אהובים יפים שלי !!
תודה רבה על כל המחמאות על הפרק, אתם מושלמיםםםםםםםםםםםםםם ואני כל כך אוהבת אתכם !! ♥♥
פרק 8-רוצח
שעת השיחה שלי ושל סילביה עברה בשתיקה מוחלטת מצידי וחפירות מצד סילביה.
אני לא הפסקתי לחשוב על טום ועל מה שהיה כתוב בדף ההוא.
הוא רוצח? הוא באמת רצח מישהו?
לא יכלתי לחזור לכיתה, וגם לא רציתי, החלטתי פשוט ללכת לים, מה שהייתי עושה בחודש האחרון מאז שגיליתי שאפשר לצאת מבלי שיבחינו בי..
התקדמתי אל עבר הגדרות והתחלתי לטפס.
"מבריזה?" קול נשמע מאחוריי, הסתובבתי אחורה וראיתי מאחוריי את טום, פאק.
"מה זה עניינך?" אמרתי לו כאשר הגעתי לצד השני.
"ענייני, עכשיו זוזי אני צריך לצאת"
"משהו חשוב?"
"כל דבר שאני עושה זה חשוב"
"אתה כזה אידיוט" אמרתי וטום התחיל לטפס מעל הגדר.
"לאן את הולכת?"
"ושוב, מה זה עניינך?" שאלתי אותו והתחלתי ללכת לכיוון הים שהיה במרחק הליכה של 10 דקות. אני פשוט לא מאמינה שאני פה שנתיים וגיליתי את זה רק לפני שבועיים.
"לאן אתה הולך?" שאלתי אותו והוא חייך אליי
"כשתעני לי אני יענה לך."
"אתה כזה מעצבן"
"כזה אני" הוא דיבר בביטחון, רציתי כל כך לדעת לאן הוא הולך, אולי הוא הולך לרצוח עוד מישהו.
"לים"
"את הולכת לים? "
"כן, עכשיו אתה מוכן להגיד לי לאן אתה הולך?"
"אני בטוח שתשמחי לשמוע שאני מצטרף אלייך, יהיה לנו כיף, את לא חושבת?"
"כל כך לא! אם אתה בא איתי לים אתה הולך לשבת בצד השני של החוף ואני בצד אחד."
"לא נראה לי. עכשיו בואי כבר, את מבזבת זמן של השמש"
במשך כל ההליכה ניסיתי לשכנע את טום שיעוף ויחזור בחזרה לפנימייה אך בלי הצלחה, הוא עקשן. ובכלל, למה הוא כל כך רוצה לבוא איתי? זה לא שאנחנו החברים הכי טובים, אנחנו שונאים אחד את השני. אי אפשר להבין אותו..
***
הרגשתי את החול החם על רגליי כשהורדתי את נעלי האצבע שלי. אהבתי את ההרגשה הזאת.
"קראתי את התיק האישי שלך." אמרתי לפתע, בלי שום הכנה מוקדמת לטום שהסתכל עליי במבט מופתע ולא הבין. אבל לא יכלתי יותר, אני רוצה לדעת למה הוא רצח, את מי, ואם זה בכלל נכון.
"מה?"
"קראתי את התיק האישי שלך. מקודם, בחדר של סילביה" הסברתי לו והוא הסתכל עליו בעיניו הכחולות שרק עכשיו שמתי לב לצבען.
"מה קראת?"
"לא.. לא קראתי הרבה, רק את הדף הראשון."
"מה היה כתוב שם?"
"את השם שלך... שם משפחה.. ועוד כל מיני דברים."
"ארין את מוכנה להגיד לי כבר מה היה כתוב שם" הוא הרים מעט את קולו
"היה כתוב שם למה נכנסת לפנימייה!"
"אז את יודעת.."
"כן.." השפלתי את ראשי
"זה נכון? אתה באמת נכנסת לפה בגלל שרצחת מישהו?"
"כן. שבי." הוא ציווה עלי, ופעם הראשונה באמת הקשבתי לו בלי להתווכח והתיישבתי על החול החם מסדרת את המכנס הקצר שלבשתי.
"את בטח רוצה לדעת את מי נכון?" הוא חייך אליי חיוך ערמומי במיוחד ... מה הוא אידיוט? עכשיו הוא מחייך?
"אתה לא חייב לספר לי אם לא אתה לא רוצה"
"זה בסדר, אני מעדיף שתדעי את מה שקרה ולא תיכנסי לפראנויות"
"או..אוקיי" גימגמגתי והרמתי אליו את עיניי מקשיבה לכל מילה שיוצאת מפיו של טום.
"אף פעם לא הייתי ילד טוב, רגוע. תמיד הייתי מסתובב בחוץ עד שעות מאוחרות וגורם להורים שלי סבל בכך שהם אף פעם לא ידעו איפה אני או מה אני עושה.
בזמן הזה אני הייתי עם חברים, יושבים,מעשנים , שותים. את יודעת כמו כל ילד בגיל שלי שרק רוצה להנות. וכנראה שהיה יום אחד שהגזמנו עם השתייה, או אני לפחות. באותו יום רבתי עם ההורים שלי וכשישבנו לעשן ולשתות כרגיל אז אני שתיתי יותר מדי, הייתי כל כך עצבני באותו יום.
אני לא ממש זוכר מה היה שם, אני זוכר קטעים מעורפלים. אני זוכר שצחקנו ואז חבר שלי אמר לי משהו שעיצבן אותי. רבנו ורבנו ממש. אני הייתי עצבני ולא הבנתי מה אני עושה, פשוט שלפתי סכין ודקרתי אותו. משם אני זוכר שהתעוררתי כבר מאחורי הסורגים וחיכיתי לאמא שלי שתבוא.
היא הגיע אליי, כולה בוכה ואומרת לי שאני הרגתי את מייקל. הם כמובן לא יכלו לשים אותי בכלא כי אני קטין אז הביאו אותי לפה. " הסתכלתי על טום מודהמת. אני באמת לא מאמינה שהוא רצח את חבר שלו.
הייתי בשוק ולא היה לי מה להגיד פשוט שתקתי. טום הסתכל עליי והוריד את מבטו.
"אני באמת מצטער על זה ארין.. אני באמת לא ידעתי מה אני עושה, אם הייתי יכול להחזיר את הזמן אחורה הייתי עושה את ובחיים שלי לא הייתי הורג אותו. בחיים לא הייתי הורג את מייקל. אבל אני רוצח. זה נכון מה שכתוב שם אני רוצח."
"אתה לא רוצח " לבסוף זה היה הדבר היחידי שהצלחתי להוציא מפי, "טום אתה לא רוצח"
"אני כן ארין"
"אתה לא! אתה לא ידעת מה אתה עושה,אתה היית שיכור."
"זה שהייתי שיכור זה לא תירוץ, אני הרגתי אותו ועכשיו אני משלם על זה כי אני תקוע במקום המסריח הזה"
"זה לא נכון. אני בטוחה שהוא מסתכל עלייך מלמעלה ויודע שאתה לא עשית את זה בכוונה ואתה אוהב אותו. אני באמת בטוחה בזה"
"זה לא משנה מה תגידי ארין.. אני רוצח, עובדה שאני פה, עובדה שהייתי בכלל אמור להיות בבית כלא אבל רק בגלל שאני קטין נתנו לי להיות פה. "
הסתכלתי על העיניים של טום, היה בהן משהו טוב פתאום שלא ראיתי אף פעם. אני יודעת שטום לא רוצח. אם כל השנאה שלי אליו, אני יודעת שהוא לא התכוון לעשות את זה הוא לא התכוון להרוג את החבר הכי טוב שלו. באיזה שהוא מקום בלב אפילו ריחמתי עליו, על כל מה שהוא היה צריך לעבור בתקופה כל כך קצרה. לעומתי, שאני עברתי דברים שבחיים לא חשבתי שאני יצליח לשרוד, אבל עברתי אותם. ובסוף אני פה, עם טום הבן אדם שאני הכי שונאת, יושבת ומקשיבה לו. ופתאום אני מוצאת את עצמי עמוק בתוך שתי ידיו של טום שמחבקות את גופי שהיה קטן לידו.
***
"אתה באמת אידיוט, אני לא מאמינה שהכנסת אותי למים!" צעקתי על טום שעמד וצחק עליי כשהייתי כולי רטובה.
"זה לא אשמתי שלא רצית להיכנס איתי, בעיה שלך."
"אני באמת שונאת אותך" צחקתי ודחפתי דחיפה קטנה את טום. קשרתי את החולצה שלי שהייתה ספוגה במים ויצאתי אל עבר החוף וטום אחריי.
התיישבתי בחזרה על החול והסתכלתי על הים, הוא היה ריק. רק אני, טום ועוד כמה אנשים מבוגרים.
"אני לא מאמין שגרמתי לך לחייך!" טום התפעל מעצמו והתיישב לידי
"אתה ממש לא גרמת לי לחייך"
"אה כן? אז מה זה היה שם בתוך המים? "
"זה לא היה חיוך"
"אה לא? כי אני חושב שראיתי אותך מחייכת." טום צחק ואני אחריו
"הנה זה שוב ! פעם שנייה, אני גאון"
"אתה אידיוט לא גאון"
"די די.."
"טוב די תראה השמש כבר שוקעת, אנחנו פה כבר מהבוקר, בטוח שמו לב שנעלמנו"אמרתי לטום והסתכלתי על השמש ששקעה יותר ויותר.
"לא נראה לי, לפי מה שהספקתי להבין לא ממש מעניין אותם מי נמצא פה ומי לא. אכפת להם רק שייראו שהם מטפלים בנו"
"בזה אני לא ייתווכח איתך, יאללה קום" קמתי ממקומי ועמדתי לצידו של טום
"רגע,בואי נראה את השקיעה" הוא אמר והושיב אותי לידו גורם לי לצפות יחד איתו בשקיעה הכי יפה שראיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: