דחפתי למזוודה את הג'ינס האהוב עליי, והג'ינס שעושה אותי רזה, והג'ינס שגורם לי להיראות כמו תפאורה של אוקיינוס בצבע כחול-ערכת הריון אבל עלה לי 350 פאונד בשוק מעצבים בפורטבלו רואד. דחפתי את כל הסוודרים שלי, כי יהיה שם קר. את שתי השמלות שקניתי במיוחד לשם, ואת כל השמלות שהרגשתי שיהיו ראויות להילבש במקומות כמו "הקוקו קלאב" או "טייגר-טייגר". מגפיים, חייבים גם מגפים. זרקתי לשם 4 זוגות, נעלי ספורט, נעלי עקב, נעלי בובה. תחתונים, את כולם. אין דבר כזה תחתונים טובים - יש תחתונים טובים ותחתוני מחזור. גרביים, אני אצטרך הרבה מהן, להכניס את כולן. חזיות - אומנם לא לובשת, אבל היי, בואו נכניס את האדומה. והשחורה מהסאטן, אף פעם אי אפשר לדעת מתי יבוא לי להפתיע את דילן. את מחליק השיער. את הפן. כל התמרוקיה גם נשפכה ישר לתוך המזוודה. כובע הבארט השחור, וגם האפור. כובע האוליבר טוויסט שלי וכובע הפיט דוהארטי שלי. כובע הכובען המטורף שלי, אף פעם אי אפשר לדעת אם זה יתפוס או לא - ומה אם אהיה מובילת טרנדים?
יאללה, נעבור לדברים סנטימנטלים.
"נקמה" של שרה אנג'ל, הספר ששינה את חיי וגרם לי להתיישב ולכתוב את המשפט הראשון שהוצאתי מהמקלדת ולא מצא את עצמו ממורקר בשיעור גאוגרפיה.
הדיסקים של הליברטינז והבייבישמבלס ורדיוהד ודירטי פרטי ת'ינגס והסקס פיסטולס ומגזינים ששמרתי, של הרולינג סטונס ושל NME. זרקתי לשם גם גיליון רייטינג, גיליון שבעה לילות, אי אפשר לדעת מתי ארצה להיזכר בפועלי. אי אפשר לדעת מתי זה יגמר. אני לא יכולה למחוק את כל מה שהיה פה.
"This book will change your life" של א.מ הומס יושב לי על הספרייה. אני צריכה שינוי. זה שינוי גדול. אין שינוי גדול מזה. אני זורקת גם אותו ועל כל אלו דוחפת את הלפטופ. מתיישבת על המיטה. מתנשפת.
אני מסתכלת מסביבי. החדר בו גדלתי. יודעת שאני צריכה עכשיו לספר לכם על הבובות ששמרתי, על הספרים שחשובים לי ונמצאים כאן. על המכתבים והמזכרות והציור הראשון שציירתי על הקיר או המערכת סטריאו שקיבלתי מדודה בל במתנה. אני מסתכלת, ורואה כלום. שום אופי. קיר חלק, חדש, צבוע בצבע קרם. דלת עץ. הרצפה נקייה ועל הממיר בטלוויזיה אין אף ספר או סרט או די.וי.די. המיטה מוצעת במצעים כחולים עם עננים. על השידה מעל המחשב יש כמה כלי כתיבה, בושם ברברי חצי-גמור ושני נרות ריחניים. לחדר הזה אין אופי. אין לו שום דבר שמזכיר או מסמל אותי. הוא תמיד היה רק תחנת ביניים, תחנת ביניים ארוכה מאוד עד לונדון. פחדתי שדברים שאני אוהבת ידבקו בו. אז הוא פשוט יושב פה אנמי, חסר אופי לחלוטין. ליד הדלת יש תמונה ממוסגרת של פרח ורד וארון עץ חדש ועצוב שמביט בי באדישות. לא אכפת לאף אחד כאן אם אני אלך. אני הייתי רק אורחת שבחיים לא טרחה לעשות כבוד למארחים.
החדר הזה לא יודע שבתוך הארון, מתחת לשמלות, הכל נמצא. כל המכתבים והספרים והמגזינים ששמרתי ושלושת קלסרי הענק אליהם נכנס כל מה שאי פעם כתבתי, ממוסגר וממורקר לפי תאריך. היומנים שלי והדיסקים של הביטלס, הביצ' בויז וסוויד. הפלאפון הראשון שלא טרחתי מעולם להחזיר לחברה. פוסטר של המספריים של אדוארד. צבע שיער ורוד שפק תוקפו לפני שנתיים ויובל. הציורים שלי, שחלקם נקנו על ידי בני משפחה וחברים וחלקם עדיין לא גמורים, מחכים, ואין להם למה. קלטות וידאו של "לא יאומן כי יסופר", סדרת אימה בת 300 מיליון שנה. סטיבן קינג יושב שם בשקט עם הציפיות הגדולות של צ'רלס דיקנס, וכולם מחכים שאקח אותם, אבל אני לא יכולה.
אני ניגשת אל הספריה ולוקחת את ספריי השיער שיש שם, ומנסה להכניס למזוודה, אך הוא מתגלגל כל שנייה לרצפה. מכניסה שוב, מתגלגל. שוב. אותו דבר. אני מתיישבת על המזוודה ומתחילה לבכות. לא חרישית, אלא כמו תינוקת. כל הפנים שלי רטובות ונפוחות, העיניים שלי מצטמצמות כשני זיתים מחומצים ואני יושבת ובוכה.
"קרה משהו?", פטריק דופק לי בדלת, למרות שזאת פתוחה לרווחה.
"אני לא מצליחה להכניס את הספריי שיער למזוודה", אני ממלמלת תחת הרי הנזלת שהצטברו בין אפי לפי. הוא לא יודע איך לעכל את זה.
"תקני חדש בדיוטי פרי".
"אי אפשר", אני מנענעת את ראשי בהיסטריה הנה והנה, "אי אפשר לקנות בדיוטי פרי".
500 שקל
סביב המזוודה שלי מלופף צעיף ורוד כדי שאזהה אותה, ולי בא לדפוק כדור בראש. מה רע לי? לא רע לי. אני חושבת לעצמי, ממש לא רע לי. פעם הייתי קמה כל בוקר ויושבת משעה 9 עד 11 בחצר, על נדנדת העץ שלנו, ומעשנת ג'ויינט ומגלגלת בראש את הדבר האחרון שדיברתי עליו בערב קודם, לא משנה עם מי או על מה. היום אי אפשר. זה נקרא "זמן לא מנוצל" אפשר ללכת למשרד הפנים לוותר על תושבות, או להקפיא את חשבון הבנק, או לבקר את דודה מה-שמה, שממש מתה לראות אותי לפני שאני נוסעת במקום זה. וכמובן, כשההורים או פטריק בבית, אז לשבת איתם. אני יושבת ומדברת וטוחנת את המוח לי ולעולם. איך אני אסתדר בלי אמא שלי? איך אני אסתדר בלי החום הזה שאני כל כך שונאת?
ורגע לפני אני אומרת לאמא שלי שתמיד אפשר לחזור בי. שדילן יכול לסיים את התואר השני שלו בסוף השנה ולהגיע הנה וכולנו נתנהג כאילו כלום לא קרה או תוכנן. אני אתרגל מחדש לנהגים החארות ולמתחים בבית ובעבודה ולישראלי המכוער ולמשתמט המכוער-אף-יותר ולחופשות קטנות בטורקיה ורודוס ולת"א המיוזעת, המתאמצת, הכל-כך רוצה להיות. והכל יהיה בסדר. אני והצימר בקרית-עקרון שלי. ואני אתחיל לאהוב את הים ואת הפרחות והערסים ואת מס הכנסה והכל יהיה בסדר גמור. והיא תולה בי עיניים שאומרות את הכל, ואני מבינה שאין דרך חזרה ומתחילה לבכות יותר.
ובחיים לא קראתי "נשים קטנות"
"אל תפחדי", שמה מיה את ידה על כתפי.
"אבל אני פוחדת", אני מושכת בכתפיי.
"אל תפחדי", היא שמה את ידה שנית על כתפי.
"אבל אני כן. אני פוחדת", אני מושכת בכתפיי שנית. מיה שוקלת מה לומר, לוקחת פאוזה של חצי דקה, ומשיבה:
"או.קיי, זה דווקא בסדר גמור וטבעי לפחד".
אנחנו מנתחות את זה, ומגיעות למסקנה שזה בגלל שזה זה. זאת הטרנספורמציה שלי מילדה לאישה. לבחורה. למישהי שלא צריכה לבקש רשות מההורים שלה לעשות מסיבת פיג'מות. התקופה של הילדות והנעורים שלי הסתיימה, ולא סימנתי בה וי על כל כך הרבה דברים. לא קראתי את "נשים קטנות" או ירדתי לאילת עם חברים או לאיה נאפה עם חברות או הייתי היושבת ראש של איזה משהו חשוב בלימודים. לא הייתי אף פעם התלמידה הכי מצטיינת ואף פעם לא הייתי הכי גרועה. לא הייתי משהו במיוחד. תמיד הייתי בינונית. ולא הייתי אף פעם רזה מאוד, אבל גם לא שמנה, ותמיד הייתי באמצע. בכל התקופה הזאת דשדשתי לי באמצע הנורמה, ועכשיו אני רעבה ליותר. אני רעבה ללעשות משהו קיצוני, דרמטי.
"כמו לעבור ללונדון", מרימה מיה גבה. אבל לא. יותר מזה. אני פוחדת כי אני רוצה להיות יותר מזה. ואני פוחדת כי אני לא יודעת מה.
סיימתי את סבב החברים והחברות. מכאן, זה סוף שבוע רגוע עם המשפחה. מחרתיים אני כבר לא אהיה כאן. אבל יש לי עוד יום וחצי. יום וחצי להיות נערה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
