יש הבדל בין רגישה מאוד - לתמימה. יש הבדל בין לצחוק עם חברים שלך על עצמך - לבין להפוך לבדיחה שלהם, אחד נגד כולם. ואני מה שבאמצע. אני מקבלת קצת מהכל...
לצאת ברביעיה. זוג אחד כבר קיים, ואני והשני בהתהוות, זה באמת נחמד. מספרים בדיחות, מעבירים קטעים, עד שפתאום מדברים עלי ועל השנאה המוזרה שלי לכפות רגליים. "אני שונא את האנשים האלה עם הקטעים המוזרים האלה.." צחק ידיד שלי. אני זרמתי איתם, ואפילו סיפרתי להם סיפורים מצחיקים עלי, והכל עבר חלק... עד שהגיע הפרנציפ.
ראינו סרט אצל חברה שלי, נשכבנו על המיטה וידיד מספר 1 (חבר של חברה שלי) ישב מחוץ למיטה על כיסא, ושם בטעות (באמת שללא כוונה) את הרגל שלו ליד הפרצוף שלי. ביקשתי ממנו בנימוס ובצחוק שיזיז אותה. "אוף יסמין.. חחחחח". חברה שלו (כמובן) באה להגנתו (לא שהיה בזה צורך..) ואמרה שיש לי בעיה בראש. "מה הבעיה אבל להתחשב?" שאלתי.
היא פתחה בהסבר מתיש, בתחילתו היא אמרה שללא קשר לנושא הזה אלה בכללי שאני אדע שככה עובדים החיים [בארור, שמענו עליך], ובהסבר הזה היא כללה את העובדה שלא בכולם מתחשבים, ושלפעמים לא מתחשבים גם בה, ומה לעשות ככה זה עובד, ושאני אצתרך להתמודד.
ועכשיו כשאני חושבת על זה, מה הבעיה שלו להעיף את הרגל שלו מהפרצוף שלי?! זה לא שאין לנו את האמצעים נכון?!!
באותו רגע אמרתי משהו כמו שאפשר להתחשב בי, זה לא שביקשתי ממנו מאה אלף שקל, אנערף.
בהמשך הלילה, הגענו עוד פעם לנושא השיחה מס' 1, אני. (סתם בצחוק, מתלהבת קצת מה יש?).
כמה שאני רגישה ודרמתית, וכמה שיש לי קטעים מוזרים שאני שואלת שאלות לא מובנות (או דיביליות, בשפתם). הם כמובן צחקו מזה, ואני לא ממש הבנתי אבל צחקתי במזוייף יחד איתם.
"מה זה לא טוב?" שאלתי.
הזוג לא הגיב, והפנתי את מבטי לבחור שאני מחבבת. בחוסר אונים הוא ענה:"בטח שזה טוב.. זה מצחיק".
הקטע העצוב הוא שהרגשתי שהפנתי אליהם מבט חסר אונים, והם לא באמת אנו לי. הבחור שאני מחבבת ענה לי מחוסר ברירה (לפחות ככה זה נראלי, כי לצערי הוא בחר ללכת עם העדר..)
ובאמת בכל הפעמים הללו הייתי קצת חסרת אונים, קשה להתמודד עם זוג (הידיד הכי טוב שלך, וחברה טובה) ועם הבחור שאת מאוהבת בו בהכחשה.
לא חשבתי על זה יותר מידי באותו הזמן, אבל הרגשתי הרבה, ואפילו שכשהגעתי הבייתה הגעתי עם תחושות טובות מהלילה הזה, כששכבתי לישון חשבתי על זה קצת ובכיתי.
אז ישר באתי לכאן לכתוב את זה כאן.
העניין הוא שזה קורא כל הזמן. שהחברים האלו מתייחסים אלי לפעמים יותר כאל בדיחה. שאני מרגישה ברגעים מסויימים שצוחקים יותר עלי מאשר איתי. או ברגעים אחרים אני גם תמיד נושא שיחה מעולה.
והעניין הוא שגם אין לי כל כך מה לעשות עם זה. הם אומרים שאני רגישה, הם אומרים גם שכדאי לי לעצור את הרגישות. אני (בתמימותי) מאמינה להם, ואז אני באה הבייתה ובוכה.
"הינה לזה הם בדיוק התכוונו!!! אני באמת רגישה!!!" אבל גאד דאמט, מה אתם רוצים שאני אעשה עם זה?
וגם אמרתי להם, זאת אני, אם אתם לא אוהבים אותי אז לכו. כאב לי כשהם לא ענו לי..
הקטע הוא, שאחד מהם הוא הידיד הכי טוב שלי, ואני יודעת שאם הוא יקרא את זה (בלי שאני אדע שהוא קרא) הוא יקח את זה לליבו ויצטער. הוא אוהב אותי מאוד ואני חשובה לו, אנחנו תמיד עוזרים אחד לשני. בעקבותיו תבוא החברה שלו (אבל זה יקרה בסוף..), ובקשר לבחור שאני מחבבת אין לי מה לדאוג. זה בסכ"ה לחץ חברתי קל, הוא באמת בחור טוב.
אבל למה אני יודעת שאם אני אבוא ואגיד את זה לחבר הכי טוב שלי, הוא יגיד שאני רגשנית ודרמטית. טוב אני לא בטוחה בזה במאת האחוזים, אבל אני מפחדת שזה מה שיקרה...
ואין לי את האומץ, אז אני אוכלת את זה בבטן.
ואמא שלי גם אומרת לי שאין לי במה להתבייש, ושלהיות רגישה זו תכונה מאוד יפה.
אני מאמינה לך אמא, והלוואי שגם החברים שלי היו מאמינים, ואולי גם מתחשבים בזה קצת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: