"כוכב נולד" - הגרסא הבריטית.
בחורה שחורה, גדולה, ושמנה בשמלת מיני זהובה נכנסת לחדר. על פאנל השופטים יושבים סיימון קוואל ("אמריקן איידול"), לואי וולש (האמרגן של "בויזון" לשעבר), דני מינוג (הבחורה שיצאה מאותה וגינה כקיילי מינוג) ושריל קול (להקת "גירלז אלאוד".
סיימון: "אז למה את פה?".
בחורה: "תמרה!".
סיימון: "אה...מה?".
בחורה: "קוראים לי תמרה!".
סיימון: "אני שמח, אבל שאלתי למה את פה".
בחורה (נראית מבולבלת): "אני פה בשביל...האודישן?".
סיימון: "למי מהזמרות היית משווה את עצמך?".
בחורה: "ריאנה".
סיימון: "תתחילי בבקשה".
האישה שרה במה שנשמע כמו גרעפס שמנסה להפליץ.
סיימון: "את צריכה להפסיק את החלום הזה של שירה, את לא טובה בו".
בחורה: "טוב, אז אני אחזור בשנה הבאה".
סיימון: "לא, את לא מקשיבה לי: את לא יודעת לשיר. את צריכה לוותר".
בחורה: "טוב".
סיימון: "אז את תפסיקי?".
בחורה: "אה...כן".
סיימון: "אוקיי, להתראות".
בחורה: "ביי! נתראה שנה הבאה!".
בכלל, ל"אקס פאקטור" יש כמה בעיות. הראשונה היא דני (או: דניייי) מינוג, אחותה הקטנה והלא מוכשרת של קיילי. לדני מינוג (Dannii Minogue) יש כל כך הרבה iיים בשם הפרטי שלה, כשמישהו מנסה לקרוא לה זה נשמע כאילו הוא נופל מבניין רב קומות. הבחורה, שמחזיקה באחת מקריירות הפופ הכושלות ביותר בעולם (בואו רק נאמר שהאחים צנחנים הם מדונה לידה), שהידע שלה בתעשיית המוזיקה מתחיל ונגמר במין אוראלי ואלוהים, אני לא רוצה להישמע גזענית - אבל לכל האנשים עם המבטא האוסטרלי: אתם יכולים להתפגר בבקשה? אוסטרלים תמיד היו וישארו אלו שמדברים כמו אנגלים שכרגע דרסו להם את הרגל.
הבעיה השניה היא סיימון קוואל, אדם ששופט בכל תחרות כשרון אפשרית בעולם, ועשה קריירה מלהיות חזיר מרושע עם שיניים לבנות יותר מקוקאין קולימביאני. השנה סוף סוף איבד סיימון את סבלנותו ושפיותו ועסוק פחות בלשפוט ויותר בלנסות למזמז את שריל קול, השופטת פאנל החדשה של האקס פקטור. ושריל קול? טוב, היא בערך הדבר המוצלח היחידי באקס פקטור. במבטא ג'ורדי הגורם לה להישמע כיצאנית צרפתיה ששכחה את הנימוסים שלה בבית, היא צדיקה יחידה בסדום. וכשאני אומרת "סדום" אני מתכוונת לבעל הבוגד שלה, אשלי. וכשאני אומרת "בוגד" אני לא מתכוונת לעובדה שהוא בגד בה עם ספרית בת 21 שנראית כמו ויקי כנפו לעניים (וכן, יש דבר כזה), אלא על כך שעזב את ארסנל בשביל צ'לסקי. טפו.
או.קיי, וחזרה לאקס פאקטור: אתמול נבחן בתוכנית איש שלג קטן ויפיוף בשם אואן (Eoghan), והדבר הראשון שעשיתי כשהוא קישט את מסך הטלוויזיה שלי היה להסתכל עליו, ואז על דילן, ואז שוב עליו ואז שוב על דילן ולפעור את פי בתדהמה - כי הם נראים בדיוק אותו הדבר. טוב, לדילן יש זיפים, והוא כבר לא בן 15, והוא היה הורג אותי אם היה יודע שהשוויתי אותו לאואן, אבל זה נכון. ויותר ביזארי: אואן הוא מצפון אירלנד, ואוחז במבטא המדויק לזה שיש לדילן. אז אם בא לכם לראות את הדבר הכי קרוב לדילן שתראו בשבועות הקרובים, הנה לכם:
http://au.youtube.com/watch?v=_7EYhslp6Pg
אפקט התחת
בודדה כאשך של לאנס ארמסטרונג, ביליתי את יום שבת בערב בעיקר בניסיון לדקור בעזרת קשית את הקרח במוחיטו שלי ולנעוץ מבטים מאיימים בחתול רחוב שניסה להתחרות איתי על תשומת לב של חתיך בעניבה וטי שירט שישב לצדנו. אני ודילן יצאנו לפאב שהשתתף בפסטיבל הנוטינג היל שנערך בסופהשבוע האחרון. מלכתחילה, הרעיון לבלות את שבת בערב עם דילן, ג'יימס וכנופיית סיינט פול המשעממת הכוללת את מארק ו-וויליאם נשמע לי אטרקטיבי כמו דייט עם גארי גליטר. ג'יימס הוא בחור חמוד. אתם יודעים מה? אפילו די מוצלח. הוא נראה כמו שילוב של כריסטיאן בייל ויו גרנט, הוא עובד בפירמת רואי חשבון מאוד מוצלחת בלונדון ומרוויח ים של כסף, הוא יורש של טירה בקנט ששייכת למשפחתו והוא סיים את בית ספר סיינט פולס באותה שכבה עם הנסיך הארי (ומארק, ו-וויליאם), ובכל זאת: ג'יימס לא נישק בחורה כבר 4 שנים, ויש לזה כמה סיבות:
1. הוא אולי מזכיר את כריסטיאן בייל, אבל ג'יימס רחוק מלנסות להציל את העולם ובעיקר עוסק בשאלות קיום מסובכות כמו איזה קאפינס* מתאימים לחולצה החדשה שלו (*קאפינס= הכפתורים המוזהבים ששמים על דש השרוול בחולצה אלגנטית).
2. הוא חזר השבוע מחופשה של שבועיים בקאריביים, בה השתתף בחתונה בה אחד האורחים הוא שון קונרי, וכל מה שהיה לו לומר לאורח הכבוד הוא: "אני מת, אבל מת על פירס ברוסנן".
3. בפעם האחרונה שהוא חיבב בחורה, הוא גם היה שיכור, וגם אני, ואני פשוט דחפתי אותו לזרועותיה של אותה פרגייה ג'ינג'ית יפהפייה, וכשזאת נגשה ללחוץ את ידו, הוא החזיר במחווה דומה כשהקיא על שלה וברח מהמקום.
4. בכל פעם שאני מחבקת אותו או משתמשת בכל קומוניקציה פיזית איתו, הוא מאדים עד עצם הזנב שלו, ומנסה בשלב מסוים בערב להחזיר לי במחווה סנטימנטלית דומה, שבדרך כלל מסתכמת בכך שהוא דוקר אותי כמה פעמים בעזרת אצבעו בעצמות הקולר וקורא לזה חיבוק.
מסיבות אלו (ורבות אחרות), ג'יימס איננו וגם לא יהיה להיט עם הבנות. ובכל זאת, למדתי לאהוב אותו בדרך מוזרה ובלתי מובנת, ואני דווקא מחבבת את הפגישות החד-חודשיות שלנו (למרות - ואת זה אני אומרת בלב שלם - שאם הייתי צריכה לעבוד או לגור עם מישהו כמו ג'יימס כבר הייתי מוצאת דרך לדרדר אותו לסמים). אני לא האדם היחידי שחושב שלג'יימס יש בעיה. דילן וג'ורג' גם הכתירו אותו בתואר המפוקפק - The most likely person we know to kill a prostitute, כשדילן מבצע חיקוי נועז של ג'יימס מטלטל יצאנית וזווח עליה: "תסתכלי עליי! תסתכלי עליי כשאת רוקדת איתי!". אכן, ג'יימס מלא באגרסיות שיצטרכו לצאת מתישהו, אבל לא בזה עסקיננו.
יום שבת האחרון לא היה זה רק ג'יימס, כאמור - גם מארק, שותפו לדירה ומי שהיה חבר לכתתו בסיינט פול, גם הגיע לדרינקים, וגם וויליאם - חבר שעובד איתו בפירמה. שלושתם לבשו חולצת צווארון מגוהצת תחת סוודר V בצבעי פסטל, שלושתם ניסו לגדל שפם שנראה יותר כמו כתם שוקולית ושלושתם התעקשו לסדר את הבלורית שלהם כך שתראה כמו קן נשרים בגודל בינוני.
הם ניהלו את השיחה המשעממת ביותר עלי אדמות, תוך שהם מתעלמים ממני בצורה טוטאלית. דילן היה בצד שלהם. הוא דיבר איתם. הוא דיבר איתם על משכנתאות ועל פיננסים ועל מחירי דירות ועוד כמה דברים שהיו מעניינים אותי מאוד, אם הייתי רואה חשבון קירח בגיל העמידה עם בעיות משקל שבוגד באשתו. ואלוהים - הגינונים שלהם, מאיפה הם מביאים את זה?
"אנו נשמח להזמין אתכם לברביקיו", שם מארק יד על כתפי, "שבוע הבא, אם מזג האוויר ירשה זאת".
מה זאת אומרת עם מזג האוויר ירשה זאת?, רציתי לשאול אותו, כשהערסית שבי יוצאת בפול גז: "למה מי זה מזג האוויר? הוא יודע בכלל איזה גב יש לי?".
"כן, מזג האוויר הזה...", הרמתי גבות ושאבתי מתוך הקש הקטן את מה שנותר במוחיטו שלי, "הוא יכול להיות ביצ' לא קטן כשזה מגיע לאירועים חברתיים".
ג'יימס ומארק צחקו צחוק שהזכיר יותר תן מנסה להקיא גוש שיער.
"לא, באמת, אתם חייבים לבוא. אנחנו צריכים רק לגזוז את הגינה". כמובן, לגזוז את הגינה. האם הם מתבלבלים בין דילן ואני, חוליגנים קטנים חובבי בשר ואלכוהול, עם עורכי המשנה של מגזין "גנן וביתו" מיורקשיר? מדוע לעזאזל הם חושבים שאני אסתכל על הקצוות המפוצלים של השיחים שלהם? הם יודעים מה הולך לי במטבח? כל כך הרבה יובש לא תמצאו גם בהופעת סטנד אפ של מאיר סוויסה.
"תרצו לכם משהו עוד?", ניגשה אלינו מלצרית מזרח אירופאית. דילן ביקש עוד גינס, אני עוד מוחיטו, ושאר הבחורים ביקשו עוד בקבוק שמפניה על קרח. איכס.
"תרצו לכם עוד משהו?", חיקה וויליאם, בחור שכיאה לאנגלי, נראה כאילו השיניים שלו הותקנו על ידי הלן קלר, בצורה מלגלגת.
"יש לך בעיה עם מהגרים?", שאלתי בצורה צינית, כדי שידע שאני מתבדחת, אבל בהרמת גבה, כדי שידע שיש סיכוי שהדיון הזה יסתיים בבוקס.
"לא, ממש לא", הוא צחקק, "אבל נו, באמת, אם היא לא יודעת לדבר אנגלית, היא לא הייתה צריכה לעבוד בעבודה שדורשת קומוניקציה".
"מה לא דורש קומוניקציה?".
"ניקיון".
"אז כל מי שלא מדבר אנגלית כשפת אם צריך להיות מנקה?", עכשיו הקול שלי עלה לאוקטבות יותר גבוהות מהרגיל, והרבה יותר גבוהות ממה שהחבר'ה שישבו מולי היו רגילים בהם, "זה אומר שלונדון הולכת להיות עיר ממורקת. אחד מתוך שלושה הוא מהגר, לא?".
"היי, צ'יל", הרים וויליאם זוג ידיים לבנבנות, "משלמים לבחורות האלה יפה, הן יודעות למה הן נכנסות".
"אתה נשמע כמו סרסור", התערב ג'יימס.
"ובכל מקרה", אמר וויליאם, "מה את דואגת? האנגלית שלך בסדר גמור. את כמונו".
ובאותו הרגע, הדבר היחידי שרציתי להיות היא לא כמוהם.
המלצרית הגיעה עם המשקאות ואנחנו שתינו אותם בשקט מופתי, אספנו את מיטלטלנו והתקפלנו איש איש לביתו.
שנאתי את וויליאם.
שנאתי אותו בכל מעודי.
קיוויתי שמזג האוויר לא ירשה את הברביקיו של שבוע הבא. קיוויתי גם שהוא יהיה ביצ' מספיק להוריד ברק או שניים על וויליאם-סיינט-פול-גנג.
לאנדן טאון
ובגלל שאני תמיד חושבת על הקוראים שלי (טוב, חוץ מבכמה חדרים בבית, וביניהם השירותים וחדר השינה, מה שמשאיר אתכם רק עם הסלון והמטבח), אני גם משתדלת תמיד לסחוב איתי מצלמה. כמובן שכשאני אומרת "לסחוב איתי", אני מתכוונת ל"לסחוב עם דילן". שנינו לא מעריצים גדולים של תיקים, אז הוא נאלץ לסחוב את המצלמה הארורה בג'ינס שלו. זה בעצם אומר שהוא לא סובל אתכם, אבל לנו לא אכפת, נכון? נכון. למה אני מדברת עם עצמי עכשיו? אין לי ממש מושג. לאן אני הולכת עם זה? גם זה לא ברור.
אה, נזכרתי. שבוע שעבר הלכנו לדרום קנזינגטון לקנות כל מיני סבונים ומגבות לחדר האמבטיה החדשה והיפהפה שלנו, ובדרך עברנו בהייד פארק. מזג האוויר היה יפהפה, ואני החלטתי לקנות ככר לחם מסופרמרקט קרוב ולהטריד את ברבורי האגם. ולהלן התוצאות:
דילן (ההוא עם הבלונז') מבעוס בדאבלין קאסל, קמדן טאון. הבחור השני הוא לא ג'יימס. או מארק. או וויליאם. או אפילו אני. זה חבר מהאוניברסיטה (סיימון, נראה לי, אבל למי אכפת איך קוראים לו? הוא לא חתיך).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
