי מה הוא עושה - עכשיו תורי.
'I'm a photoshopper.
'What', he coughed nervousely, 'Like someone who photoshops models?
Oh, no. I can't be that. I definitely can't be a photoshopper. Shit, i already am. Have to come out of it nicely.
'No, i'm a photoshopper, Literally. i shop for photos'
'HAH.
'And you make a living out of it? How?'
'I sell them'...I paused to think......'To my parents;
האם זה היה רגע מביך? כן. האם הייתי כבר מעבר למבוכה הזאת ויכולתי לראות מעבר לעובדה שנראיתי ככסילה מוחלטת מול טיפוס זר שלעולם לא אראה יותר?...לא. לפתע, הרגשתי שאני ממש רוצה שהשיחה הזאת תגמר. ציפיתי שמשהו דרסטי יקרה. כמו שמישהו יקום וירצח מישהו אחר ברכבת, רצוי אותי. הרכבת עצרה. יפה, בדרך כלל לוקח לה 30 דקות, אבל הפעם רק 20. רק 20, והנה, אני כבר בסיינט אולבנס. צעדתי בביטחון לעבר דלת היציאה ויצאתי בחיוך, מנופפת לפיל לשלום. חה. פוטושופר. חה, איי סיי. מי האידיוט עכשיו. פיל נראה מבולבל ונראה שהוא ניסה להגיד לי משהו שנשמע כמו "דוגדם, דוגדם", שבדיעבד הבנתי שאומר: "דונט גט דאון, דונט גט דאון".
ירדתי לתחנה והבטתי סביבי...
הגעתי ל-Hemel Hampstead.
מקום שהוא עוד 20 דקות נסיעה ברכבת מסיינט אולבנס.
כסף? אין.
סלולארי? כבר אין.
תקווה בגזע האנושי? אין.
המשך בפרק ג'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
