והלחץ קצת מתחיל להתמוגג, אבל זה לא אומר שאין לי מה לעשות . יש לי כמה עבודות להגיש , ומבחנים שונים ללמוד אליהם. לפחות מתמטיקה יצא מהמשחק לזמן הקרוב0.ם כל החופש הזה , והעובדה שלא למדתי כלום מאז יום רביעי גורם לי לתחושת איבוד זמן . ואני מתחילה להרגיש אבודה..
אבוי..
המשימה ניתנו לנו מספר שירים לכתיבה, ואני בחרתי את השיר Monster - Paramore .להקה שאני מאד מאד אוהבת.
וסלחו לי מראש, השם של הקטע לא מקורי במיוחד כי לא הצלחתי למצוא שם שיתאים .
אגב, אני יודעת שזה ממש ארוך- מתנצלת מראש, מקווה שיצא טוב .^^" בכל מקרה, קריאה מהנה! :) Monster/ הגשה לתחרות כתיבה
החלום המשונה נבלע במעמקי תת המודע שלי , ואני מרגישה את גופי מתלתל בתנועות מהירות . "קומי, מהר." אני שומעת קול גברי מצווה עלי.
אני פוקחת את עיניי באיטיות, מיישרת את זרועותיי והוא עוזר לי להתרומם, בעוד אני מביטה סביבי, בדבר שאמור היה להיות כיתת הלימוד שלי. השולחנות הפוכים ומרוסקים, מנורות הניאון הארוכות מנותצות על הרצפה, כמה תלמידים בודדים שרועים על הרצפה מוכתמים בדם שהותז על גופם ועל הקירות. אדם אחר רוכן אל תלמידה אחרת , ומנער אותה בנסיון להעיר אותה . "מה לעזאזל..?" ההלם מכה בי, רגלי רועדות, ומחנק צורב בגרוני ברצון לפלוט צעקה ולבכות . האדם שעומד מולי, משחיל לתוך ידי סכין , והוא מעיר באדישות "ליתר בטחון." אני רוצה לדבר, אני רוצה לשאול , אני רוצה לדעת , אבל אני מרגישה איך המילים נתקעות בגרוני ומסרבות להמשיך בדרכן החוצה. שני האנשים מחליפים בניהם מבטים ומהנהנים ,אחד משליך לכיוון האחר אקדח שהוא שולף מנרתיק עור המוצמד לרגלו הימנית, וממהר לעזוב את החדר. "אין זמן , אבל אני אסביר לך בקצרה." הוא מסתובב אלי , ומביט בי בחוסר עניין. הרתיח אותי לגלות ששום דבר שמתרחש סביבו לא גורם לו לשום תחושה, שהוא נשאר אטום לכל. "הם כאן בשבלך, משום מה נראה שיש להם עניין בך ." הוא מתחיל להגיד, ואני מרגישה איך כל החדר מסתובב סביבי, ומאיים לגרום למפלתי. "הם ניסו לתקשר איתך שהיית מעולפת?" הוא שואל, וכשאני מסרבת להגיב, הוא אוחז בכתפיי ומנער אותם בחוזקה. "את חייבת להזכר, קייט." הפנים שלו היו שרוטות, ומכותמות בדם , בדומה לבגדיו ולגופו. הוא נאנח, וזוקר אצבע אחת לכיוון החלונות ."את שומעת את הסירנות המצמררות? הצרחות שמגיעות מכל כיוון אליו תטי את ראשך? את רואה את זה? את שומעת את זה?" הדמעות זולגות מעצמן, אני מכסה את פי בידי ומהנהנת באיטיות ,"את יכולה לעצור את זה, אני לא יודע למה. אבל לך יש את הכוח את כוח לעצור בעדם." אני נזכרת בחלום, בו הופיעו הדמויות המפחידות שהקיפו אותי ודיברו אלי באותה השפה המשונה. הקריאות שנשמעות מחוץ לחדר , מזרזרות אותו לתפוס את זורעי ולהוביל אותי בעקבותיו. אנחנו חולפים על פני שני אנשים הלבושים במדים חומים, בדומה למדיו של האדם שאיתי, והם אוחזים בנשק בדריכות. "את, קייט, הולכת לעצור אותם מלהפוך את כולנו ל.. דברים האלה." הוא מעווה את פניו. "ה..דברים האלה..?" אני מצליחה למלמל לבסוף , "או, טוב לדעת שזה גם מדבר לפעמים." הוא מעיר בעוקצנות, נעצר ומושך אותי לתוך חדר חשוך. הוא לוחץ על מתג שמפעיל את נורת הניאון המנופצת, שדולקת בהבזקים שמכאיבים לעייני. אבל אני לא בטוחה מה יותר מכאיב לי , הנורה המהבהבת או המראה של הגופות הלא אנושיות שעייני בקושי מצליחות לקלוט, לאורה העמום של נורת הניאון. הבטן שלי מתהפכת , ובחילה מחליפה את תחושת הפחד וההלם שאחזו בי קודם. בעוד אני משליכה את הסכין מידי, כורעת על ברכיי, משמיעה קולות של בכי מהול בקיא, הוא מסובב את גופו וצופה במסדרון, מחפש אחר לובשי המדים שנעלמו. אבל אני בטוחה שהוא הסתובב מכוון שלא רצה לראות אותי "מביעה" את התחושות הנוראיות שתוקפות אותי ברגעים אלה, אבל זה אירוני עד כמה הוא אדיש בנוגע לכל המאבק ב..דברים האלה, אבל כשמדובר בלראות בן אדם מקיא.. הוא רוכן אלי ומגיש לי בקבוק מים "הי, אני מבין את מה שאת מרגישה. אבל אנחנו חייבים להמשיך, אוקי?" אני אוחזת בבקבוק בכעס שמציף אותי, ומשליכה אותו לקצהו האחר של החדר. "איך אתה מבין בדיוק? נראה כאילו העסק הזה הוא עניין יום-יומי בשבלך!" הוא מביט בפניי הסמוקות מרוב הזעם , "את חייבת להבין, הם כמו חיות – מריחים את הפחד שלך." הוא אומר בעודו ניגש אל הבקבוק שהושלך מידו , אוחז אותו בשנית ומסמן לי לשטוף את פניי וידי ולשתות ממנו, ואני נכנעת ומצייתת בקפדנות. "אדישות מצילה חיים, הא?" אני שואלת והוא מגכח "אפשר להגיד." המבט שלי נודד מעצמו לחדר מלא בגופות התלמידים שיכולתי בקושי לראות, הבטן שלי מתהפכת והבחילה רק מתחזקת. "אל תוותרי קייט, את צריכה להיות חזקה למען כולם." הוא מסנן ועוזר לי להתרומם, "החברים שלך בסדר,הם כנראה במקום בטוח,תחת ההשגחה של הארגון ממנו באתי." אני מופתעת לגלות איך הוא קורא את מחשבותיי, אבל אני לא יכולה שלא לתהות למה הם לא יכלו לחלץ אותי יחד עם החברים שלי.
"הם חושבים שיש סיבה לרצון של היצורים בך, "אני ממהרת לקטוע אותו בבלבול,"אז הם חושבים שאני בצד שלהם ?שאני.. בוגדת?" לפתע כל הגוף שלי רועד, "בראד ואני סרבנו להאמין , וחשבנו שדווקא בגלל שהם רוצים אותך נוכל להשתמש בך כדי לעצור אותם." הוא אומר וגורר אותי בעקבותיו, וכשאני לא עונה הוא אומר, והוא מביט בפניי החוששות.
"שרדתי עד עכשיו , נכון? אני בטוח שבראד שרד גם כן. אנחנו נפגוש אותו בהמשך! ובזכותך נוכל להיאבק בהם . אל דאגה קייט, אני לא אתן שיקרה לך כלום." הוא אומר ולפתע כאב חד מפלח את ראשי , "הם באים.. הם קוראים לי.." אני לופתת את ראשי בכאב ולאט לאט אני קורסת אל הרצפה הקרה. אני רואה את הדמות המטושטשת של היצור המזוויע מתגנבת מאחורי גבו, ומנסה לקרוא לו ולהזהיר אותו, אבל הם שולטים בי. אני לא יכולה לעשות דבר. הוא חובט באחד מהם עם נשקו, משחרר מספר כדורי אש שמפלחים את גוף היצורים האחרים שמתקרבים , ומרתק לרצפה את היצור שמתקרב אלי. הראש שלי מסתחרר,דמותו מורמת על ידי הזרועות המפותלות של היצור ,ולופתות את צווארו והוא פולט צווחת כאב. לפתע אני מצליחה להשתחרר משליטת היצורים , אני צורחת בחוזקה מילים מהשפה בה ניסו לתקשר איתי היצורים בחלום, ולפתע הכל נעצר. אני מרגישה כאילו אני מרחפת, ותחושת נינוחות מציפה אותי. האם זה יכול להיות? אני..מתה? "קייט! נגמר השיעור! קומי כבר!" אני ממצמצת ופוקחת את עייני, שמחה לגלות שהראש שלי כבר לא כואב. לצידי יושבת איימי הזועמת מאינספור הפעמים שניסתה להעיר אותי. והיא מנסה להסביר לי משהו , אבל אני לא מסוגלת להיות מרוכזת , כאשר אני מבחינה שהוא עומד בפתח הדלת ומסמן לי לבוא בעקבותיו. בחנתי את בית הספר מסביבי, ואת התלמידים שמהלכים, מדברים וצוחקים. לא נותר זכר לבניין ההרוס כמעט, והוא הוחלף בבניין נקי וטהור כמעט. הרגשתי כאילו הקירות בוהקים מהלובן המצוחצח. "מה קורה כאן?" "את הצלחת , את הצלת את כולם. נו, אז איך זה להיות גיבורה?" הוא מחייך משועשע ואני רק מחמיצה פנים בבלבול .
"כריס! אנחנו לא אמורים להיות כאן .תזדרז!" אני ממלמלת."כריס..?" ברייאן מופיע לצידו בעודו מניח את ידו על כתפו של כריס. "אני יודע, אני יודע." כריס שולף מכשיר משונה מהכיס שלו, מכוון אותו אל מול עיניי, ורגע לפני שהוא לוחץ עליו , הוא מחייך בלחישה , "תודה רבה על העזרה, קייט."
I'll stop the whole world
I'll stop the whole world
from turning into a monster, and eating us alive
on't you ever wonder how we'd survive?
well now that you're gone the world is ours
I'm only human
I've got a skeleton in me
but I'm not the villain
despite what you're always preaching
they Call me a traitor
I'm just collecting your victims
They're getting stronger,
and I hear them calling
זאת פעם ראשונה בהחלט שאני כותבת בז'אנר הזה- של מתח ואימה . פעם ראשונה ! אז לכל הערה, הארה, המלצה, שאלה אני אשמח לשמוע ^^ מקווה מאד מאד שאהבתם,
המתכונת בהיסטוריה עברה! השתלמה כל העבודה הקשה, והשעות הרבות שישבתי עם עם אמא ועם כמה חברות כדי ללמוד. פיווווו . ועכשיו אנחנו מתקדים לכיוון הבגריות ! לפחות יהיו לנו ימי תגבור בלבד, בלי כל המקצועות האחרים שאבדו את המשמעמות שלהם .
בכל מקרה! אני לוקחת חלק באתגר חדש. מקווה שהבנתי את המשימה כמו שצריך , ושאני אצליח! המשימה:
תמיד חלמתי למצוא ספר מיוחד,אבל אי אפשר למצוא ספר שיש בו איזה קסם.
אז אולי לא אני אמצא את זה,או אתם תמצאו את זה. אבל הדמות שלכם בהחלט כן. המשימה שלכם הפעם לכתוב סיפור קצר, (תמיד שואלים אותי בתגובות-אין הגבלת מילים,אבל יש להשאיר את זה בגד הסיפור הקצר) על מישהו/מישהי שמצא ספר קסום. הדמות שלכם תדע מה הקסם והדמיון שלכם ידע,אבל אני והקוראים לא. אז אתם צריכים גם לפרט על הקסם של הספר.
כאבי הגב שגברו אצל בעל החנות הזקן , הכניעו אותו בסופו של דבר, וגרמו לו להפסיק את מלאכת ארגון הספרים ומיונם. הוא התמתח ככל שיכל, וצעד לעבר כניסת החנות. ישבתי בסמוך לעמדת הקופה הרושמת ,ועלעלתי בדפי ספר ישן שהונח מולי, בעוד אני מגוללת בראשי את כל מאורעות הזמן האחרון. בבית הספר נתפסנו אני וכמה מחבריי לכיתה, עברנו על חוק עיקרי וחשוב בבית הספר, ולכן נענשנו בעבודת התנדבות. הוחלט שההתנדבות תמשך מספר שבועות, וכל אחד מאתנו יהיה במקום שיבחר בעבורו. שהתברר לי שחנות הספרים הקטנה נבחרה בעבורי, לא הבנתי למה בחרו דווקא בחנות הזו, אבל עודדה אותי המחשבה שזו תהיה עבודה קלה מכל שאר, מאחר שבעידן כמו שלנו ,בו אפשר למצוא אינספור דרכים שונות ומשונות להימנע מהחזקת הספר הממשי מול עינייך, לא ציפיתי שתהיה זו עבודה קשה מידי. בעל החנות היה בהחלט אדם חביב, שנחמד לשהות בנוכחותו ,אבל תחושת בזבוז הזמן סרבה להרפות ממני בכל שעות שהותי שם. הוא צעד לכיוון הדלת ושאל אותי בחיוך רפה , "אני צריך ללכת לבית המרקחת, אחזור בעוד רגע. תוכלי להסתדר לבד?" "בטח, אני אשתדל לשלוט בקהל הלקוחות שלך." השבתי והוא צחק וצלצול הפעמונים העיד על עזיבתו . התרווחתי בכיסא העץ הישן ,מסיטה את הספר לקצה השולחן.
הקשתי על מקשים אקראיים על לוח מקשי הקופה הרושמת, מתפללת בתוכי שלא תופעל ההזעקה מקפיאת הדם . לפתע נשמע צלצולם של הפעמונים, ואני נשאתי את מבטי פעם נוספת, בכדי לבדוק למה חזר מוקדם כל כך, אבל הופתעתי לגלות אדם שנראה כלקוח חדש. "אפשר לעזור לך?" שאלתי ובחנתי אותו בעוד התקרב אלי, והניח ספר עב כרס על השולחן. תחושה משונה אפפה אותו. המעיל האפור שעטה עליו הסתיר חלקים נרחבים מגופו, ולא היה באפשרותי להתבונן בפניו. הוא הביט בספר שהניח על השולחן , ובאופן מידי עשיתי כמוהו . הכריכה האדומה והקשיחה הייתה יפהפייה, אבל מסיבה מסוימת המשבצת הזהובה נותרה ריקה, ונראה היה ששם הספר אינו מוזכר. פתחתי אותו, מופתעת לגלות שכל דפי הספר לבנים וחלקים, וכתגובה מהירה הוא סגר את הספר בחבטה רמה. סוקרנתי מאד מהתנהגותו המסתורית של האדם הזר שנעמד מולי, ובעצם מהמראה הבלתי מוסבר של הספר הזה. "מה שמך?" הקול שלו היה צורמני , ובין רגע הרגשתי מהופנטת. השפתיים שלי נעו מעצמן ,מבטאות את הברות שמי באיטיות ובמסירות ,מבלי לתת לי לשלוט במעשה. שניות בודדות לאחר מכן, אותיות בולטות הופיעו מעצמן על כריכת הספר, מתנוססות בבירור ומציגות את שמי , שהכיתוב הסיפור המופלא , מופיע מיד אחר כך . "מה זה?" נעצתי את מבטי במתרחש, לאחר שהצלחתי להתנער מתחושת ההלם שהכתה בי . עיניי היו קרועות לרווחה, ורגע לאחר מכן שחיפשתי אחר דמותו במבטי, הבנתי שהוא פשוט נעלם. "זה הסיפור שלך." קולו הצורמני הדהד ברחבי החדר, מותיר אותי פעורת פה. הבטתי סביבי , שתחושת בלבול מעלה בי שאלות רבות כל כך . "אלוהים! הוא תמיד יותר מידי מסתורי." נשמע הקול הרוטן שבסמוך אלי, ואני סובבתי את ראשי מיד. הוא התיישב בקצה השולחן, על הספר הישן ששימש כעיסוק שלי לפני כמה דקות, סיכל את רגליו וצפה בדלת שהאדם המוזר הותיר פתוחה. פלטתי צווחה שגרמה לבהלה בקרב יצור. הכנפיים הקטנות שמאחורי גבו החלו להתנועע במהירות, גופו החל להתרומם, אך ברגע שלאחר מכן צנח בחבטה על השולחן, והוא רק מהר להתרומם ולחפש בדאגנות את הגורם לצווחה שלי. "הוא כאן? הוא חזר? איפה הוא?" מבטו נדד במהירות ברחבי החדר, עד שחזר להביט בי בשאלה. עיניי היו פקוחות לרווחה, וגופי נצמד בחוזקה לכיסא שעליו ישבתי, "אתה.. אתה מדבר! יש לך כנפיים! ו..ו.." זקרתי את אצבעי לכיוונו. "גם את מדברת, את רואה אותי מתלונן על זה?" הוא נעמד על שתי רגליו האחוריות, איגרף את כפות ידיו הקטנות, הניח אותם על צידי גופו הפרוותי, והוציא את לשונו אלי בבוז. האוזניים הרחבות שלו היו ארוכות עד כדי כך , שכמעט ולא הצלחתי לגבור על הסקרנות שלי ולבדוק אם יש ביכולתי למדוד את ממידי גופו בעזרתן. ועיניו הכחולות והגדולות, שבלטו לרקע גופו הלבן, יכלו להשרות בך מן תחושה חמימה שכזו, עם כל מצמוץ שלהן. "מה אתה עושה כאן?" מלמלתי לבסוף. הוא פלט אנחת רווחה שגילה שאין לו שום סיבה לדאגה, והתקרב לכיווני" אבל אני מיהרתי להתרחק.
אומנם הייתי מוקסמת ומסוקרנת מהנוכחות שלו , אבל כל ההתרחשות עד כה הייתה מוזרה למדי. "את יכולה להרגע, בת אנוש." הוא נאנח שהבחין בחוסר הנוחות שלי , וכדי לשכנע אותי הוא קרא בשמי המלא בבטחון. "אבל.. איך?" שאלתי והוא התעלם , וענה על שאלתי הקדמת "מה אני עושה כאן? הלוואי והייתי יודע. כנראה שזה קשור בספר, הוא זימן אותי לכאן." הוא אמר, אחז בספר בכפות ידיו הזעירות, והחל להתעמק בו. "הממ מוזר." הוא הרהר בקול ,וזנבו העבה ריקד מצד לצד. "דפים לבנים לגמרי? ושמך מופיע על כירכת הספר? אם זה מה שאני חושב שזה.." הוא בחן את הספר, ואני מאחוריו מנסה לעקוב אחרי פעולותיו. הוא דחף אותו אל רצפת השיש, ולאחר שחבט ברצפה ,הוא סימן לי לפתוח את הספר באחד העמודים. "כנראה שנצטרך לגלות יחדיו." הוא הביט בי בחיוך מלא ציפייה , ומבלי להוסיף דבר כנפיו הקטנות צמחו וגדלו, חובקות את שנינו. זו הייתה תחושה משונה, איך ברגע אחד הספר שאב אותנו לתוכו , מעביר אותנו לעולמות אחרים. פלטתי צרחה חדה וארוכה, והוא בתור שעשוע חיקה אותי. "זה לא מצחיק! לאין אתה לוקח אותי?" צווחתי והוא השיב בקריאה "זה- בת אנוש, תלוי רק בך!" רגע לפני שהספקתי לחשוב על תשובה הולמת, פלומה רכה מרככת את נפילתי.
אגב, בד"כ אני מתחמקת מכתיבת פנטזיה ומד"ב, בעייני כתיבה של דברים כאלה זה דבר די מסובך , ומי שמצליח לעשות את זה בצורה טובה, אני באמת באמת מעריכה אותו!O:
אז, מה דעתכם?♥
נ.ב אני אשמח אם תקראו את ההקדמה לסיפור החדש שאני כותבת , בין יאוש לתקווה (קישור להקדמה) ותגידו לי מה דעתכם!^^
אני לא חשבתי שזה יקרה, לפחות לא בצורה כזאת חזקה. אני מחכה לחזור לבלוג , אבל אני משכנעת את עצמי לא לעשות את זה כי אני חייבת להשקיע בלימודים שליO: ובינתיים הולך לי יחסית טוב . (בלי עין הרע) עוד מעט אני אוכל לחזור, אחרי שאעבור את תוקפת הלחץ של המבחנים והמתכונות. (ואז רק ישארו הבגרויות~אבל גם זה יעבור בסופו של דבר.)
ואני גאה להכריז סוף-סוף ! החלטתי על שם לסיפור החדש! ואפילו הזמנתי עיצוב (מדהים!) מהבלוג הזה, ואני מחכה להעלות אותו. "בין ייאוש לתקווה". מה אתם אומרים? נשמע מעניין? מסקרן? או שאולי לדעתכם אני צריכה לשנות אותו?
אוקי, אז בלי יותר מידי דברים מיותרים. המשימה- משפט פותח ;" חבקתי אותו חיבוק חם ואוהב, חיבוק כמו שמעולם לא קיבל ." משפט מסיים; "והנה הוא שם, לבדו. מחכה רק לי."
בבוא הגשם/ קטע לתחרות חבקתי אותו חיבוק חם ואוהב, חיבוק כמו שמעולם לא קיבל . "תבטיחי לי שתישארי איתי כאן."הקול העדין שלו כמעט ולא נשמע. הוא שיחרר את אחיזתו בי, ושילב את כף ידו בזו שלי. כרכתי את זרועותיי סביבו, והרגשתי שהדמעות פורצות מעצמן ונספגות בחולצתו. "אני כאן , ואני לא מתכוונת לעזוב אותך." מלמלתי. לא היה בכוונתי לשקר, חשבתי שאחלים , שארגיש טוב יותר, אבל לאל היו תוכניות אחרות בעבורי.
"אני נותן לך הזדמנות נוספת,הוא מחכה לך." הקול נשמע כמו רעם שמפר את הדממה, ומעצם נכוחותו , תחושת עילאית מציפה אותי . "זכרי! בוא הגשם יהיה הסימן שלי אליך שזמנך אוזל." הוא אומר ,מבלי להותיר לי הזדמנות להגיב לנאמר, ובעצם לשאול את כל השאלות שנערמות במעמקי ליבי. רקע השממה האינסופית והערפל הלבן שמקיף אותי מכל עבר, מתחלפים במראות היער המוכר ושוקק החיים. אני מביטה סביבי, גופי טבול במי האגם הצלולים, ותמונת הירח הצח משתקפת במימיו. בעוד אני משפילה את מבטי , ומחפשת אחר השתקופתי שלא מופיעה תחתיי,שולי שמלתי מתפתלים בתנודות המים, אך נראה
שאף לא טיפה אחת מרטיבה אותה. לפתע אני שומעת את הקריאות שלו ,וקולו משתלב עם קולות היער הקסומים כמעט. הצעדים שלו מהירים,והעלים המתפצחים תחת רגליו בצליל מהדהד,המעיד על העובדה שהוא מתקרב לעבר האגם.
אבל הוא כאן , קורא בשמי-מחפש אחריי. אני מכווצת את אגרופי, בתחושת הכאב המפלחת את ליבי ,ומתאמצת בנסיון לצעוק ולקרוא בשמו ,אך שום קול לא בוקע מגרוני. הו אלוהים , אני מודה לך על ההזדמנות שנתת לי,אבל איך אוכל לעשות זאת, מבלי היכולת לדבר? אני מסתובבת בכדי לגלות את דומותו המתנשמת בכבדות , הוא בוחן אותי ומתמלא בהקלה.
בגדיו מרוטים, ושריטות רחבות ודקות חוצות את פניו , מכוסות בכתמי בוץ אחדים. הוא קורא בשמי פעם נוספת, ורץ לכיווני , נאבק במי האגם שנספגים בבגדיו. אני ממהרת אליו, פורשת את זרועותי לרווחה ,מחכה לאמץ אותו לחיקי, אך אני רק מרגישה את גופי עובר דרכו, ומותך באדמת שולי האגם. לא הרגשתי את החבטה , ואפילוהשמלה נשארה נקייה וחדשה, מבלי להותיר זכר לנפילה. רציתי לראות את ההשתקפות שלי באגם, או אפילו להתלכלך מהבוץ ולספוח את המים לבגדיי, רציתי לבכות, אבל יותר מכל רציתי את היכולת לדבר שוב. ובעיקר להרגיש אנושית.
הוא צועד באטיות , ומתקרב אלי בצעדים הססניים. אני מסתובבת אליו , בפנים כאובות, שתחושת מחנק בגרוני ומייחלת לדמעות הארורות לפרוץ את דרכן, ולפתור אותי מהתסכול העצור. "את עומדת לבכות, נכון? זה הפרצוף שאת עושה שאת עומדת לפרוץ בבכי, כמו תמיד." הוא מחייך ובוחן את פניי. אני נאנחת ,ומותירה לחיוך מעודד להימתח על שפתיי, ניגשת אליו ומנסה לאחוז בידו, והוא מחקה את תנועותיי. "אהוב שלי, אני אומנם לא יכולה לדבר, אבל מקווה שתבין אותי." אני אומרת ,והוא קורא את תנועות שפתיי בדריכות. "אין יום שאני לא חושבת עלייך, תמיד אהבתי ותמיד אוהב אותך. חשוב לי שתדע את זה, אבל בעיקר חשוב לי שתמשיך הלאה ,
ולא תתן לחייך להיעצר בגללי." אני מרימה את ידי האחרת, ומציירת צורות דמיוניות על תווי פניו השרוטות , בידיעה שאין ביכולתו להרגיש זאת. "אל תפחד להפתח, תתן לאחרים לגלות את הצד המופלא שבך, הצד שאני זכיתי לגלות ." אני אומרת ומביטה עמוק בעיניו. הוא לא מגיב, ורק שולח את ידו אל פניי מנסה ללטף את לחיי. אני חושקת את שפתיי, מרגישה איך הרצון לבכות רק גובר מרגע לרגע. "את נראת זוהרת מתמיד, את יודעת?" הוא צוחק , מנסה להסתיר את הכאב. "אני אוהב אותך." הוא אומר שטיפות הגשם מתחילות לטפטף בקצב אחיד,
וטיפות אחידות נוחתות על פניי ומדמות את הדמעות הנחשקות להן חיכיתי כל כך . "גם אני אוהבת-" ושוב, ברגע אחד פתאומי הכל משתנה שוב, ואני שבה לשממה הבוהקת ,ורקע היער נמחק כלא היה. מולי נעמדת דמות טהורה ,המחכה בסמוך לשערי השמיים. "סיימת את מעשייך שם למעטה?" הוא שאול אותי , ומסמן לי לבוא בעקבותיו פנימה. אני מהנהנת ומביטה מבט אחרון בדמות המרוחקת שמתחילה להעלם.
והנה הוא שם, לבדו. מחכה רק לי.
What if it makes you sad at me?
And what if it makes you laugh now but you cry as you fall asleep?
And what if it takes your breath
And you cant hardly breathe?
And what if it makes the last sound be the very best sound?
What if what I want makes you sad at me?
And is it all my fault or can I fix it please?
Cause you know that I'm always all for you
Cause you know that I'm always all for you
What if it makes you lose faith in me?
What if makes you question every moment you cannot see?