סיוון היקרה,
את יודעת כמה אני בן אדם סנטימנטלי,
והחלטתי שהשנה זה יהייה הזמן המיועד לכתוב לך ברכת יום הולדת אמיתית,כמו שצריך.
זה מצחיק...את יודעת,אנחנו מכירות קרוב לחמש שנים ויש חלקים מהתקופה בעבר שפשוט נמחקו לי,
אבל היום שבו הכרתי אותך בהיר לי כשמש,
זה היה בתקופת החגים,2007.את היית בת 14,נפגשנו בתחנת רכבת בדרך למפגש בתל אביב.
ומאז,הרגשתי בלתי נפרדת אלייך.
כשאני מסתכלת לאחורה,וחושבת על זה,את היית החברה הראשונה שאי פעם הייתה לי.
הבן אדם הראשון שגרם לי להרגיש רצוי בחיים שלי,נחשב.
וזה מוזר,כי מצד אחד למרות ההפרש גילאים שלנו,
הרגשתי מאוד שוות משקל אלייך,אבל מצד שני תמיד היית מישהי שהערצתי,והרמתי את ראשי להסתכל עלייה
האנרגיות וההילה שאת מקרינה לכל מה שמסביבך,
אלו דברים שמאוד ספגתי ממך כבן אדם שגם כילדה הייתה מאוד מלנכולית ונוטה להסתגר בתוך עצמה
את היית אחת הדמויות הכי משמעותיות להתפתחות ולהתבגרות שלי כבן אדם.
קשה לי לדמיין את כל ההתהליכים העצומים שעברתי באותה תקופה אילולא לא היית חלק מהקיום שלי.
אני יודעת שהרבה דברים השתנו מאז,
והיו תקופות שבהן השוני של שתיינו עשה יותר רע מאשר טוב לקשר שלנו,
אבל דבר אחד לא השתנה - ההערכה האין סופית והאהבה הבלתי מותנת שיש לי כלפייך.
אני חושבת שאני אחד האנשים היחידים שזכו לראות את התהליכים וההתפתחות שעברת עם עצמך בחמש שנים המסורבלות והכאוטיות האלה,
ואני מקווה שאין לך ספק בזה ששמתי לב,אף פעם לא התעלמתי מזה.
ומעל זה,אני מקווה גם שאין לך ספק כמה אני גאה בך.
איך מהילדה שהכרתי אז לראשונה בתחנת רכבת,
הרזונת והדקיקה,שאומנם הייתה תמיד עם החיוך המגושר והמקסים,הלב הענק והשמחת חיים שלא נגמרת אבל בפנים הייתה כל כך סגורה וכואבת,שבנתה אין ספור חומות כל כך גבוהות
שלפעמים היה נדמה שהם היו הדבר היחיד שכובל אותה לריצפה,אותה ילדה שכל כך התאמצה לראות את הפרפר שרודף אחריה אבל כל מה שעינייה הצליחו לתפוס זה את הענן גשם
שסורר מעליה,מה שגרם לה להסתתר בסוודרים גדולים ממחלקות גברים,
נהפכה היום להיות אותו פרפר.
את עדיין אותה סיוון,רק משופרת,חזקה יותר,מאושרת יותר,חכמה יותר.
אותו חיוך מקסים,רק מינוס הגשר,אותן אנרגיות ושמחת חיים,רק שהשמחה באה ממקום נבון ועמוק יותר,ולא כמסכה,
אותו לב ענק...אולי קצת מצולק,אבל הרבה פחות פוחד..בעל הרבה פחות מגננות,לב שלא פוחד להרגיש.
אותה סיוון חסרת מעצורים,רק בהילוך נמוך יותר...וברגע שאת לוחצת על ההילוכים...
את עושה את זה ממקום שלם,ממקום רגוע,ולא ממקום של להוכיח או למרוד.
ועכשיו,לגבי העתיד,
אני לא מעוניינת לאחל לך שום דבר.
כי אני יודעת שלא משנה מה יקרה בחיים שלך,ולא משנה כמה מקות תקבלי,את תמיד תקומי מהאדמה עם חיוך ציני וזרועות פתוחות...כי את כזאת.
את הבן אדם שיקרא תיגר לאמא אדמה ויבקש ממנה עוד מכות,רק כדי להראות לה שאת כמו מקודם,תקומי מהריצפה.
כי את לוחמת,ואת תסתדרי בכל מצב.
את יודעת,החיים שלנו הם סוכר.סוכר יכול להתמוטט כל כך קלות...אבל לא צריך לפחות להוציא לשום ולטעום ממנו.
אני רק מקווה שתמשיכי לא לפחד,לא לפחד להרגיש,לא לפחד להראות מי היא באמת סיוון ולא להסתתר במגננות חסר תועלת.
כי את נהדרת ומדהימה כמו שאת.
ולא משנה מה,אני יודעת שזכיתי לחברה לחיים.
מזל טוב לך,יקירתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Satirist