kiddo || סיפורים בהמשכים

אני מצטערת שהתעכבתי עם הפרק הזה, רק עכשיו חזרתי הבייתה.. מקווה  שתאהבו :)

פרק 15:

כשפקחתי את עיניי הייתי במיטתי, מכוסה ולבושה בפיג'מה. אימי ישבה לידי על המיטה וליטפה את פניי ברוך.

"התעוררת!" היא אמרה בשמחה.

"הראש שלי..." אמרתי ותפסתי את ראשי. הוא עדיין דפק בחוזקה והרגשתי בחילה נוראית.

"ניק!" אימי קראה לניק. תוך כמה רגעים מהירים, ניק הופיע בפתח הדלת כשמיילי מאחוריו. היא רצה אליי ונשכבה לידי, מחבקת אותי בזרועותיה הקצרות. ניק התקדם למיטה והתיישב ליד אמא. "מה את מרגישה?" שאל אותי בקול קר וחסר רגש.

זהו, ניק שבור. הוא הרוס מבפנים.

"הראש שלי דופק, אני מרגישה שאני עומדת להקיא." אמרתי. התיישבתי במיטה והחזקתי את הבטן.

"אל תקיאי. אסור לך להקיא עכשיו. יש לך זעזוע מוח, קיבלת מכה כשנפלת על הרצפה." אמר. הוא הגיש לי כוס מים קרים וציווה עליי לשתות אותה עד סופה. עשיתי כדברו.

"את צריכה להגיע לבי"ח. לראות שהמכה לא רצינית מידיי." אמר.

"לא." קבעתי. "אני לא הולכת לשום בית חולים, אני בסדר."

" לא אכפת לי מה דעתך, את עפה לבית חולים, עכשיו." אמר בתוקפנות.

"ניק, אני בסדר, תירגע." נרתעתי. "עכשיו, צאו מהחדר, אני עייפה." אמרתי ונשכבתי בחזרה במיטה, מתכסה בשמיכה עד מעל ראשי.

"אשלי, בבקשה תקשיבי לניק. הוא יודע על מה הוא מדבר." אימי אמרה.

התיישבתי שוב במקומי. "מה את מתערבת? 17 שנה את שותקת, פתאום את מחליטה להתעורר?" עניתי בארסיות.

"איבוד הכרה, בחילות, עייפות, עצבנות. אשלי, יש לך זעזוע מוח ואני פוחד שזה יותר גרוע ממה שחשבתי. בדר"כ העצבנות מגיעה רק בפגיעה רצינית...-" ניק המשיך לדבר אבל אני כבר הייתי במקום אחר, כאב הראש התחזק וראיתי שחור בעיניים. כמה שניות עברו וצנחתי על המיטה.

כשפקחתי את עיניי בפעם השנייה היום, ראיתי את המראות המוכרים של מסדרון ביה"ח. ניק החזיק אותי כמו שבעל מחזיק אישה וידיי חבקו את צווארו, הוא הלך במסדרון הארוך לעבר דלפק הקבלה. כאב הראש התגבר משנייה לשנייה, הבחילות נהיו בלתי נסבלות, הכאב מהבעיטה בגב העליון היה חד. הדמעות החלו לזלוג על פניי, הצמדתי את ראשי לחזה של ניק והידקתי את אחיזתי סביב צווארו. "ניק, כואב לי." לחשתי.

"עוד קצת. עוד קצת וזה יעבור." אמר בשקט.

הגענו לקבלה וניק דיבר עם האחות, אמר לה שאני צריכה דחוף מיון. האחות אמרה לנו לשבת בספסלים וכשיתפנה חדר - הם יכניסו אותי. ניק הסכים בלית ברירה והושיב אותי על אחד הספסלים. אני לא יודעת כמה זמן חיכינו שם, אבל זה היה לא מעט זמן והכאבים התגברו משנייה לשנייה. ניק קם אל האחות וביקש ממנה שיביאו לי משככי כאבים.

כעבור כמה דקות הופיעה האחות כשמזרק בידה, היא לקחה את ידי וחיטאה את האזור, היא הכניסה את המחט הדקה לתוך הווריד והזריקה את החומר השקוף.

חיכינו עוד זמן ארוך בספסלים והתחלתי להיות ישנונית, כנראה שבגלל המשככים. ניק התעצבן וקם ממקומו, הוא התקרב לאחות שנראתה מבוהלת למראה פרצופו הזועם, "אנחנו מחכים פה קרוב לשעה וחצי! אחותי סובלת מכאבים ומזעזוע מוח! מישהו במקום המזדיין הזה מוכן לבדוק אותה כבר?" צעק על האחות המסכנה.

"אני מצטערת, אדוני, אין לנו חדרים פנויים." האחות ענתה במין אדישות מעצבנת שכזאת.

"תמצאי לה מיטה פנויה ותקראי לאיזה רופא שיבדוק אותה!" צעק עליה שוב פעם.

"אני אבדוק." אמרה בשקט והלכה מהמקום. ניק חזר להתיישב לידי, "בפיניקס זה בחיים לא היה קורה. זה היה טעות לעבור לפה." מלמל בעצבים.

לאחר כמה רגעים, האחות המבוהלת ממקודם באה אלינו ואמרה שיש חדר פנוי, ניק הרים אותי כמו מקודם והלכנו אחרי האחות, היא הראתה לניק באיזה חדר לשים אותי ואמרה שעוד מעט יבוא רופא לבדוק אותי. אני לא זוכרת הרבה, רק שהאחות חיברה אותי לאינפוזיה והזריקה לאינפוזיה תוספת של משככי כאבים.

התעוררתי, בחדר היה אור חלוש ממנורת לילה קטנה, בחוץ היה חשוך, רק ירח וכוכבים קישטו את השמיים הכהים. עדיין הייתי בביה"ח, שכבתי במיטה, לבושה בפיג'מת בית חולים, מכוסה בשמיכה דקה ולידי מחוברת האינפוזיה. הסתכלתי סביבי, החדר היה ריק למעט ניק שישן על הכורסא בפינת החדר. הפלאפון שלי שכב על השידה ליד המיטה, לקחתי אותו והצצתי בשעון, השעה הייתה שתיים לפנות בוקר.

הכאבים הבלתי נסבלים חזרו. "ניק." נאנקתי.

הוא לא הגיב.

"ניק!" אמרתי עוד פעם, הפעם בקול רם יותר. הוא סובב את ראשו אליי ופקח את עיני באיטיות. "ניק, אני לא יכולה יותר. תעשה שהכאב יעלם." אמרתי בקול רועד.

הוא קם מהכורסא והתיישב לידי על המיטה. "מה כואב לך?" שאל בעודו מלטף את שיערי.

"הכל. הראש, הבטן, יש לי בחילות. יש לי כאב נוראי בגב." עניתי וניגבתי את הדמעות שזלגו על לחיי.

"אני אלך לקרוא לאחות שתשים לך עוד משככי כאבים." הוא קם מהמיטה. תפסתי בידו ועצרתי אותו. "אל תלך." ביקשתי. הוא התיישב לידי חזרה. התרוממתי קצת במקומי וחיבקתי את ניק, ובכיתי. פשוט בכיתי. הוא חיבק אותי בחזרה, וכשהוא עטף את ידיו סביב גבי, הרגשתי שכאב החד ממקודם מתחזק באזור שניק נוגע. פלטתי אנקת כאב. הוא התנתק מהחיבוק, "מה קרה?" שאל בדאגה.

"אני לא יודעת, כואב לי באיזה חלק בגב העליון. הכאב התחזק כשנגעת שם." עניתי.

"אוי לא..." מלמל.

"מה? מה זה?" נלחצתי.

"אני... אני פוחד ששברת צלע." נאנח. "אני הולך לקרוא לאחות. ואולי גם לרופא." הוא יצא מהחדר. הפלאפון שלי צלצל, זה היה מייקל והוא נשמע מודאג, "תגידי לי שאת בבית." אמר.

"אני לא בבית." עניתי.

"את בביה"ח, נכון?"

"כן... מה... איך אתה יודע?" שאלתי מבולבלת.

"ראיתי את אחיך במסדרון, קיוויתי שאני טועה אבל...-" הוא קטע את עצמו, "טוב אני בא אלייך לחדר." אמר וניתק את השיחה. ניתקתי גם אני את השיחה וכעבור כמה שניות מייקל הופיע בפתח הדלת. הוא התקרב אליי והתיישב לידי על המיטה. "מה אתה עושה בביה"ח בשעה כזאת?" שאלתי.

"זוכרת את הבחורה שדיברתי איתה בבר באותו יום שבאת להתנצל?" שאל.

הנהנתי בראשי.

"היא אחות פה, בבי"ח. היא ישנה אצלי ולפניי כמה דקות קראו לה להגיע לפה בשביל להחליף מישהי. אז הסעתי אותה ואז ראיתי את אח שלך, ומפה הסיפור כבר ידוע." חייך. "יותר חשוב," חיוכו נמחק, "למה את פה ומה קרה לך?!"

"זה לא חשוב עכשיו." אמרתי בשקט. בחילה חריפה תקפה אותי, "תקרא לניק, תחפש אותו, מהר." אמרתי והחזקתי את בטני, משתדלת לא להקיא.

מייקל ציית לדבריי ויצא מהחדר, כעבור כמה רגעים מהירים הוא הופיע בחזרה בחדר כשניק בעקבותיו. "מה קרה?" ניק שאל בלחץ והתיישב לידי.

"הבחילות... הן לא מפסיקות. כל החדר מסתובב לי." עניתי בקול רועד.

ניק פנה למייקל, "לך תקרא לאחות, דחוף." מייקל יצא מהחדר. "אני אבקש מהאחות שתשים לך חומר מטשטש ותבדוק את הכאב בגב, ככה שתוכלי לישון בלי כאבים. בבוקר, כשהרופא שלך יגיע אני אדבר איתו שיכניס אותך לבדיקות."

הנהנתי בראשי, "תודה ניק. על הכל."

הוא חייך אליי קלות ואז נאנח. "אני כ"כ מצטער, אשלי." אמר בקול שבור. "זה הכל באשמתי. אם הייתי עוצר אותו מלהרביץ לך, כל זה לא היה קורה! את אחותי הקטנה, אני אמור להגן עלייך!"

"זה לא באשמתך. זה לא אשמתך שיש לנו אבא חולה נפש. ואתה שומר עליי ניק, תמיד שמרת. לא היית יכול לעצור אותו." אמרתי בטון מנחם.

מייקל נכנס לחדר ואחריו נכנסה אחות מבוגרת עם שיער שיבה. ניק הסביר לה מה אני צריכה וביקש שתבדוק את האזור הכואב בגב שלי, היא מיששה את האזור והסכימה עם ניק שיש צלע שבורה. היא אמרה שהיא תקבע לי תור לצילום מחר בבוקר ושבינתיים אני צריכה לשכב במיטה ולנוח ואסור לי לקום, ואז היא יצאה מהחדר ביחד עם ניק.

מייקל התיישב לידי, "שמעתי את השיחה שלך ושל אחיך." אמר.

"חשבתי שסיכמנו משהו." עניתי ברצינות.

"לא אכפת לי, מצידי אל תחזרי לעבוד איתי. אבל באמת אשלי, את בבית חולים בגלל הדפוק הזה! אני לא יכול לשתוק יותר!" הוא קם ממקומו בעצבים.

"מייקל תעזוב את זה. יש לי בקשה אחת לפניי שניק חוזר. תוכל להישאר איתי הלילה? אני רוצה שניק יחזור הבייתה, שישן טוב." שיניתי נושא.

מייקל נרגע והסכים לבקשתי.

ניק והאחות נכנסו, האחות החזיקה בידה מחט והזריקה אותה לשקית של האינפוזיה. "תוך כמה דקות זה יתחיל להשפיע עלייך ואת תרגישי מטושטשת ועייפה." אמרה.

הודיתי לה והיא יצאה מהחדר. מייקל ישב על הכורסא בעוד שניק התיישב על המיטה שלי. "ניק, תלך הבייתה. בבקשה." ביקשתי. כצפוי, ניק התנגד והתעקש להישאר.

"מייקל פה, הוא יישאר איתי עד מחר. אם יהיה שינוי במצב שלי אני מבטיחה לך שאתה תדע." אמרתי ברוגע.

"אני לא עוזב אותך." אמר, מדגיש כל מילה.

"ניק, בבקשה לך הבייתה. תישן כמו בן אדם." הייתי על סף התחננות.

"אני אודיע לך על כל דבר שקורה, תסמוך עליי." מייקל התערב.

ניק עדיין היה נחוש בדעתו להישאר.

"תלך הבייתה, ברגע שתקום תחזור לפה." הוספתי. "בשבילי. אני רוצה שתישן טוב."

בסוף, ניק התייאש והלך הבייתה. ביני ובין מייקל שררה אווירה מתוחה.

"אני רוצה לישון, אתה יכול לישון על המיטה ליד, גם ככה אין פה אף אחד." אמרתי למייקל.

"אני אסתדר, לכי לישון." אמר ושלח לי חיוך קטן. הנהנתי. התכסיתי בשמיכה ועצמתי עייני.

וואו, לא חשבתי שאני כזאת רגשנית.. ראיתי עכשיו סרט "גולשת בנשמה" ושי קטע שכריש אוכל לה את היד ואני פשוט יושבת, מרותקת לסרט, הנשימות שלי נהיות כבדות מרגע לרגע ואני פשוט מתחילה לבכות ביחד עם הדמויות בסרט :/

לא מספיק שיש לי פובייה מים עמוק, עכשיו הסרט הזה עוד יותר הפחיד אותי :/

(האמתי, חוץ מהקטע הזה- הסרט מעולה ומומלץ !)

הייתי חייבת לפרוק, סליחה ><

לפרק, איך ? אהבתם ? נהנניתם ? D:

אני כ"כ אוהבת איך שניק מראה רגישות ושמרנות כלפיי אשלי !

אוהבת את כולכם! שבוע טוב, וום קל למי שצם ! 3>

(צום 9 באב למי שלא יודע.. P:)