Sitting Wishing Writing - בלוג כתיבה

אני לופת את כוס הזכוכית הרחבה עם הוודקה בידי האחת אשר נחה על שולחן השיש העגול.

משרבב את שפתיי ונושף עוד עננה אפורה ומחניקה מהסיגרייה אל האוויר הקר עד כדי כך,שנדמה שעוד רגע תקפא לנטיפי קריסטל שקופים שיתרסקו על רצפות העץ של המפרסת.

דלת הזכוכית שמאחוריי נפתחת ונסגרת שנייה אחר כך.

היא ניגשת אל זוג השולחנות הנוספים שניצבים סמוך אלי, ומנקה אותם על אף שכבר למעלה משבוע לא התיישבו שם לקוחות שילכלכו אותם.

"אדוני," ניגשת אלי באי נוחות מסוימת, "אני יודעת שאני לא אמורה להתערב, אבל הזמנת הרבה אלכוהול הערב, אתה בטוח שאתה לא רוצה להכנס חזרה אל הבר?" אני לא יודע איך לעקל את דבריה של בת הטיפש עשרה חומת השיער, שלמרות שהכירה אותי זמן כה רב, עדיין מסרבת לקרוא לי בשמי הפרטי.
"רוב." אני מסנן חורק שיניים, מסרב להסית את מבטי הנעוץ מהאופק, מנסה לפקס את מבטי במראה המטושטש של צמרות העצים שהיו מכוסים בשכבות עבות של שלג .

"סלח לי?" היא מניחה את המגש על השולחן "קוראים לי רוב ,טיפש עשרה. השם שלי הוא רוב. אני לקוח קבוע כאן , איך את לא יודעת את השם שלי?"  אני משיב ברתיחה.
"אני מתנצלת אדוני." העצבנות ניקרת בנימת קולה, דבר שרק מזכה אותה בקשירת מבטה עם זה שלי.
"אני רוצה עוד." אני משליך את הכוס על המגש והיא בתגובה מהירה תופסת אותה, מרימה את המגש ומגמגמת תשובה לא ברורה, ונעלמת מהאופק מותירה אותי לבדי על המפרסת החיצונית של הבר .

הנערה בת הטיפש עשרה חומת השיער ומלוכסנת העיניים, תמיד מחויכת וידידותית לכל. היא אחת הסיבות שהפכה את הבר הזה לחביב על כולם , חביב עליי במיוחד .
אבל רק המחשבה על ההטפות החוזרות והנשנות שלה שאחזור לתוך הבר גורמות לי לתחושת רוגז. מה נערת הטיפש עשרה הזאת חושבת שהיא יכולה להבין בחיים האלה, שאני לא?

הניסיון שלי להיעמד לאחר השעתיים שהושקעו בשתייה ועישון מתברר כקשה מהצפוי , והיציבה שלי גם היא לא במיטבה.
אני מדאדא את דרכי אל תוך הבר, ואל כיוון שורת המשקאות שכאילו ממתינים לי וקוראים בשמי , "מה אתה רוצה לשתות?"  ניגש אלי הברמן,  ואני חולף על פניו וממשיך אל עבר המטרה המטושטשת מעט, המשקאות החריפים .
"אבטחה !"קולו ההמום של הברמן נשמע לרגע אחד, ונעלם ברגע האחר.
רעש ההמולה הולם באוזניי מכל כיוון. "אולי תשתקו כולכם?" אני שומע את עצמי צועק, אבל הקול שלי נבלע בהמוני הלקוחות והמלצרים שחולפים על פניי.
ידיים שונות נשלחות אלי ונוגעות בכתפי , "אל תקראו לאבטחה, אני אדאג לו!"  קולה המוכר מצטלצל באוזניי, "אדוני אל תכנס לכאן!" היא נעמדת מולי ואני נועץ בה את עיניי.
"טיפש עשרה..!" אני מכין עצמי לנזיפה במלצרית הלא יוצלחת, ומרגיש איך משקלי כבד עלי עד שלפתע אני קורס על הרצפה.
"אדוני!" היא צווחת ותופסת בי, נעזרת באדם זר שבא לעזרתי.
"אני לא צריך עזרה." אני ממלמל, "טיפש עשרה, אני רוצה את המשקה שלי. ."

התחושה שהכל יוצא משליטה מציפה אותי , וכאילו כל החיים נעים קדימה מבלי שאוכל להביע את עמדתי בנושא.
"כואב לי הראש.."אני ממלמל ומחכך את הרכות  "בטח , אתה שתית המון ..אם רק היית טורח להקשיב לי.."
"טיפש עש-"היא הידקה את האחיזה בהגה וקטעה אותי, "קוראים לי מג, רוב. קוראים לי מג ."

היא אומרת ומעיפה בי מבט חטוף מבעד למראת המכונית שלה "לא שאתה תזכור את זה, אחרי שאתה משתכר אתה שוכח את רוב המתרחש, ולרוב אני חלק מהדברים הנשכחים ."

היא פונה ימינה ושמאלה, וכל הגוף שלי מרגיש את תנועת המכונית.
"וכל פעם מחדש אתה כועס עלי אם אני קוראת לך בשמך,"  היא מוסיפה "ורגע אחר כך מתרגז שאני לא עושה את זה." היא מדברת ולאט לאט שטף דיבורה נפסק.

בכבדות אני מטיל את ראשי ובוחן את גופי העטוף במעיל שלג שמידתו הייתה כפולה משלי, וכתוספת מלפפת אותי שמיכת פליז הדוקה.

 "לפני שאתה שואל משהו, אתה צריך להתחמם. אחד מהעובדים במטבח השאיל לי את המעיל שלו, גם הוא היה מופתע שהתעקשת לשתות ולהשתכר בחוץ במזג אוויר כזה. שוב. זה מסוכן , אתה יודע?"
הדיבורים שלה נחסמים בפניי אוזניי, כאב הראש והבחילות שולטים בי , ומסרבים לעזוב.
"לאין אנחנו נוסעים..." המילים נמלטות מפי בקושי. "הייתי מורידה אותך בבית, אבל כיוון שזה לא אפשרי במצבך .. אני אצטרך להקריב את הבית שלי בשביל זה."
אני מרגיש עייף , עייף מלדבר, עייף מלשאול שאלות שמרחפות מעליי, ולאחר נסיעה ממושכת ושקטה במכונית הוא מחנה בסמוך לבית הצבוע בצבע ורדרד אפרסק, היא מעירה בחיוך משהו על הצבע המוזר של הבית שלה ומסייעת לי לצאת מהמכונית.
עוד לפני שאני מספיק להגיב תוקפת אותי הבחילה , ואני כורע על ברכי ומקיא.
היא רוכנת לידי, מלטפת את גבי בידה וטופחת עליו בעדינות , למרות שבזווית עיני אני רואה את המבט הנרתע שלה. "אין דבר יותר מושך מזה, הא טיפש עשרה?"  אני מגחך בניסיון להקל על האווירה, אבל מיד אחר כך חוזר לעיסוק ה'מהנה'.

אני בוחן את כוס הזכוכית שבידי אשר הוחלפה מכוס וודקה לכוס מים.
"קדימה רוב, תשתה. אתה לא שותה מספיק!" היא קוראת אלי , מעודדת אותי לשתות כוס אחר כוס.
היא נעמדת מול מכונת הקפה המנצנצת מכינה לי כוס נוספת של קפה, בעוד אני יושב על כיסא במבוק גבוה מול מזנון שיש החוצה את המטבח.

"אחר כך אתה צריך להכנס להתקלח מקלחת קרה, אתה חושב שתצליח?"
"רק אם את נכנסת איתי." אני צוחק, והיא נועצת בי מבט רציני, למזלי יש לי תירוץ מוצדק להתנהגות כזו לפחות.
בזמן שאני מכריח את עצמי לגמוע את שתי כוסות הקפה השחור הנוספות שהוכנו בעבורי ,היא ניגשת אל חדר האמבטיה וממלאה אותה במים קרים.

היא נגשת אלי ומובילה אותי אליו ורגע לפני שהדלת נסגרת מאחוריי אני מפתיר, "אני מבטיח שאם אני אזדקק לעזרה אני אקרא לך."

מי היה מאמין שאני אמצא את עצמי במהלך החיים שיכור בביתה של המלצרית בת הטיפש עשרה מלוכסנת העיניים,במיטה הרחבה שלה עם השמיכה הכבדה והמחממת שלה שהתחושה המוכרת כובשת  אותך. 

"אני חייב להגיד.. שהבגדים שהחבר הקודם שלך שכח די נוחים." אני ממלמל ומתכרבל בתוך המיטה שמשקיעה את גופי בתוכה. "אפילו שזה די מוזר.."
היא מסרבת לענות וארשת פנים הרצינית שלה עדיין מעטרים את פניה.  "מה הביא אותך לבר הפעם, רוב?" היא מתיישבת בקצה המרוחק של המיטה, מרימה את הכוס האחרונה של הקפה.
"את .." המילה הבודדה נשמטת מפי, והיא תולה בי את עיניה.
"אני בטוחה.  מישהי שברה את לבו של האדון , אני מניחה." היא אומרת מטלטלת את ראשה ולא מחכה לתשובה, נעמדת ומחפשת את דרכה לעזיבת החדר.
"טיפש עשרה.." אני ממלמל והיא מסתובבת אלי כשהיא עומדת בדלת, "איך את כל כך מבינה בזה?"
"אם היית זוכר , היית מבין שאני את גיל העשרה עברתי ממזמן, ואתה יודע את זה יותר טוב מכולם."