הקטע שאני הכי אוהבת בעולם ביום הזיכרון, אם יש בכלל מה לאהוב בו, זה הצפירה.דקה לחשוב, עליהם, על מה שהם עשו בשבילנו, על המדינה שלנו, על כמה שחרא לנו פה אבל טוב
כולם בשקט, בכביש כולם עוצרים, פשוט שקט, הכול שקט,
שקט של רעש לבן,
אני חושבת שזה הרגע הכי ישראלי שיש, כאילו כול הנשמות של כול הישראלים מתאחדים וחושבים ביחד.
זה היום זיכרון שלהם, של החיילים שהגנו עליי, שאני אוכל לחיות פה בשקט,
ועלינו, על כולם.
בדקה הזאת, אני חושבת על החברים שלי שעומדים לידי, המורים, ההורים, האחים, הבחור שלי, ושכולם פה, רק בזכות אותם חיילים שנהרגו,
הייתי היום באיזה מבצע של הנוער העובד והלומד, מבצע של "זר לנופל"- חילקנו זרים למשפחות שכולות בגדרה, זה היה אחד הדברים הכי בעלי משמעות שעשיתי בחיים, הרגשתי כאילו אני באמת תורמת לאנשים.
היום הזה, הצפירה הזאת, העצב הזה שמעורבב בכזה שמחה גדולה על זה שאנחנו כאן כבר 64 שנים בזכות כול אלה שמתו, הוא היום הכי מיוחד בשנה לפי דעתי,
למרות שאני עדיין חושבת שכן צריך לתת הפוגה למשפחות שכולות, ולגרום לזה שיהיה יום מנוחה בין שמחה לעצב כששניהם כולכך גדולים והפוכים אחד לשני, איך בנאדם יכול לשמוח בשמחה של האר שלנו כששעה לפני הוא בכה על האהובים שלו?..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
