במקום לרצות לקרוא סיפור, תכתוב אותו

הייייייוש, טוב אז פרק סוף סוף !! 

ואני מבטיחה לענות על התגובות שלכם מחר פשוט באמת שאין לי זמן לנשום, אני פשוט מתה לישון !!!!! 

אמן הבית ספר יישרף וככה אני לא ייצטרך להיות בקורס קיץ ! 
טוב אז קדימה, פרק 4, אוהבת !!

***

פרק 4- לפרוק

פתחתי את הארון שלי והוצאתי משם את את הגופייה הורודה שלי, לבשתי אותה במהירות ושמתי על רגליי את הכפכפים הורודת שהיו בדיוק באותה צבע של החולצה.

"אמא אני הולכת" התקדמתי אל עבר שולחן האוכל ולקחתי את המפתחות של המכונית שהייתה שלי ושל עומר.

"ולאן זה בדיוק?" היא שאלה והעבירה את מבטה השואל אליי

"לים"

"מה איבדת בים?" עומר שאל אותי כשהוא ירד במדרגות עם תחתון בוקסר בלבד.

"מה זה עניינך?" פתחתי את הדלת ויצאתי מהבית, קצת שקט, קצת לחשוב עם עצמי.

את הדרך לים העברתי בלזמזם שירים מוכרים מהרדיו, השקיעה כבר החלה וחיוך קטן עלה על פניי כשראיתי את השמש השוקעת, אהבתי את זה, לראות את צבעי הכתום והאדום מתערבבים ויוצרים ביחד דבר מופלא.

סגרתי את הדלת של האוטו כשהדבר היחיד שאני לוקחת איתי זה את המפתחות שלי, את הפלאפון העדפתי להשאיר באוטו, שלא יציקו לי.

הים היה ריק, היו בו כמה גולשים וכמה זוגות שכנראה החליטו לראות את הזריחה.

התרחקתי מהם, והתיישבתי על אחד הסלעים שהיו מבודדים.

לקחתי כמה נשימות ארוכות, חושבת על מה לעשות עכשיו. אני בהריון, אני פאקינג בהריון.

לוקח לי זמן לעכל את העובדה שאני בהריון, ושאם אני יחליט להשאיר את התינוק אז בעוד כמה חודשים אני כבר יהיה שמנה והגופייה והמכנס הקצר שאני לובשת עכשיו לא יעלו עליי.

פלאשבקים קצרים עלו לי מאותו לילה שאני בחיים לא יישכח, אותו לילה שנחרט המון המון בתוך הזיכרון שלי ולא נראה כאילו הוא ייצא משם אי פעם.

הצרחות שלי, ההתנגדויות שכבר אחרי כמה דקות עברו לכניעה מוחלטת שלא יכלתי לשלוט בה, חוסר ההכרה, כל זה היכה בי.

הדרך שבה הוא קרע את בגדיי ונישק כל חלק וחלק בגוף שלי, כל זה לא עזב אותי, סירב לעזוב אותי. הדמעות יצאו בזו אחר זו בלי שיכלתי לשלוט בהן, הדמעות האלה שיוצאות כל כך הרבה פעמים בחודש האחרון וזה נראה כאילו זה כבר דבר רגיל בשבילי, לבכות.

אפילו לא ניסיתי לנגב את הדמעות, רק נתתי להן לצאת, שייצאו כבר, שייגמרו כבר וייתנו לי לחיות את החיים שלי בשקט בלי לבכות, לחייך, לפתוח תקופה חדשה.

"את בסדר?" קול גברי ולא מוכר נשמע, הזזתי את ראשי מסתכלת על בחור שנראה טיפה יותר מבוגר ממני, מסתכל עליי עם עיניים שואלות.

"כן, תודה" מיהרתי לענות ולמחות את הדמעות שלי

"זה לא נראה ככה, את צריכה עזרה במשהו?" הוא התעניין בי, משהו במבט שלו עשה לי טוב, משהו במבט שלו ניחם אותי.

"אתה יכול להחזיר אותי חודש אחורה?"

"מה?" הוא לא נראה מבין מה אני רוצה ממנו

"שאלתי, אם אתה יכול להחזיר את הגלגל חודש אחורה? כי אני לא יודעת מה איתך אבל זה הדבר היחיד שיעשה לי טוב עכשיו, להחזיר את הזמן אחורה ולשנות את הכל."

"מה כבר קרה שאת כל כך רוצה לחזור אחורה?" פה כבר הדמעות שלי פרצו שוב והפעם הן לא עצרו ורק המשיכו.

"אתה באמת רוצה לדעת מה קרה? אוקיי בוא אני יסביר לך, לפני חודש וקצת הדבר היחיד שרציתי היה לחזור מהמסיבה הבייתה בשלום, אבל כנראה שמאיפה שאני באה זה בלתי אפשרי בלי שיאנסו אותך אתה מבין? בלי שבן זונה אחד קטן יירצה להשכיב אותך ויהרוס לך את החיים. אז כמובן שזה קרה לי, הוא אנס אותי. ואם זה לא מספיק, הוא הכניס אותי להריון על הדרך, ואני פאקינג בת שבע עשרה ואני צריכה להתמודד עם הריון! ואני לא רוצה להתמודד עם הריון כי אני בת שבע עשרה והדבר היחיד שאני רוצה להתמודד איתו זה מה ללבוש מחר ולא איך הילד שלי ייראה ואיך למען השם אני מספרת להורים שלי בלי למות מבושה!" הסתכלתי על הבחור שבכלל לא הכרתי, הוא היה נראה מופתע, מה לעזאעל עשיתי? למה אני מוציאה את הכל על בן אדם שאני בכלל לא מכירה?

"סליחה" אמרתי לו בקול שקט ומובך "לא התכוונתי להוציא עלייך הכל"

"זה בסדר, זה נראה כאילו היית צריכה את זה"

"זה לא בסדר, אני בכלל לא מכירה אותך ולא הייתי צריכה לפרוק עלייך הכל כמו מטומטמת. תשכח מזה.

"אני לא חושב שאני יכול לשכוח מזה עכשיו" הוא התיישב לצידי, הרגשתי כל כך מובכת, כל כך מפגרת.

"אני מצטער, על מה שקרה לך"

"זה בסדר, זה הכל אשמתי"

"זה ממש לא אשמתך" הבחור מיהר להגן עליי למרות שהוא בכלל לא הכיר אותי "את לא אשמה בזה שהבן הזונה הזה החליט לעשות לך את מה שהוא עשה, את לא אשמה בכלום"

ניגבתי את הדמעות שלי ולקחתי כמה נשימות עמוקות, מחייכת אליו.

"תודה" סיננתי בשקט

"אני אלירן" הוא הושיט אליי את ידו, מיהרתי ללחוץ אותה ולחייך אליו "דור"

"דור זה לא שם של בן?"

"תאשים את אמא שלי, היא התעקשה שייקראו לי דור!" צחקתי "את רואה? ככה את בהרבה יותר יפה, לא מתאים לך לבכות"

"אני לא רוצה לבכות יותר, אין שלב שבו הדמעות נגמרות?"

"אני לא חושב" הוא נעמד פתאום על רגליו "בואי"

"לאן?"

"אני בטוח שהים ירגיע אותך קצת"

"ואם אתה רוצח שרק עושה את עצמו נחמד?"

"מבטיח לך שאני בן אדם טוב!" הוא צחק ולקח את ידי מקים אותי מהסלע שישבתי עליו. את נעלי האצבע שלנו הורדנו והשארנו אותנו בידינו בזמן שהלכנו על החול. הרגשתי את המים נכנסים לי אל תוך כפות הרגליים, דמיינתי את עצמי פה עם התינוק שלי, מורחת אותו בקרם הגנה ושמה לו כובע קטן ומשחקת איתו בחול. מה אני עושה? אני לא צריכה לדמיין את הדברים האלה.

"אז.. את רוצה להסביר לי עכשיו ברוגע איך הכל התחיל?" הוא שאל ואני נאלצתי לספר לו על הכל, על אותו לילה, על המעבר הפתאומי שנועד בשביל לגרום לי לשכוח מהכל, על האיחור של המחזור שבכלל שכחתי ממנו ועל ההקאות שהחלו להגיע באופן פתאומי וגרמו לי לחשוב שאולי אני בהריון.

"וואו"

"אכן וואו"

"אני מבין למה את בוכה, זה דבר שאף אחד בגיל הזה לא צריך להתמודד איתו, את בת שבע עשרה, את עדיין ילדה."

"אני לא רוצה להתמודד עם זה, אני רוצה פשוט ללכת לישון ולהתעורר כמה חודשים לפני, כשבבטן שלי אין עובר שמתפתח בכל יום יותר ויותר." הוא הביט עליי, לא במבט של רחמים כמו הבמטים של כולם בחודש האחרון אלא במבט של רצון לעזור, רצון טוב.

"סיפרת על זה למישהו?"

"חוץ מההתפרצות שלי עלייך? לא"

"את יודעת שאת תהיי חייבת לספר להורים שלך, אם תרצי או אם לא" אלירן ניסה לעמת אותי אם מה שבאמת צריך לקרות, אני חייבת לספר להם.

"אני יודעת, אבל אני מפחדת"

"אין לך ממה דור, אני מבטיח לך, לא משנה מה ייקרה אני פה"

"למה אתה עוזר לי? אתה בקושי מכיר אותי?"

"כי אני כבר חוויתי את ההרגשה הזאת, של להיות במצב חסר אונים" הוא אמר והסתכל עליי, חייכתי אליו וסיננתי תודה.

הזמן עבר ואחרי שעה של הליכה על החוף מצאתי את עצמי יושבת כשלמולי אלירן

"אתה בן עשרים ואחת? אתה ענק!"

"הפכת אותי לסבא"

"כי עוד דקה אתה אחד כזה" צחקתי בקול וגם אלירן אחריי

"אז אתה לא אמור להיות בצבא עכשיו או משהו?"

"השתחררתי לפני חודש"

"ומה אתה מתכוון לעשות עכשיו? אתה יודע סיימת צבא החיים מתחילים"

"לעבוד אני חושב"

"אתה לא רוצה לטייל?"

"בינתיים לא" אלירן הסתכל על השעון שלו מה שהזכיר לי, מה למען השם השעה עכשיו?

"מה השעה?"

"תשע וחצי" מיהרתי לעמוד על רגליי "אני חושבת שהגיע הזמן שאני אלך הבייתה, אמא תהרוג אותי" אלירן נעמד גם הוא.

"תודה" חייכתי אליו "על הכל, אני באמת לא חושבת שהייתי נרגעת בלעדייך"

"אין על מה דור, אם כבר אני זה שצריך להודות לך שסיפרת לי"

"טוב זה היה ברגעי עצבים" צחקתי והוא אחריי

"אז אני חושבת שהגיע הזמן שאני אלך" אמרתי והוא חייך אליי, הסתובבתי והתחלתי ללכת בחזרה אל כיוון המוכנית שלי מחוץ לחוף.

"דור" קולו של אלירן נשמע שוב

"קחי" הוא הושיט לי פתק קטן ועליו מספר "למקרה שתצטרכי שוב מישהו להתפרץ עליו"

חייכתי אל אלירן וחיבקתי אותו מודה על הכל, שוב ומבטיחה להתקשר. שמתי את הפתק בכיס שלי ומיהרתי להיכנס אל המכונית, לקחתי את הפלאפון שלי וראיתי כמה שיחות שלא נענו, מיהרתי להתקשר ולהרגיע את אמא שאני חיה והכל בסדר, אמא כמובן לא הסתפקה בזה וצעקה בפלאפון מתי אני חוזרת ולא נתנה לי להסביר לה שאני בדרך ושתנשום כבר.

לאחר השיחה המלאת צעקות עם אמא חשבתי על השיחה עם אלירן, איך לעזאעזל נקלעתי למצב שאני יושבת עם בן אדם בן עשרים ואחת שאני לא מכירה ומספרת לו את כל הסיפור חיים שלי? אבל זה עזר לי, לפרוק הכל. עכשיו רק הגיע הזמן לספר את לאמא ולאבא בתקווה שהם ייסלחו לי.

כי למרות מה שאלירן אומר, שהאונס הזה הוא לא באשמתי, הוא באשמתי. כמו סתומה הלכתי למסיבה הזאת וכמו סתומה חזרתי לבד בלילה וכמו סתומה לבשתי בגדים קצרים, אז איך קיוויתי שלא יאנסו אותי?

כנראה שהשאלה הזאת עברה בראשי יותר מדי זמן כי בלי ששמתי לב כבר החנתי את האוטו בחנייה של הבית. יצאתי מתוך המכונית נכנסת באיטיות אל תוך הבית, המבטים של אמא ואבא תקפו אותי מכל מקום.

"היי"

"היי דור? היי, זה מה שיש לך להגיד לנו? למה את לא עונה לטלפונים?" אמא צעקה ואבא היה מאחוריה מנסה להרגיע אותה.

"אמא, לפני שאת הורגת אותי פה במבטים שלך, אני צריכה לספר לך משהו, לכולכם. תקראו לעומר?" ביקשתי ממנה והיא מיהרה לקרוא לעומר ולשאול אם הכל בסדר. הנהנתי והתיישבתי על הספה, אז הגיע הזמן לספר להם שהבת בת השבע עשרה שלהם בהריון. שהולך להיות להם נכד.

*** 
איךך ? מה אתם חושבים? הייתה לי התלבטות ענקית אם להכניס את אלירן לסיפור אבל החלטתי שכן. אוהבת ! ♥