עצמך האחר
עמדתי מול מצבת השיש השחורה שלו.
הגשם תופף נמרצות על האדמה והרטיב אותי לשד עצמותי. לא שזה הפריע לי במיוחד.
"כאן קבור דניאל ציפן,בנינו ואחינו האהוב."
הבטתי במילה האהוב בסלידה עזה. הדבר האחרון שהוא היה זה אהוב.
לפחות על ידי בני משפחתו.
יד כבדה נחתה על הכתף שלי ואחריה מטריה הוצבה מעל ראשי.
"די,תירגעי, עשית כל מה שיכולת. את צריכה לשחרר." אופיר אמר בקול רגוע.
"ומה איתך? אתה אפילו לא ניסית." הטחתי בו והישרתי את מבטי אליו, חומות כנגד ירוקות.
הוא נראה בדיוק כמוהו, רק שהוא מחוץ לקבר, ודניאל לא.
הוא גלגל את עיניו. "מטומטמת. את צריכה להיות אסירת תודה על זה שהצלתי אותך מטביעה, ובמקום זה את מתמרמרת ויוצאת עלי. תירגעי כבר."
"איך אתה יכול לומר דבר כזה?" שאלתי ופרצתי בדמעות." איך-איך-אמא שלכם בכלל העזה לבוא להלוויה-כשהיא זו שגרמה לה מלכתחילה?" השתדלתי לשלב את כל המילים למשפט רציף, אבל נחנקתי מהדמעות של עצמי.
"היא-היא הייתה מרביצה לו"- הוא ניסה להשחיל מילה אבל התגברתי עליו בקולי "היא הייתה מתעללת בו ומשבחת אותך כל הזמן!! איך היא יכלה לעשות את זה?!"
הוא שתק והשפיל מבטו לקרקע.
נשמתי נשימה עמוקה והתעשתי על עצמי.
חפנתי את סנטרו בכפות ידי והרמתי את ראשו שיסתכל עלי.
אותו מבט. אותן עיניים ירוקות מוזרות בעלות גוון בהיר מדי.
הברשתי את ידי בתוך שערו החום. "למה?" שאלתי בלחישה רפה.
"למה לא הצלת אותו,את עצמך האחר? אתם הרי נראים אותו הדבר. אתם מאותה ביצית. ראית אותו קופץ, ראית אותי קופצת אחריו. למה נתת לשנינו לקפוץ, והצלת רק אותי?"
"אם לא הייתי נותן לו לקפוץ מאותו צוק לתוך המזח הוא כבר היה מוצא דרך אחרת, ואת יודעת את זה. הוא היה טיפוס אובדני מאז ומתמיד, והוא הרגיש כאילו שאף אחד לא אהב אותו, או היה שם בשבילו.את יודעת איך זה אצל דיכאוניים קליניים. הם סגורים על עצמם." הוא אמר ותפס את ידי שהייתה בתוך שערו.
"מה איתי? אני תמיד הייתי שם בשבילו!" צעקתי וקולי נשבר.
"הוא היה מתאבד בכל מקרה." הוא לחש וצמרמורת עמוקה התעוררה בי. משכתי את ידי מידיו ופניתי אל הקבר.
אני לא יודעת כמה זמן עמדנו שם מתחת למטרייה שלו בגשם. אולי דקה,אולי שעה.
אבל זה הרגיש כמו זמן מאית השנייה ונצח בו זמנית.
הגשה לספרותון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: