סבא וסבתא שלי גרים קרוב מאוד אלינו. פעם גם גרנו בניין אחד לידם, אבל לפני כמה שנים עברנו לשכונה קצת יותר חדשה.
השכונה שהם גרים בה היא שכונה קצת ישנה. הם גרים ברחוב ז'בוטינסקי, דירה קטנה, שלושה חדרים ומאוד טוב להם שם. כמובן שאם הייתה מעלית זה היה עוזר, אבל הם גרים שם בשקט, מסתדרים בכוחות עצמם ולא מפריעים לאף אחד.
סבא שלי הוא בן אדם מקסים. הוא איש טוב לב, חייכן תומך ואוהב.
סבא שלי עלה לארץ יחד עם עשרה אחים, גר במעברה במשך ילדותו, ועמד בכל הקשיים בגבורה יחד עם משפחתו.
סבא שלי גם נלחם במלחמת יום הכיפורים. סבא שלי חכם, הוא היה מורה ומחנך בתיכון, כל התלמידים והמורים אהבו אותו.
סבא שלי יצא לפנסיה ביום בו נולדתי (היום הראשון ללימודים!) רק כדי שלא ישלחו אותי לגן בגיל רך ולעזור לסבתא שלי החולה לטפל בי, בזמן שאמא שלי שהייתה אז צעירה, חזרה לעבודה מוקדם.
סבא שלי אומנם מהדור הישן, אבל חשוב לו להתעדכן. כל שנה הוא קונה מצלמת וידיאו חדשה ומצלם אותנו הנכדים גדלים, יש לו פלאפון טאץ', לפטופ, והוא אפילו פתח פייסבוק!!(אבל הוא לא משתמש בו הרבה..)
סבא שלי הוא בן אדם צנוע, הוא מסתפק במועט. ולא תאמינו לי עד כמה שהוא רגיש.
וזה רק על קצה המזלג, סבא שלי הוא אדם דגול! לא פחות ולא יותר מהאנשים העשירים בעלי המקצועות היותר מפותחים.
את כל הפרטים האלו, האדריכל המכובד לא בירר לפני שהוא קרה לסבא שלי עני ועלוב. האדירכל המכובד הזה קרה לסבא שלי חסר כל.
האדריכל המכובד הזה מציק לזקנים!והוא לא מפסיק להציק להם עד שהם לא חותמים על מסמך (שכמובן מועיל לו יותר מאשר להם..) של צו פינוי בינוי!
וסבא שלי המסכן מתקשר לשכנים שלו, חברים מאוד מאוד טובים שלנו, אנשים טובים-עם פיוז קצר, ומספר להם את הסיפור הזה (והוא לא התקשר למשפחתו, כי היינו בחופשה. ולמרות שהוא יודע שהוא יכול לפנות אלינו תמיד, הוא לא רצה שהחופשה שלנו תהרס. כבר אמרתי לכם שהוא מקסים?)
אם לא אמרתי קודם, כל בן אדם שיפגוש את סבא שלי יאהב אותו. והשכן הזה,(זה שכשהוא כועס אז אין לו אלוהים) כשהוא שמע שהאדריכל המכובד הזה קרה לסבא שלי עני ועלוב, כשהוא שמע באילו שיטות הוא הפחיד אותו והלחיץ אותו כדי שיחתום על החוזה שלו, הוא התפרץ עליו. התפרץ ללא מעצורים.
והאדריכל לא הפסיק. הוא המשיך להציק לסבי, עד אתמול, עד שאנחנו חזרנו מהחופשה ושמענו את כל הסיפור.
אז האדריכל התקשר גם אלינו הבייתה, ואמר לנו לשכנע את סבא לחתום על החוזה, כי אין לסבא שלי כבר מה להפסיד.
האדריכל המכובד הזה עצבן את אבא שלי מאוד. שמעתי מהשיחה שהוא ממש הפחיד את סבא ואיים עליו, ושזה יכול להיות מסוכן לבריאותו.
אבא שלי אמר שאם משהו יקרה לסבא שלי זה על מצפונו, וזה לא יהיה בא בחשבון.
האדריכל המשיך לדבר ולאיים שהוא ימשיך וימשיך עד שסבא יחתום על החוזה, ולא עזרו לו ההסברים שהוא איש מבוגר וחולה שלא מסוגל להתמודד עם לחצים בשלב זה של חייו.
והריב נמשך ונשמך, והוא לא מוותר, ואבא שלי צועק בטלפון, וליבי נשבר רק מהמחשבה מה סבי הרגיש באותו רגע בו קרו לו עני ועלוב בהשוואה לאותו לאדריכל עשיר ו"מכובד".
מר אדריכל ,
רק שתדע שסבא שלי הוא המון דברים, המון דברים טובים ונהדרים. ואתה לא כלום לעומתו ולעומת שום דבר. אתה בן אדם רע.
סבא שלי מכובד, ואני גאה להיות הנכדה שלו.
אשמח אם תשתפו, מאוד חשוב לי שתראו איזה יחס קשישים מקבלים.
-עריכה-
חזרתי עכשיו הבייתה ונכנסתי לישרא, ופתאום קלטתי תיאור במומלצים כמו של הפוסט שלי. אז נכנסתי במחשבה של "עשו דבר כזה לעוד מישהו??" ואז ראיתי שזה בעצם הפוסט שלי וכל כך שמחתי שהוא הגיע לשם! קראתי את כל התגובות עם דמעות בעיניים! ואני מבטיחה שמחר אני אגיב לכל מי שהגיב! תודה רבה לכם שאתם מבינים ותומכים, באמת תודה רבה! זה חשוב מאוד להפיץ את זה ולדאוג לשינוי, אחרי הכל כולנו אוהבים את סבא וסבתא וכולנו רוצים שהם יקבלו יחס של כבוד! אז שוב תודה לכם ולילה טוב ♥
יש הבדל בין רגישה מאוד - לתמימה. יש הבדל בין לצחוק עם חברים שלך על עצמך - לבין להפוך לבדיחה שלהם, אחד נגד כולם. ואני מה שבאמצע. אני מקבלת קצת מהכל...
לצאת ברביעיה. זוג אחד כבר קיים, ואני והשני בהתהוות, זה באמת נחמד. מספרים בדיחות, מעבירים קטעים, עד שפתאום מדברים עלי ועל השנאה המוזרה שלי לכפות רגליים. "אני שונא את האנשים האלה עם הקטעים המוזרים האלה.." צחק ידיד שלי. אני זרמתי איתם, ואפילו סיפרתי להם סיפורים מצחיקים עלי, והכל עבר חלק... עד שהגיע הפרנציפ.
ראינו סרט אצל חברה שלי, נשכבנו על המיטה וידיד מספר 1 (חבר של חברה שלי) ישב מחוץ למיטה על כיסא, ושם בטעות (באמת שללא כוונה) את הרגל שלו ליד הפרצוף שלי. ביקשתי ממנו בנימוס ובצחוק שיזיז אותה. "אוף יסמין.. חחחחח". חברה שלו (כמובן) באה להגנתו (לא שהיה בזה צורך..) ואמרה שיש לי בעיה בראש. "מה הבעיה אבל להתחשב?" שאלתי.
היא פתחה בהסבר מתיש, בתחילתו היא אמרה שללא קשר לנושא הזה אלה בכללי שאני אדע שככה עובדים החיים [בארור, שמענו עליך], ובהסבר הזה היא כללה את העובדה שלא בכולם מתחשבים, ושלפעמים לא מתחשבים גם בה, ומה לעשות ככה זה עובד, ושאני אצתרך להתמודד.
ועכשיו כשאני חושבת על זה, מה הבעיה שלו להעיף את הרגל שלו מהפרצוף שלי?! זה לא שאין לנו את האמצעים נכון?!!
באותו רגע אמרתי משהו כמו שאפשר להתחשב בי, זה לא שביקשתי ממנו מאה אלף שקל, אנערף.
בהמשך הלילה, הגענו עוד פעם לנושא השיחה מס' 1, אני. (סתם בצחוק, מתלהבת קצת מה יש?).
כמה שאני רגישה ודרמתית, וכמה שיש לי קטעים מוזרים שאני שואלת שאלות לא מובנות (או דיביליות, בשפתם). הם כמובן צחקו מזה, ואני לא ממש הבנתי אבל צחקתי במזוייף יחד איתם.
"מה זה לא טוב?" שאלתי.
הזוג לא הגיב, והפנתי את מבטי לבחור שאני מחבבת. בחוסר אונים הוא ענה:"בטח שזה טוב.. זה מצחיק".
הקטע העצוב הוא שהרגשתי שהפנתי אליהם מבט חסר אונים, והם לא באמת אנו לי. הבחור שאני מחבבת ענה לי מחוסר ברירה (לפחות ככה זה נראלי, כי לצערי הוא בחר ללכת עם העדר..)
ובאמת בכל הפעמים הללו הייתי קצת חסרת אונים, קשה להתמודד עם זוג (הידיד הכי טוב שלך, וחברה טובה) ועם הבחור שאת מאוהבת בו בהכחשה.
לא חשבתי על זה יותר מידי באותו הזמן, אבל הרגשתי הרבה, ואפילו שכשהגעתי הבייתה הגעתי עם תחושות טובות מהלילה הזה, כששכבתי לישון חשבתי על זה קצת ובכיתי.
אז ישר באתי לכאן לכתוב את זה כאן.
העניין הוא שזה קורא כל הזמן. שהחברים האלו מתייחסים אלי לפעמים יותר כאל בדיחה. שאני מרגישה ברגעים מסויימים שצוחקים יותר עלי מאשר איתי. או ברגעים אחרים אני גם תמיד נושא שיחה מעולה.
והעניין הוא שגם אין לי כל כך מה לעשות עם זה. הם אומרים שאני רגישה, הם אומרים גם שכדאי לי לעצור את הרגישות. אני (בתמימותי) מאמינה להם, ואז אני באה הבייתה ובוכה.
"הינה לזה הם בדיוק התכוונו!!! אני באמת רגישה!!!" אבל גאד דאמט, מה אתם רוצים שאני אעשה עם זה?
וגם אמרתי להם, זאת אני, אם אתם לא אוהבים אותי אז לכו. כאב לי כשהם לא ענו לי..
הקטע הוא, שאחד מהם הוא הידיד הכי טוב שלי, ואני יודעת שאם הוא יקרא את זה (בלי שאני אדע שהוא קרא) הוא יקח את זה לליבו ויצטער. הוא אוהב אותי מאוד ואני חשובה לו, אנחנו תמיד עוזרים אחד לשני. בעקבותיו תבוא החברה שלו (אבל זה יקרה בסוף..), ובקשר לבחור שאני מחבבת אין לי מה לדאוג. זה בסכ"ה לחץ חברתי קל, הוא באמת בחור טוב.
אבל למה אני יודעת שאם אני אבוא ואגיד את זה לחבר הכי טוב שלי, הוא יגיד שאני רגשנית ודרמטית. טוב אני לא בטוחה בזה במאת האחוזים, אבל אני מפחדת שזה מה שיקרה...
ואין לי את האומץ, אז אני אוכלת את זה בבטן.
ואמא שלי גם אומרת לי שאין לי במה להתבייש, ושלהיות רגישה זו תכונה מאוד יפה.
אני מאמינה לך אמא, והלוואי שגם החברים שלי היו מאמינים, ואולי גם מתחשבים בזה קצת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: