kiddo || סיפורים בהמשכים

אני מצטערת שלקח לי זמן להעלות את הפרק.. המנהל השאיר אותי עד 9 והגעתי הבייתה מאוחר..

אז אני מעלה עכשיו, מקווה שתאהבו :)

פרק 16:

בוקר, צלצול הפלאפון שלי העיר אותי, עניתי לשיחה בלי לראות מי זה. "הלו?" עניתי בקול מנומנם.

"אשלי! איפה את? זה כבר פעם שלישית שאני מתקשר אלייך!" דילן קרא לתוך השפופרת.

"מה השעה?" שאלתי. בחלון החדר, התריסים היו סגורים וכך גם דלת הכניסה, והייתי לבד בחדר.

"מה השעה? השעה שתים-עשרה! חצי מיום הלימודים כבר הפסדת!" אמר בכעס.

"אני לא אגיע לבי"ס היום." עניתי. דלת החדר נפתחה וניק נכנס כשהרופא בעקבותיו, "בוקר טוב למטופלת החביבה עליי, חומר הטשטוש עדיין משפיע?" הרופא שאל. חיבבתי אותו, הוא היה איש נחמד וחייכן. אבל באותו רגע שנאתי אותו על התזמון הגרוע!

"איפה את?" דילן שאל באטיות ונשמע עצבני.

שתקתי.

"תעני, את בבית חולים, נכון?" שאל בטון נמוך ומאיים מעט.

עניתי "כן" חלוש שבקושי נשמע. דילן ניתק את השיחה, עצבני. "אשלי, הרופא שאל משהו, חומר הטשטוש עדיין משפיע?" ניק שאל.

"לא." עניתי באדישות. הראש שלי היה שקוע בדילן, על מה לעזאזל הוא כועס עליי?

"כואב לך משהו?" הרופא שאל והתקרב אליי.

"הגב לא מפסיק לכאוב, הבחילות לא נעלמו. רק כאב הראש נחלש קצת." עניתי.

"אוקי, תקשיבי, את נכנסת היום לשני צילומים, הראשון זה צילום CT, זה צילום שנועד לבדוק את הפגיעה בראש ולראות כמה היא חמורה. הצילום השני זה צילום רנטגן פשוט, בשביל לראות את הצלעות השבורות." אמר ורשם משהו בלוח ששכב ע"י מיטתי.

הסכמתי. "ד"ר, אפשר להביא לי משככי כאבים?" שאלתי בטון מתחנן, הכאבים לא עזבו אותי לשנייה.

"אני מתנצל, אבל לא עכשיו. המשככים יעייפו אותך ואני צריך אותך ערנית לבדיקות. כשנסיים אני אביא לך." ענה. הוא הניח את הלוח במקומו, "אני מביא לך כיסא גלגלים כי אני לא רוצה שתתאמצי יותר מידיי. בינתיים אני רוצה שתתיישבי על המיטה עם הרגליים למטה, בעזרת אחיך כמובן." הוסיף ויצא מהחדר.

ניק התקדם אליי במהירות, "אני אעזור לך." אמר. הנהנתי בראשי. הורדתי את השמיכה ממני והתרוממתי קצת במיטה, בעזרת ניק. ראשי הסתחרר והרגשתי חולשה בכל גופי למשך כמה שניות. "אני לא יכולה להחזיק את עצמי." אמרתי בקול רועד. גופי רעד והיה חלש, בחיים לא הרגשתי ככה, זה היה כאילו כל העצמות שלי עשויות מפלסטלינה. ניק תמך בי והחזיק אותי שאני לא אפול, "זה תוצאה מהטשטוש, בגלל שקיבלת מנה של החומר ואז הלכת לישון. הגוף צריך להתאושש קצת." ניק אמר ושלח לי חיוך קטן וחם.

"מאיפה אתה יודע את כל זה?" שאלתי וחייכתי חיוך קטן ומופתע.

"קניתי פעם כמה ספרי רפואה והתחלתי ללמוד איתם בעצמי. אני רוצה להמשיך עם זה באוניברסיטה." משך בכתפיו. "את יכולה לשבת בכוחות עצמך?" שאל.

"אני חושבת." עניתי. ניק עזב אותי באטיות, כבר לא הרגשתי כ"כ חלשה כמו מקודם והצלחתי לשבת בלי ליפול. "מתי מייקל הלך?" שאלתי לפתע.

"מתי שהגעתי, בסביבות שמונה בבוקר." ענה בפשטות. "הוא אמר שבאמצע הלילה התחלת להזיע ולנוע במיטה בעצבנות ומלמלת כל מיני דברים, את זוכרת משהו מזה?"

הנדתי בראשי.

"הייתי צריך להישאר איתך." מלמל בעצבנות.

הרופא הגיע לחדר כשהוא דוחף כיסא גלגלים. ניק עזר לי לרדת מהמיטה ולהתיישב בכיסא והתחלנו להתקדם לעבר חדר הצילום לבדיקת הCT.

אחריי שני הצילומים -ששניהם היו מיותרים מבחינתי, הם לא גילו לי משהו חדש- הייתי מותשת וכל הגוף כאב לי, ביקשתי מהרופא לחזור לחדר לנוח, ושיביאו לי משככי כאבים. במשך השעה הבלתי נסבלת של הצילומים, הכאבים רק התחזקו והרגשתי שאני עומדת להישבר ולפרוץ בבכי. לולא ניק, מזמן הייתי נשברת.

ניק הכניס אותי לחדר בעזרת כיסא הגלגלים, בזמן שהרופא הלך לאחות לבקש משככים בשבילי, כשנכנסנו לחדר ראיתי את דילן יושב על הכורסא ומתעסק בפלאפון שלו. "תסתדרי לעלות למיטה, נכון?" ניק שאל. לא ראיתי אותו מכיוון שהוא עמד מאחוריי, אבל שמעתי שהוא מחייך.

"כן." מלמלתי. התמקדתי בפניו של דילן, הן לבשו מבט מבולבל, תוהה, ובעיקר זועם.

"אני יורד לקפיטריה להביא משהו לאכול." ניק הוסיף ויצא מהחדר, סוגר אחריו את הדלת.

"דילן..." אמרתי בשקט בעודי קמה מהכיסא גלגלים.

הבעת פניו של דילן התרככה מעט, "בואי אליי." אמר. התקרבתי אליו והוא משך אותי להתיישב על רגלו, הוא עטף את גופי בידו וקירב אותי אליו מעט, נוגע באזור הפגוע מה שגרם לי לפלוט אנקת כאב לא רצונית.

"מה קרה?" שאל בדאגה.

"פשוט... אל תיגע בצד הזה של הגב." עניתי והרכנתי את ראשי.

"אשלי, מה קרה לך? למה את פה?" הוא היישר את מבטי אליו.

"אני צריכה להיכנס למיטה, הרופא אמר לי לנוח." אמרתי, מתעלמת משאלותיו. קמתי ממנו באטיות והלכתי למיטה, התיישבתי עליה ופה נתקעתי. פחדתי לשכב, שהכאב בצלע השבורה לא יחזור ויתחזק.

נאנחתי. "אני צריכה עזרה." אמרתי בסוג של כניעה. שנאתי את חוסר התפקוד הזה, שנאתי את העניין שאנשים צריכים לעשות דברים בשבילי ולעזור לי.

דילן קם והתקדם אליי, בלי להיעזר בקביים שלו בכלל. "מה את צריכה?" שאל.

"למה אתה בלי הקביים?" שאלתי מופתעת.

"כבר לא כואב לי לדרוך על הרגל והקביים האלה סתם מטרד." ענה ומשך בכתפיו, "במה את צריכה עזרה?" שאל.

"אתה יכול להרים קצת את המשענת של המיטה?" ביקשתי. דילן עשה כבקשתי. "ו... דילן, אפשר עוד עזרה קטנה?" שאלתי בשקט.

"כל דבר." הוא חייך אליי חיוך קטן.

"אני צריכה שתעזור לי להישכב, כואב לי." אמרתי נבוכה. דילן תמך בגבי ועזר לי להישכב אחורה, המיטה הייתה במצב של חצי שכיבה. "את מוכנה להגיד לי מה קרה לך ולמה את פה?" שאל והתיישב לידי על המיטה.

"זה כלום. נפלתי במדרגות." שיקרתי. הדבר שאני הכי גרועה בו.

"זה קשור לאבא שלך, נכון?" הוא הסתכל ישר לתוך עיני וגרם לליבי להחסיר פעימה.

הרכנתי את ראשי ולא עניתי. למזלי, האחות נכנסה לחדר, היא התנצלה על ההפרעה וניגשה לעבודה. היא חיברה את האינפוזיה בחזרה לידי והזריקה לשקית את המשכך כאבים, "זה הכי חזק שלנו." אמרה וחייכה אליי חיוך חם. הודיתי לה והיא יצאה מהחדר.

"עכשיו תעני, מה הוא עשה לך?" דילן שאל באנחה עצבנית. לא עניתי. "אשלי, מה הוא עשה?" חזר על השאלה, הפעם בטון עצבני מעט.

סיפרתי לו על הריב, סיפרתי לו על זה שלראשונה מאז שבע-עשרה שנים אני מעזה להתמודד מולו ולהגן על עצמי, סיפרתי לו על הסטירה והיריקה והמכות שהגיעו אח"כ.

"אני לא מאמין." אמר בעצבים. "בגללו את פה? בגללו את מאושפזת?" שאל בכעס.

הנהנתי בראשי.

דילן עצם עיניים ונשם כמה נשימות עמוקות. "איפה הוא עכשיו?" שאל בטון שמשתדל להיות רגוע.

"לא יודעת. ניק אמר שהוא נעלם מהבית." עניתי בשקט. "אתה... לא סיפרת לאבא שלך על כל מה שאתה יודע, נכון?" שאלתי בחשש.

"לא, ואני מתחרט על זה. היום הוא הולך לדעת הכל, והמנוול הזה יכנס לכלא!" הוא חזר להיות עצבני.

"לא, דילן, בבקשה לא." התחננתי.

הוא נראה מופתע, "למה לא?" שאל.

ניק נכנס לחדר וקטע את השיחה שלנו, דווקא שמחתי מזה, קיוויתי שדילן ישכח מלספר לצ'רלי על אבא שלי. ידעתי שאם אבי ייכנס לכלא, אנחנו נחזור בחזרה לפיניקס כי אין לנו כסף לממן את הבית הגדול פה, והדבר האחרון שרציתי היה לחזור לפיניקס, לעזוב את זואי, מאט ומייקל, לעזוב את דילן...

"הבאתי ארוחת צהריים!" ניק אמר וניתק אותי ממחשבותיי. הוא כנראה קלט את האווירה המתוחה בין דילן וביני, "שאני אלך?" שאל.

"לא, לא, אני שמחה שהבאת אוכל, אני מורעבת!" עניתי והעליתי על פניי חיוך קטן. ניק הלך להביא עוד כיסא מבחוץ.

"לא סיימנו לדבר." דילן אמר לי בשקט וקם מהמיטה, מתיישב על הכורסא הקטנה. ניק נכנס עם כיסא בידו האחת ושקית עמוסה בידו השנייה וסגר אחריו את דלת החדר.

סיימנו לאכול, דילן נשאר איתנו ופשוט ישבנו ודיברנו במשך שעות. ניק סיפר לדילן כל מיני שטויות שהייתי עושה כשהייתי קטנה, דילן צחק ואני ניסיתי להכחיש, ללא הצלחה.

לקראת הערב, ניק אמר שהוא יוצא עם גבריאלה והתנצל שהוא צריך לעזוב אותי. דילן הבטיח שהוא יישאר איתי עד שניק יחזור, ניק הודה לו והלך.

"תודה שאתה נשאר איתי." אמרתי לדילן וחייכתי.

"הכל בשבילך." חייך אליי בחזרה. הכאבים שהיו לי לא נפסקו מאז הבוקר, אבל עכשיו הם רק התגברו. ניסיתי להסתיר את זה מפניי דילן, אבל כנראה שלא הצלחתי. הוא בא והתיישב לידי, "כואב לך?" שאל בעודו מלטף את שיערי ברוך.

עצמתי את עיניי בחוזקה והנהנתי.

"אני אלך לבקש מהאחות משככי כאבים." אמר.

"לא, אל תעזוב אותי." ביקשתי. הדמעות לא איחרו לבוא, הדמעות שנאגרו אצלי במשך כל היום, דמעות מלאות כאב וסבל. דילן חיבק אותי והרשיתי על עצמי להתפרק עליו.

"אני פה עכשיו, הכל יהיה בסדר." לחש באוזני. הדמעות המשיכו לרדת ולרדת בלי סוף. דילן הרחיק אותי מעט ממנו והסתכל עליי כשעל פניו חיוך קטן, חיוך קטן ומנחם, "אל תבכי, את הכי יפה שאת מחייכת." הוא ניגב דמעה שבדיוק נזלה על פניי. העליתי על שפתיי חיוך קטן שנמחק מהר כי בדיוק התחילה עוד בחילה, שהייתה יותר נוראית מהקודמות, הרגשתי שאני לא יכולה יותר להחזיק אותה, דחפתי את דילן הצידה ורצתי לשירותים, נשענתי על האסלה והקאתי עוד ועוד, ועוד עד שהרגשתי שהבטן ריקה ושהיא כבר נדבקת לי לגב. הורדתי את המים וקמתי לשטוף את פניי, הסתכלתי במראה, נראיתי איום ונורא, עיניי אדומות מבכי, שיערי פרוע ולא מסודר, שפתיי נפוחות והפיג'מה של בית החולים לא בדיוק מוסיפה למראה הגרוע שלי. שטפתי את פניי, אבל זה לא עזר. העיניים נשארו אדומות והשפתיים נפוחות.

נשמעה דפיקה בדלת, "אשלי, הכל טוב?" דילן שאל בדאגה.

"כן, כן. אני כבר יוצאת." עניתי בקול צרוד מעט.

כ"כ כעסתי על עצמי שנקלעתי למצב הזה, לא הייתי צריכה לענות לאבא, בטח שלא לירוק עליו. לולא הטיפשות וקלות הדעת שנהגתי בה, לא הייתי פה עכשיו! היינו ממשיכים במצב הרגיל בו אני סופגת הכל בשקט וזה לא היה מגיע עד למכות, אני יודעת שלאט לאט הייתי מתרגלת לזה, בדיוק כמו שהתרגלתי לריבים שלנו.

"אם את לא יוצאת עכשיו, אני פורץ את הדלת!" אמר בנימה צינית.

"אני יוצאת." צחקקתי. סידרתי את השיער כמה שיכולתי ויצאתי מחדר האמבטיה. דילן ישב על הכורסא והסתכל עליי במבט דואג מעט, "אני בסדר." חייכתי אליו. חזרתי לשכב במיטה ודילן בא והתיישב לידי, "אני מזמין לנו ארוחת ערב, את רוצה סיני או פיצה?" שאל בחיוך.

"אני לא רעבה." עניתי .

"לא אכפת לי, אני מזמין אוכל ואת תאכלי. עכשיו, מה את מעדיפה, סיני או פיצה?" שאל שוב.

"אתה תבחר." חייכתי.

דילן הזמין פיצה, הוא הכריח אותי לאכול לפחות נגיסה אחת וזה נגמר בזה שאכלתי כמעט חצי מגש פיצה. דילן נשאר לישון איתי, אחריי התחננות ארוכה מצידי. הוא סגר את הווילונות ואת הדלת ונשכב לידי. שכבתי על הצד כשהיד שמחוברת לאינפוזיה רחוקה מהגוף, דילן נשכב מאחוריי וחיבק אותי. "אם כואב לך, קורה משהו באמצע הלילה תעירי אותי." אמר לי, סובבתי את פניי אליו וחייכתי, "טוב." עניתי להסכמה. סובבתי את ראשי בחזרה. "לילה טוב." אמר בשקט, בתוך אוזני וגרם לגל של צמרמורות לעבור בכל גופי. עניתי לו "לילה טוב" חלוש ולאט, לאט נרדמנו.

יצאתי מחדרי וירדת למטה, הבית היה ריק. עליתי בחזרה לקומת החדרים ועברתי חדר, חדר, כולם היו ריקים. הגעתי לחדר של הוריי ופתחתי באטיות את הדלת ואז ראיתי אותו. אבא. עומד בחדר ומחטט בארון, "מצאתי את זה!" הוא הוציא חגורת עור חומה עבה והסתובב לכיוון הדלת, לכיווני. התחלתי לברוח בעודו רודף אחריי, רצתי לעבר דלת הכניסה ו... היא נעלמה! נעלמה כלא הייתה! נתקעתי במבוי סתום, בלי אפשרות לברוח. הוא מרח על פניו חיוך מרושע והתקרב אליי עם החגורה בידו, הוא הרים את החגורה והוריד אותה במהירות על גופי, מצליף בי כאילו הייתי סוס...

"לא, לא, לא... דיי. עזוב אותי!" קראתי בקול, ספק בחלום, ספק במציאות. עיניי היו מכוסות דמעות וגופי רעד. "אשלי, זה היה רק חלום." דילן לחש.

"זה נראה כ"כ אמיתי." עניתי בקול רועד. ניסיתי להסתובב עם הפנים לכיוון דילן אבל היד עם האינפוזיה עצרה אותי. "נמאס לי מזה." מלמלתי. עצמתי עיניים, נשמתי עמוק והוצאתי את המחט מהווריד שלי.

"מה את עושה?" דילן שאל בבהלה.

"עזוב את זה." הסתובבתי אליו והתחפרתי בין ידיו, מצמידה את ראשי לחזה שלו.

"על מה חלמת?" שאל.

"שהוא הרביץ לי... שוב." עניתי בטון כאוב.

"זה לא יקרה, אל תדאגי." הוא נשק על ראשי.

"אתה לא תעזוב אותי, נכון?" שאלתי בלחש.

"בחיים לא." ענה וחייך אליי חיוך קטן.

"אתה תשמור עליי?" שאלתי והרמתי את מבטי אליו.

"יותר משאני שומר על עצמי." ענה ברוך.

"תדאג לי?" שאלתי.

"אשלי, מה קורה? מה זה כל השאלות האלה?" שאל וגיחך קלות.

"אני חושבת, אם נהיה ביחד, איך זה יהיה? אני פוחדת שזה יהיה כמו החבר הקודם, אני פוחדת לעשות טעויות. אני פוחדת להיפגע עוד פעם. אני לא צריכה את זה." עניתי בשקט.

על פניו של דילן התפרס חיוך רחב. "אשלי תסתכלי עליי, אני בחיים לא אפגע בך. בחיים." אמר בטוח בעצמו ומאושר.

לקחתי נשימה עמוקה. מה כבר יכול להיות? יותר גרוע מהמצב שלי כבר לא יכול להיות...

קירבתי את פניי לפניו, הוא עצם את עיניו והתקרב אליי גם. עצמתי גם אני את עיניי ואז שפתינו נפגשו לנשיקה מתוקה ורכה. זה הרגיש כמו הנשיקה הראשונה, נשיקה עדינה ותמימה.

הוא התנתק ממני וחייך , "הפעם זה אמיתי?" שאל.

"הפעם זה אמיתי..." חייכתי. הוא נראה מאושר וחיבק אותי חזק. "דילן, דילן! הגב! תשחרר." נאנקתי מכאבים. הוא לחץ כ"כ חזק על הצלע השבורה והכאב היה בלתי נסבל.

"אני מצטער." הוא שחרר אותי והסתכל עליי בדאגה, "את בסדר?"

הנהנתי בראשי.

"אני מתכוון לספר לאבא שלי על כל זה." אמר כאילו מודה באשמה.

"דילן, אני עייפה, בוא נחזור לישון." ביקשתי. הוא הסכים בלית ברירה. התכרבלתי בין ידיו ועצמתי עיניים.

עכשיו אני הולכת לישון כי אני גמורה ומחר יש לי עוד משמרת.. משמרת אחרונה לשבוע הזה ! D:

לילה טוב !

Love You Girls !

3>

אני מצטערת שהתעכבתי עם הפרק הזה, רק עכשיו חזרתי הבייתה.. מקווה  שתאהבו :)

פרק 15:

כשפקחתי את עיניי הייתי במיטתי, מכוסה ולבושה בפיג'מה. אימי ישבה לידי על המיטה וליטפה את פניי ברוך.

"התעוררת!" היא אמרה בשמחה.

"הראש שלי..." אמרתי ותפסתי את ראשי. הוא עדיין דפק בחוזקה והרגשתי בחילה נוראית.

"ניק!" אימי קראה לניק. תוך כמה רגעים מהירים, ניק הופיע בפתח הדלת כשמיילי מאחוריו. היא רצה אליי ונשכבה לידי, מחבקת אותי בזרועותיה הקצרות. ניק התקדם למיטה והתיישב ליד אמא. "מה את מרגישה?" שאל אותי בקול קר וחסר רגש.

זהו, ניק שבור. הוא הרוס מבפנים.

"הראש שלי דופק, אני מרגישה שאני עומדת להקיא." אמרתי. התיישבתי במיטה והחזקתי את הבטן.

"אל תקיאי. אסור לך להקיא עכשיו. יש לך זעזוע מוח, קיבלת מכה כשנפלת על הרצפה." אמר. הוא הגיש לי כוס מים קרים וציווה עליי לשתות אותה עד סופה. עשיתי כדברו.

"את צריכה להגיע לבי"ח. לראות שהמכה לא רצינית מידיי." אמר.

"לא." קבעתי. "אני לא הולכת לשום בית חולים, אני בסדר."

" לא אכפת לי מה דעתך, את עפה לבית חולים, עכשיו." אמר בתוקפנות.

"ניק, אני בסדר, תירגע." נרתעתי. "עכשיו, צאו מהחדר, אני עייפה." אמרתי ונשכבתי בחזרה במיטה, מתכסה בשמיכה עד מעל ראשי.

"אשלי, בבקשה תקשיבי לניק. הוא יודע על מה הוא מדבר." אימי אמרה.

התיישבתי שוב במקומי. "מה את מתערבת? 17 שנה את שותקת, פתאום את מחליטה להתעורר?" עניתי בארסיות.

"איבוד הכרה, בחילות, עייפות, עצבנות. אשלי, יש לך זעזוע מוח ואני פוחד שזה יותר גרוע ממה שחשבתי. בדר"כ העצבנות מגיעה רק בפגיעה רצינית...-" ניק המשיך לדבר אבל אני כבר הייתי במקום אחר, כאב הראש התחזק וראיתי שחור בעיניים. כמה שניות עברו וצנחתי על המיטה.

כשפקחתי את עיניי בפעם השנייה היום, ראיתי את המראות המוכרים של מסדרון ביה"ח. ניק החזיק אותי כמו שבעל מחזיק אישה וידיי חבקו את צווארו, הוא הלך במסדרון הארוך לעבר דלפק הקבלה. כאב הראש התגבר משנייה לשנייה, הבחילות נהיו בלתי נסבלות, הכאב מהבעיטה בגב העליון היה חד. הדמעות החלו לזלוג על פניי, הצמדתי את ראשי לחזה של ניק והידקתי את אחיזתי סביב צווארו. "ניק, כואב לי." לחשתי.

"עוד קצת. עוד קצת וזה יעבור." אמר בשקט.

הגענו לקבלה וניק דיבר עם האחות, אמר לה שאני צריכה דחוף מיון. האחות אמרה לנו לשבת בספסלים וכשיתפנה חדר - הם יכניסו אותי. ניק הסכים בלית ברירה והושיב אותי על אחד הספסלים. אני לא יודעת כמה זמן חיכינו שם, אבל זה היה לא מעט זמן והכאבים התגברו משנייה לשנייה. ניק קם אל האחות וביקש ממנה שיביאו לי משככי כאבים.

כעבור כמה דקות הופיעה האחות כשמזרק בידה, היא לקחה את ידי וחיטאה את האזור, היא הכניסה את המחט הדקה לתוך הווריד והזריקה את החומר השקוף.

חיכינו עוד זמן ארוך בספסלים והתחלתי להיות ישנונית, כנראה שבגלל המשככים. ניק התעצבן וקם ממקומו, הוא התקרב לאחות שנראתה מבוהלת למראה פרצופו הזועם, "אנחנו מחכים פה קרוב לשעה וחצי! אחותי סובלת מכאבים ומזעזוע מוח! מישהו במקום המזדיין הזה מוכן לבדוק אותה כבר?" צעק על האחות המסכנה.

"אני מצטערת, אדוני, אין לנו חדרים פנויים." האחות ענתה במין אדישות מעצבנת שכזאת.

"תמצאי לה מיטה פנויה ותקראי לאיזה רופא שיבדוק אותה!" צעק עליה שוב פעם.

"אני אבדוק." אמרה בשקט והלכה מהמקום. ניק חזר להתיישב לידי, "בפיניקס זה בחיים לא היה קורה. זה היה טעות לעבור לפה." מלמל בעצבים.

לאחר כמה רגעים, האחות המבוהלת ממקודם באה אלינו ואמרה שיש חדר פנוי, ניק הרים אותי כמו מקודם והלכנו אחרי האחות, היא הראתה לניק באיזה חדר לשים אותי ואמרה שעוד מעט יבוא רופא לבדוק אותי. אני לא זוכרת הרבה, רק שהאחות חיברה אותי לאינפוזיה והזריקה לאינפוזיה תוספת של משככי כאבים.

התעוררתי, בחדר היה אור חלוש ממנורת לילה קטנה, בחוץ היה חשוך, רק ירח וכוכבים קישטו את השמיים הכהים. עדיין הייתי בביה"ח, שכבתי במיטה, לבושה בפיג'מת בית חולים, מכוסה בשמיכה דקה ולידי מחוברת האינפוזיה. הסתכלתי סביבי, החדר היה ריק למעט ניק שישן על הכורסא בפינת החדר. הפלאפון שלי שכב על השידה ליד המיטה, לקחתי אותו והצצתי בשעון, השעה הייתה שתיים לפנות בוקר.

הכאבים הבלתי נסבלים חזרו. "ניק." נאנקתי.

הוא לא הגיב.

"ניק!" אמרתי עוד פעם, הפעם בקול רם יותר. הוא סובב את ראשו אליי ופקח את עיני באיטיות. "ניק, אני לא יכולה יותר. תעשה שהכאב יעלם." אמרתי בקול רועד.

הוא קם מהכורסא והתיישב לידי על המיטה. "מה כואב לך?" שאל בעודו מלטף את שיערי.

"הכל. הראש, הבטן, יש לי בחילות. יש לי כאב נוראי בגב." עניתי וניגבתי את הדמעות שזלגו על לחיי.

"אני אלך לקרוא לאחות שתשים לך עוד משככי כאבים." הוא קם מהמיטה. תפסתי בידו ועצרתי אותו. "אל תלך." ביקשתי. הוא התיישב לידי חזרה. התרוממתי קצת במקומי וחיבקתי את ניק, ובכיתי. פשוט בכיתי. הוא חיבק אותי בחזרה, וכשהוא עטף את ידיו סביב גבי, הרגשתי שכאב החד ממקודם מתחזק באזור שניק נוגע. פלטתי אנקת כאב. הוא התנתק מהחיבוק, "מה קרה?" שאל בדאגה.

"אני לא יודעת, כואב לי באיזה חלק בגב העליון. הכאב התחזק כשנגעת שם." עניתי.

"אוי לא..." מלמל.

"מה? מה זה?" נלחצתי.

"אני... אני פוחד ששברת צלע." נאנח. "אני הולך לקרוא לאחות. ואולי גם לרופא." הוא יצא מהחדר. הפלאפון שלי צלצל, זה היה מייקל והוא נשמע מודאג, "תגידי לי שאת בבית." אמר.

"אני לא בבית." עניתי.

"את בביה"ח, נכון?"

"כן... מה... איך אתה יודע?" שאלתי מבולבלת.

"ראיתי את אחיך במסדרון, קיוויתי שאני טועה אבל...-" הוא קטע את עצמו, "טוב אני בא אלייך לחדר." אמר וניתק את השיחה. ניתקתי גם אני את השיחה וכעבור כמה שניות מייקל הופיע בפתח הדלת. הוא התקרב אליי והתיישב לידי על המיטה. "מה אתה עושה בביה"ח בשעה כזאת?" שאלתי.

"זוכרת את הבחורה שדיברתי איתה בבר באותו יום שבאת להתנצל?" שאל.

הנהנתי בראשי.

"היא אחות פה, בבי"ח. היא ישנה אצלי ולפניי כמה דקות קראו לה להגיע לפה בשביל להחליף מישהי. אז הסעתי אותה ואז ראיתי את אח שלך, ומפה הסיפור כבר ידוע." חייך. "יותר חשוב," חיוכו נמחק, "למה את פה ומה קרה לך?!"

"זה לא חשוב עכשיו." אמרתי בשקט. בחילה חריפה תקפה אותי, "תקרא לניק, תחפש אותו, מהר." אמרתי והחזקתי את בטני, משתדלת לא להקיא.

מייקל ציית לדבריי ויצא מהחדר, כעבור כמה רגעים מהירים הוא הופיע בחזרה בחדר כשניק בעקבותיו. "מה קרה?" ניק שאל בלחץ והתיישב לידי.

"הבחילות... הן לא מפסיקות. כל החדר מסתובב לי." עניתי בקול רועד.

ניק פנה למייקל, "לך תקרא לאחות, דחוף." מייקל יצא מהחדר. "אני אבקש מהאחות שתשים לך חומר מטשטש ותבדוק את הכאב בגב, ככה שתוכלי לישון בלי כאבים. בבוקר, כשהרופא שלך יגיע אני אדבר איתו שיכניס אותך לבדיקות."

הנהנתי בראשי, "תודה ניק. על הכל."

הוא חייך אליי קלות ואז נאנח. "אני כ"כ מצטער, אשלי." אמר בקול שבור. "זה הכל באשמתי. אם הייתי עוצר אותו מלהרביץ לך, כל זה לא היה קורה! את אחותי הקטנה, אני אמור להגן עלייך!"

"זה לא באשמתך. זה לא אשמתך שיש לנו אבא חולה נפש. ואתה שומר עליי ניק, תמיד שמרת. לא היית יכול לעצור אותו." אמרתי בטון מנחם.

מייקל נכנס לחדר ואחריו נכנסה אחות מבוגרת עם שיער שיבה. ניק הסביר לה מה אני צריכה וביקש שתבדוק את האזור הכואב בגב שלי, היא מיששה את האזור והסכימה עם ניק שיש צלע שבורה. היא אמרה שהיא תקבע לי תור לצילום מחר בבוקר ושבינתיים אני צריכה לשכב במיטה ולנוח ואסור לי לקום, ואז היא יצאה מהחדר ביחד עם ניק.

מייקל התיישב לידי, "שמעתי את השיחה שלך ושל אחיך." אמר.

"חשבתי שסיכמנו משהו." עניתי ברצינות.

"לא אכפת לי, מצידי אל תחזרי לעבוד איתי. אבל באמת אשלי, את בבית חולים בגלל הדפוק הזה! אני לא יכול לשתוק יותר!" הוא קם ממקומו בעצבים.

"מייקל תעזוב את זה. יש לי בקשה אחת לפניי שניק חוזר. תוכל להישאר איתי הלילה? אני רוצה שניק יחזור הבייתה, שישן טוב." שיניתי נושא.

מייקל נרגע והסכים לבקשתי.

ניק והאחות נכנסו, האחות החזיקה בידה מחט והזריקה אותה לשקית של האינפוזיה. "תוך כמה דקות זה יתחיל להשפיע עלייך ואת תרגישי מטושטשת ועייפה." אמרה.

הודיתי לה והיא יצאה מהחדר. מייקל ישב על הכורסא בעוד שניק התיישב על המיטה שלי. "ניק, תלך הבייתה. בבקשה." ביקשתי. כצפוי, ניק התנגד והתעקש להישאר.

"מייקל פה, הוא יישאר איתי עד מחר. אם יהיה שינוי במצב שלי אני מבטיחה לך שאתה תדע." אמרתי ברוגע.

"אני לא עוזב אותך." אמר, מדגיש כל מילה.

"ניק, בבקשה לך הבייתה. תישן כמו בן אדם." הייתי על סף התחננות.

"אני אודיע לך על כל דבר שקורה, תסמוך עליי." מייקל התערב.

ניק עדיין היה נחוש בדעתו להישאר.

"תלך הבייתה, ברגע שתקום תחזור לפה." הוספתי. "בשבילי. אני רוצה שתישן טוב."

בסוף, ניק התייאש והלך הבייתה. ביני ובין מייקל שררה אווירה מתוחה.

"אני רוצה לישון, אתה יכול לישון על המיטה ליד, גם ככה אין פה אף אחד." אמרתי למייקל.

"אני אסתדר, לכי לישון." אמר ושלח לי חיוך קטן. הנהנתי. התכסיתי בשמיכה ועצמתי עייני.

וואו, לא חשבתי שאני כזאת רגשנית.. ראיתי עכשיו סרט "גולשת בנשמה" ושי קטע שכריש אוכל לה את היד ואני פשוט יושבת, מרותקת לסרט, הנשימות שלי נהיות כבדות מרגע לרגע ואני פשוט מתחילה לבכות ביחד עם הדמויות בסרט :/

לא מספיק שיש לי פובייה מים עמוק, עכשיו הסרט הזה עוד יותר הפחיד אותי :/

(האמתי, חוץ מהקטע הזה- הסרט מעולה ומומלץ !)

הייתי חייבת לפרוק, סליחה ><

לפרק, איך ? אהבתם ? נהנניתם ? D:

אני כ"כ אוהבת איך שניק מראה רגישות ושמרנות כלפיי אשלי !

אוהבת את כולכם! שבוע טוב, וום קל למי שצם ! 3>

(צום 9 באב למי שלא יודע.. P:)