עליכם לכתוב איזשהו קטע, שיכלול 5-8
מהנושאים הבאים:
1. רוע
2. מוות
3. חיבוק
4. חיית מחמד
5. בריחה
6. יריות
7. עיר
8. כלי נגינה
9. יער
10. בדידות
(המילים שבחרתי מסומנות -
רוע,מוות,,יריות,עיר,יער. )
Blue Rose/קטע הגשה לתחרות
אני רץ ריצה ממושכת לתוך מעמקי היער בעוד קול היריות מהדהד בראשי.
"היא מתה." המחשבה מעיקה בליבי. "ואני הסיבה לכך."
החיילים שנשלחו בעקבותיי מפוזרים ברחבי היער, והם אפילו לא מנסים להסתיר את הנוכחות שלהם.
אני ממהר להתחבא מאחורי עץ אקראי, בניסיון התחמקות מהדמויות המרוחקות של אותם החיילים.
דמותה המדממת של אותה האישה מופיעה לנגד עיניי כהזיה.
השיער האדום שלה מתערבב בצבעו של הדם, שהחל להתפשט ברחבי ריצפת הבטון.
היצור מגיח מולי , מיזוג משונה בין כלב לעכברוש מגודל, מתקרב אליה ומשמיע קולות צורמים, בעוד מרחרח את גופה הדומם.
עיניי האישה קפואות וחסרות הבעה, לעומת פייה שהיה מעוקם בצורת החיוך הידוע שלה.
זוג חיילים מושכים את החיה המוזרה שווידאה את המוות של האישה.
ההזיה שלי נקטעת ואני חוזר אל המציאות בעקבות הקריאות שנשמעות מאחורי.
'אני לא התכוונתי לפגוע בה, לא רציתי שזה יקרה'. אני חושב וחושק שפתיים, כשמבטי חולף אל הנשק שאחזתי בידי בחוזקה מהפחד לשחררו.
הדמעות החלו לזלוג מעצמן במורד לחיי .
לא רציתי לעשות את זה, אבל הדבר לא היה בשליטתי . הגוף שלי פעל מעצמו . והכל קרה באשמתם.
מעולם לא הייתי קרוב אל האישה, אך ידעתי ששיערה האדמוני מזויף, מכוון והייתה מבוגרת מכדי שיהיה לשיערה צבע עז כל כך .
היא הייתה חולפת ברחובות מול ביתי, מחלקת לעוברים ושבים ורדים בעלי עלי כותרת כחולים.
אנשי העיר היו שמחים לראותה ,מכוון שנתפסה כדבר מעודד מעצם נוכחותה.
"אל תשכחו , לעולם אל תורידו את החיוך שלכם מהפנים ! זהו הנשק השימושי ביותר שבבעלותכם."
הייתה מקפידה להגיד לכל, מחויכת- כובשת ומרגיעה במקצת .
אבי היה לוחם מיום היוולדו, תמיד הערצתי אותו וחלמתי לגדול להיות כמותו .אפילו בימים שלקה במחלה הנוראית,הוא לא וויתר והמשיך להאבק.
בשעות הלילה המאוחרות היה נוהג לחמוק לרחובות שתיק בד מונח על זרועו, מנסה להחניק את השיעולים שפרצו מגרונו ,ויוצא לדרכו אל מקום מפגשם של "החוטאים."
בתוך תיק הבד היו מוסתרים סוגי תרופות שונים, אשר הצליח להשיג אבל סירב לספר לי מאיפה.
מידי לילה,ברגע שהיה משוכנע ששקעתי בתרדמת,היה יוצא לדרכו.
בכל פעם מחדש היה מרוצה שהצליח לחמוק מבלי שידעתי על כך, אבל הוא לא ידע שהשיעולים הקולניים שלו עוררו אותי, כך שעקבתי אחר פעילותו בדריכות.
"החוטאים" היו מתנגדים לחוקי העיר. הם עסקו בסחר חליפין ותמיד דיברו על היום בו יקרה הבלתי אפשרי ונקבל
כולנו את הדבר לו השתוקקנו מכל – חופש.
בשלב מאוחר יותר אבי נאלץ להישאר מרותק למיטת חדרו הקטנה , והתעקשתי בכל מאודי שאמצא דרכים לפרנס אותו ואותי.
הוא טען שאני צעיר מידי , ושאני לא אמור לעסוק בדברי המבוגרים ,ואני התאפקתי מלהגיד לו
שבעולם כמו שלנו,בו חוסר השפיעות והרוע חוגגים ,אין פנאי להישאר ילדים,והצורך להתבגר רק גובר מרגע לרגע.
חיכיתי לרגעים בהם שקע בתרדמת והתגנבתי בעצמי אל העיר, מתכונן לעבור את הסבב הקבוע של אבי.
עד שיום אחד החלה ההתנגדות לשיתוף פעולה עמי בקרב חברי "החוטאים ."
גם הם ,כמו אבי, לא יכלו עוד להתעלם מהעובדה שהייתי צעיר , וכנראה חששו שלא יוכלו לסמוך עליי בלב שלם.
אני זוכר שצעקתי בכל כוחי ,אמרתי להם שאבי חולה ושאני חייב לעזור לו."אתם מכירים אותו,נכון ? אתם יודעים שמגיעה לו העזרה הזו!" הצווחה שלי הדהדה בחדר והם מהרו להשתיק אותי מהפחד שקולות המהומה יגיעו לאוזניים הלא נכונות.
"מצטערים ילד." היה הדבר האחרון ששמעתי , רגע לפני שדחפו אותי מחוץ לדלת.
הלמתי בה כמה פעמים ואז נשמע צליל נעילה.
"אדון צעיר, אני רואה שהחיוך נבל מפנייך, מדוע אינך זוכר שזהו הנשק החזק ביותר שלך?" הקול הידידותי שלה גרם לי להסתובב אליה.
"אבא חולה, אני חייב להביא לו את התרופה שלו . הם לא מבינים את זה, הם לא מעריכים אותו מספיק." סיננתי, והיא רק השחילה לתוך ידי את הורד האחרון שאחזה בידה ולחשה "התרופה של אביך נמצאת כאן."
ברגע שלאחר מכן ראשה נחבט , וכך גם ראשי שלי.
התעוררנו לאחר זמן קצר, ומולנו ניצבו שני חיילים. האחד אוחז חבל בידיו והאחר אוחז בנשק.
שמעתי רבות על הסיפורים האלו , על העונשים שקבלו "החוטאים" ומשתפי הפעולה שלהם .
הם כבלו אותה ונטלו את הנשק בידי. מהלחשושים שלהם התברר לי שהוורדים שחילקה האישה הכילו בתוכם תרופה מיוחדת. וכאשר הדבר הגיע אל החיילים הם מהרו לעצור אותה.
ומבלי הוספת מילים מיותרות סנוורו עייני מהלייזר האדום שגרם לגופי לנוע מעצמו .האצבע שלי נחה על הדק האקדח,משלחת את הכדור אל גופה הצנום של האישה.
החיילים מתירים את קשרי החבלים והיא נופלת מדממת על רצפת הבטון . הם מורים ליצור משונה לרחרח את גופה הדומם לוודא את המוות שלה.
הדבר האחרון שאני זוכר מאותו הרגע הוא הרצון שלי לברוח, אני פורץ את דלתות הברזל ורץ.
אני רץ ריצה ממושכת לתוך מעמקי היער בעוד קול היריות מהדהד בראשי.
"היא מתה." המחשבה מעיקה בליבי. "ואני הסיבה לכך."
-
היום היה ערב חג שני , חגגתם אותו? אני אישית חגגתי בצורה מצומצמת יותר .
ואחרי זה בצורה ספונטנית ישבנו לראות You Don't Mess With The Zohan . ההורים שלי התלהבו מזה הרבה יותר ממה שציפיתי. אבל היה מצחיק. XD
אגב, זו התחרות הראשונה שלי! (:
מקווה שילך טוב , wish me luck 
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
