בוקר, רע, מנוכר. המציאות מתבהרת לאטה בשאננות וכבדות אופיינית, ההבנה חוזרת אליך בעצלתיים ועד אז אתה נידון לפעול אינסטינקטיבית, למלא אחר כל טקסי הבוקר הרגילים, הרי הם מה שמחזיק אותך בסוף, מחזיק את השגרה שלך, את השפיות.

איפושהוא שם בין התער למברשת השיניים, השפיות חוזרת, הפרופורציות מתבהרות, מזכירות לך את היעוד שלך, משרות בך היגיון ומפיחות בך תקווה ליום נורמאלי, אתה לא רוצה מעבר, נורמאלי מספיק.

ככה זה כשאתה חי במדבר, מציאותי ומטאפורי, מדבר של שיממון ובנאליות, עם הזמן אתה נבלע לתוך זה, צולל לתוך הצינה הזו, מפתח הרגלים מגונים לחדול מעצמך עצמאות מחשבתית, אולי גם אפשרות בחירה עם הזמן, שט עם זרם שנהר מטאפורי מכתיב לך.

בין המשימות שארגנת יפה מחברת, שהיא מעין קובץ של סכמות ליניאריות מאורגנות כהלכה, שנוטות להעלות בך זכרונות של רשימות מכולת על מקרר ביתי, אתה מנסה להקדיש קצת זמן למחשבה, לתלוש איזו פסת זמן אקראית ופשוט להרהר בנחת, בלי כיוון, בלי סדר, בלי מחויבות. זה לרוב יצליח בערב, אם בכלל, בשעות הרגיעה. בשאר שעות היום רוב מעייניך יופנו כלפי ניסיונות כוזבים להשקיט לחץ קנטרני שמנקר לך בעורף בעקביות מעצבנת.

לבסוף תצוץ בך ההבנה שהתפוקה כבר לא שווה את המחיר, במילים אחרות, אתה כבר 45 דקות שוקע בהזיות וחזיונות עמוק בתוך המחברת שעל השולחן במשרד שלך, מתלבט אם יש לך מספיק כוח לבצע בהצלחה אחת מאותן רשימות מכולת שארגנת לך כל כך יפה בתחילת השבוע.

 אבל הסוף עוד רחוק, עוד עתיד להתפתח מאבק מנטלי נטול היגיון ועתיר טיעונים וסיבות הזויות וחסרות פשר שנובעות בעיקר מהשעה ההזויה שאתה נמצא בה, במצפון שלך. אחרי מערכה שאורכת כמות לא מבוטלת של דקות מבוזבזות אתה תחליט לפרוש לחדר, לפרוש למקור השמחה היומי שלך, לאהבה הפשוטה והטהורה שלך, המיטה. המיטה היא הנחמה המועטה בשגרה המייסרת והמשעבדת שטבעה אותך בה לפני שהספקת לשים לב בכלל, ובלי לחשוב יותר מדי, אתה שוקע בה, נעלם, ועוד יום נגמר.