אני לא יודעת אם זה המחזור המתומטם הזה, או שזה באמת ככה,אני פשוט מרגישה.. שמנה,
אני מרגישה שמנה, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה- כול יום מחדש "מהיום- דיאטה!"
בחיים זה לא קורה, ואני פשוט מרגישה שמנה, שכול היום אוכלת, כאילו האוכל הזה הוא האויב שלי
שאני צריכה לנצח אותו במלחמה,
יש לי הרגשה כזאת, כאילו כול פעם שאני מכניסה לפה שלי אוכל, כאילו הבטן שלי תופחת כפול שתיים ממה שהיא היתה,
וכולם אומרים לי "אור, את ממש רזית" או, "יפה לך ממש הג'ינס הזה, רואים שהורדת קצת במותניים"
אבל אני לא מרגישה ככה,
כאילו הבטן שלי מסתכל עלי ואומרת " אור, תסתכלי על עצמך ותתפסי את עצמך בידיים, אל תאכלי יותר!"
ומין מתנהל בנינו דו שיח מול המראה, אני מחזירה " אבל אם אני לא אוכל אני אהיה אנורקסית!"
והבטן שלי מחזירה " אם תהיהי אנורקסית לפחות תהיהי רזה לא כמו עכשיו"
ואז אני תופסת את עצמי, אומרת שאני לא משוגעת ושאני לא ממשיכה לדבר עם הבטן שלי כי זה מוזר, ויורדת למטה, להיות עם אנשים שמשכיחים ממני דברים שאני רוצה לשכוח..
אתמול, דיברתי עם הבחור שלי על זה, אמרתי לו שאני מרגישה שמנה, זה היה בדיוק כשהתיישבנו מול הטלוויזיה לאכול כדורי שוקולד, הוא אמר לי שהוא לא רוצה שאני אשתנה, שאני יפה ומהממת והבחורה הכי מדהימה שהוא ראה, אבל תכלס, הוא חבר שלי, הוא לא יגיד לי את האמת,
אבל מצד שני, אולי דווקא בגלל שהוא הבחור שלי, אני כן צריכה להקשיב לו, שאני ממש בסדר, קילו פה קילו שם, למי זה באמת אכפת? העיקר שיש מישו שאוהב אותי כמו שאני.
אני יודעת שאני מספיק רזה לבחור שלי, והבחור שלי אוהב אותי כמו שאני,
אבל מה אם אני לא אוהבת אותי כמו שאני? מה אם אני רוצה להשתנות? להשתנות בשבילו או בשביל עצמי?
אז להיות אנורקסית זה לא אופציה, אני שפויה ויש לי מספיק צרות על הראש גם בלי זה,
לעשות דיאטה זאת אכלה אפשרות- פשוט אני צריכה מישהו שישמור עלי כדי שאני לא אוכל בין הארוחות- ותכלס, זאת הבעיה הכי גדולה שלי, לאכול בין הארוחות..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
