kiddo || סיפורים בהמשכים

אני יודעת, אני חייבת לכם התנצלות מטורפת ! מעל שבוע שלא עלה פרק.. אני מקווה שהקוראים הקבועים נשארו איתי..

היה לי שבוע מטורף, באמת.. בראשון ושני, עבדתי כמו חמור בגלל המנהל הדביל שלי ובשני בערב, ישר אחריי העבודה, אבא שלי לקח אותי לשבוע אצלו.. ולא לקחתי את המחשב הנייד אז לא יכולתי להעלות את הפרק, כי הפרקים רשומים אצלי בוורד..

אתמול בערב, אחריי שחזרתי מאבא, חבר שלי הפתיע אותי ובא לישון אצלי.. וישר כשקמנו בבוקר, נסעתי לעשות קניות לבי"ס עם סבתא שלי אז לא הייתי בבית.. חזרתי ב9, אכלתי, נכנסתי להתקלח והתחלתי לעבור על הפרק ..

עוד סליחה אחת, על החפירה הזאת.. >< אבל זה רק בשביל שתדעו שלא נטשתי בכוונה ! באמת שלא היה לי איך או מתיי להיכנס לבלוג !

עכשיו, יש לי בעיה קטנה, הסיפור לא יוצא כמו שרציתי. כלומר, הכתיבה שלו נראית לי מאולצת מידיי כי אני לא רגילה לכתוב דברים כאלה וזה קשה לי.. אז אני שואלת ברצינות, לדעתכן זה נראה מאולץ מיידי או שזה בסדר? ולהמשיך לכתוב בכוח כדיי לנסות לתרגל את הסוג הזה של הכתיבה או פשוט לפרוש?

סליחה על החפירות, מקווה שקראתן כי זה חשוב ו....

פרק 4:

עברה עוד שעה שקטה והרגשתי שאני עומדת להשתגע אם אני אשאר במצב הזה עוד קצת. "אדון חוטף! ג'ואי! אתה מוכן לשחרר אותנו כבר??" התחלתי לצעוק, לצעוק לשום מקום. נראה שאף אחד לא היה בסביבה מלבד שלושתנו.

הופתעתי כשדלת החדר נפתחה לפתע ולתוך החדר נכנס אחד מהאנשים בחליפות שקשרו אותנו מקודם, "תסתמי ילדה!" צעק עליי.

"אני לא אסתום עד שתשחררו אותנו!" צעקתי עליו בחזרה, דבר שהתברר כרעיון גרוע מכיוון שאני יושבת קשורה והוא לא.

הוא התקרב אליי בעודו מגחך בזלזול, הוא רכן לידי והיה מאוד קרוב אליי, יותר מידיי קרוב. "שכחת דבר אחד וחשוב," אמר וליטף את פניי בידו המחוספסת והקשה כאבן, "יש לי יתרון קטן עלייך." חייך חיוך נבזי. הוא התקרב אליי עוד קצת ונשף קלות על צווארי. בחילה הציפה אותי. רציתי לדחוף אותו אבל לא הצלחתי להזיז את ידיי מפניי שהיו קשורות. הוא התיישב מעליי כשרגליו צמודות לרגליי משני הצדדים. "תעזוב אותי." אמרתי בטון שמנסה להישמע מאיים, אבל הייתי מפוחדת עד מוות.

"לא נראה לי." אמר כשעל פניו עדיין מרוח החיוך הדוחה ממקודם. הוא הסיט קצוות שיער מפניי והצמיד את הפנים המיוזעות והמגעילות שלו לפניי, מנשק אותי בלחי ויורד למטה לאט, לאט.

"לך ממני!" צעקתי בקול שבור. הוא הזכיר לי את האנשים חסרי הלב בסמטה, ושוב, כמו אז, הייתי חסרת אונים וחסרת יכולת להתנגד. רק שהפעם, זה היה מול חבר שלי, שגם הוא לא יכול היה לעזור לי.

"למה בכוח, חמודה? אם תירגעי זה יהיה הרבה פחות כואב." אמר באוזני וגיחך בטון מרושע.

"תעזוב אותה." אדם אמר בקול נמוך ומאיים.

האיש שישב עליי סובב את ראשו לאדם וצחק בזלזול, "ומי יעצור אותי? אתה?"

"אתה הולך למות ברגע שאני משתחרר מפה." מבטו של אדם נהפך רצחני. כשזה מגיע אליי - אין לו אלוהים, הוא יעשה הכל כדיי להגן עליי.

"אם תשתחרר." האיש צחק שוב ופנה אליי, מנשק אותי נשיקות גסות ורטובות על הלחי ועל הצוואר.

"תעזוב אותי! תרד ממני!" קולי כבר הפך למתחנן ועיניי החלו לדמוע. האיש הגיע לחזה שלי והתחיל לנשק אותו בפראות מגעילה כ"כ שחשבתי שאני עומדת להקיא. אדם המשיך לצעוק עליו שיעזוב אותי ולאיים עליו, אבל לאיש זה לא הפריע.

כ"כ שמחתי לראות את ג'ואי נכנס לחדר, קיוויתי שהוא יגיד לו לעזוב אותי וכך היה. ג'ואי צרח על השומר שירד ממני והתחיל לקלל אותו. השומר המפוחד יצא החוצה וטרק אחריו את הדלת.

"נו, יש לכם החלטה?" ג'ואי שאל כשמבטו עדיין זועם.

"אנחנו איתך." אדם ענה בכניעה. ידעתי כמה זה קשה לאדם להיכנע למישהו ובכלל, לעבוד אצל מישהו אחר. ליאם הנהן בהסכמה ושניהם הפנו אליי מבטים שואלים.

"אני לא." אמרתי בהחלטיות.

"לא אז לא, מקווה שנוח לכם פה, כי בזכות החברה הקטנה שלכם, אתם הולכים לבלות פה הרבה זמן." ג'ואי אמר בעצבנות קלה שהתלוותה בחיוך רועד ויצא מהחדר בטריקת דלת.

"ג'ן..." אדם פלט אנחת ייאוש, "את יודעת שאני בחיים לא אעשה משהו שיפגע בך, תסמכי עליי, תשתפי איתנו פעולה."

"בחייך, ג'ניפר, בגלל ההחלטה שלך אנחנו עדיין תקועים בחור הזה." ליאם התערב וגם הוא נשמע כבר מיואש.

לאחר מחשבה נוספת, הבנתי שאני יכולה לבקש מג'ואי כל דבר בתמורה לעבודה שלנו ומכיוון שהוא כ"כ זקוק לנו,הוא יהיה חייב למלא אחר הבקשות שלי. יש בזה דווקא צדדים חיוביים.

ג'ואי נכנס לחדר והודעתי לו שאני מסכימה, שאני אעזור להם. הוא הורה לשומרים לשחרר אותנו מהחבלים וכך הם עשו.

"יש לי כמה תנאים." אמרתי לג'ואי ושילבתי את ידיי בהפגנתיות. ליאם ואדם הסתכלו עליי בהפתעה גמורה, לא מבינים מה נפל עליי.

"דברי." אמר באנחה, מבין שאין לו ברירה אחרת. "נראה מה אפשר לעשות." מלמל לעצמו.

"דבר ראשון, תשחרר את ליאם." אמרתי.

"אין מצב." ליאם התערב בשיחה.

"ג'ן, תעזבי את זה. אנחנו צריכים אותו איתנו." אדם גם התערב.

"טוב, זאת כבר בעיה שלך, ליאם." אמרתי בשלווה, שלווה שמסתירה מאחוריה הרבה זעם כעס על ליאם ואדם שסותרים את הדברים שלי וגורמים לי להראות חלשה בעיני ג'ואי.

"מה עוד?" ג'ואי שאל בשעמום.

"תסדר לנו, לאדם ולי, מקום מגורים מסודר לאחר שנסיים עם העבודה שלך." דרשתי.

"נסדר משהו. יש לך עוד דרישות?" שאל, ייאוש קל ניכר על קולו.

הופתעתי מהקלות בה ג'ואי הסכים לי אבל מיהרתי להתאפס ולהגיע לבקשה האחרונה והחשובה מכל, "אני צריכה שתשחרר מישהו מהכלא בשבילי."

שלושת הסובבים אותי היו מופתעים, אבל אז אדם התאפס. הוא ידע על מי אני מדברת.

אחריי עוד מסע-ומתן קצר, ג'ואי נכנע לבקשה שלי ומאשר אותה. ליאם הציף אותי בשאלות על מי זה האיש ההוא ואדם רק ישב בצד והסתכל בנקודה לא ברורה ברצפה, פניו לבנות כסיד ומבט לא מובן על פניו.

"טוב, מחר מתחילים כי מאוד חשוב להעביר את החבילות האלה בהקדם האפשרי...-" ג'ואי החל את דבריו בטון זהה למפקדים הצבאיים שהייתי רואה בסרטים פעם. קטעתי אותו, "מה יש בחבילות?" שאלתי ושילבתי את ידיי, מחכה לתשובה.

"לא עניינך, ילדה חטטנית!" הוא התרגז.

"היא צודקת," ליאם התערב, "אנחנו לא יכולים לעזור לך בלי שנדע מה אנחנו מעבירים."

ג'ואי נראה רותח מעצבים, ניחשתי שמה שיש בחבילות הוא לא חוקי, סמים או משהו, וצדקתי. ג'ואי נכנע לנו ואמר שהוא חייב משלוח למישהו, ושכן, זה תלוי בחיים שלו. הוא באמת נשמע נואש, לא ציפיתי לראות את זה אצלו.

"מה אנחנו צריכים לעשות?" ליאם שאל בחוסר עניין. לא הבנתי אותו. מצד אחד, הוא מתעקש להישאר פה, מצד שני, הוא נראה כ"כ סובל פה.

"טוב, אז ככה...-" ג'ואי החל לדבר ובאותו הרגע הרגשתי תחושת חרטה מציפה אותי על זה שהסכמתי לעזור למנוול הזה. הוא חזר לטון הקר והמאיים שהתרגלנו אליו, מסביר לנו על האנשים שצריכים לעבור, מה צריך לעשות עם החבילות, לאיפה להעביר אותן, למי ומתי.

שנאתי את התפקיד שניתן לי. הייתי בסה"כ גוף ופנים, אני הייתי הסחת הדעת, זהו. למרות כל הכישורים שרכשתי בעזרת אדם, נשארתי רק ה"יפה ושותקת". התפקיד שלי היה לפתות את השומרים בשדה התעופה בשביל שאדם וליאם יוכלו להעביר את שלושת החבילות לאדם שחיכה להן במטוס הפרטי שלו, ואז לעלות איתם למטוס ולעשות אותו הדבר בשדה התעופה שננחת בו. כ"כ עיצבן אותי התפקיד העלוב שג'ואי נתן לי ואדם שם לב לזה, הוא התקרב לאוזני ובלי שג'ואי ישמע הוא לחש לי דברים מרגיעים, מזכיר לי שאנחנו מבצעים את המשימה הקטנה הזאת וחוזרים לחיים הקודמים שלנו.

ג'ואי סיים להסביר לנו והודיע שמחר בבוקר מתחילים, השומרים מבחוץ הביאו לנו שני מזרנים גדולים ומגש עם כמה פרוסות לחם, גבינה ובקבוק מים. ליאם ואדם הודו לו בעוד אני נשארתי אדישה, ג'ואי והשומרים יצאו מהחדר -כמובן, אחריי שנעלו אותנו, שוב- והשאירו אותנו לבד. בזמן שאכלנו, שררה דממה בחדר.

סידרנו את המזרנים ככה שאדם ואני היינו במזרן בצידו האחד של החדר וליאם במזרן בצידו השני של החדר. עדיין שררה שתיקה בחדר, שתיקה מביכה מעט. כל אחד היה שקוע במחשבות משלו.

השתיקה כנראה העיקה מאוד על אדם כי הוא החליט להפר אותה, "ג'ניפר, עם כמה בנים היית לפניי?" שאל בטון אדיש שמסתיר מאחוריו הרבה כאב. רק עכשיו שמתי לב שעוד לא יצא לנו לדבר על כל מה שקרה אתמול בערב.

נאנחתי ונשמתי עמוקות, ידעתי כמה זה יכאב לאדם לדעת את כל מה שקרה בעבר, לפניי שהכרנו, "אדם, חבל להיזכר בעבר, אולי פשוט נעזוב את זה?" שאלתי בציפייה שהוא יעזוב את זה ויקשיב לי.

"תעני." הוא ביקש בטון קר ומחושב.

"אדם..." מלמלתי. הפניתי מבט מתחנן לעבר ליאם, שיעזור לי להיחלץ מהמצב המביך, הוא משך בכתפיו כמודיע לי שאין לו מה לעשות.

"ג'ניפר, אני אגלה את זה במקודם או במאוחר, כדאי שפשוט תגידי לי עכשיו וזהו." אמר, עדיין באותו הטון הקר.

"הרבה." הודאתי, "יותר מידיי."

"עם כמה מהם שכבת?" שאל באדישות, אדישות שלא הכרתי אצלו. לא הצלחתי לדעת מה עובר לו בראש באותו רגע, פעם ראשונה אחריי שלוש שנים.

"אף אחד." עניתי בכנות.

"באמת?" הוא יצא ממסכת האדישות שלו והסתכל עליי בפליאה. הנהנתי בראשי, "אתה הראשון שלי. חוץ מ... אתה יודע מה." עניתי בשקט.

"למה לא סיפרת לי על זה אף פעם?" ליאם שאל לפתע.

"אף אחד לא ידע על זה, אפילו לאדם לא סיפרתי, גם אחריי שהיינו לגמרי פתוחים אחד עם השני. זה היה לי כ"כ קשה. יש לך מושג איזה הרגשה נוראית הייתה לי אחריי המקרה הזה? הרגשתי שזה באשמתי, שזה בגלל שהייתי חלשה מידיי ולא התנגדתי להם, שזה בגלל שהלכתי עם בגדים כאלה קצרים, לבד, ברחוב ריק מאנשים, באמצע הלילה. לא יכולתי לספר לאף אחד את הזוועות שחוויתי. הם הרסו לי את החיים." אמרתי בנשימה אחת. "אדם," פניתי להסתכל עליו, "זאת הסיבה שהיה לי כ"כ קשה להיחשף בפניך. זאת הסיבה שרק אחריי שנה שהכרנו נתתי לך לנשק אותי, למרות שרציתי את זה הרבה זמן! אבל כל פעם שחשבתי על זה, התמונות של האנסים הדוחים האלה עלו בראשי. הם הסיבה לכך שהקשר שלנו התקדם כ"כ לאט, שלא הצלחתי לחשוף בפניך את הגוף שלי, הרגשתי מזוהמת ומלוכלכת, הרגשתי שהגוף שלי לא טהור יותר." לא האמנתי שככה נפתחתי בפניהם, בפניי החבר שלי ואחי הגדול שלא ראיתי 3 שנים.

פרק לא משהו האמתי ><

לא פיצוי הולם לשבוע שלא הייתי פה.. אבל אין לי פיצוי הולם.. אני לא יכולה להאריך את הפרק, כי אין לי את פרק 5 רשום ואני גם לא יכולה להביא ספויילרים מאותה סיבה..

מקווה שתסלחו לי !

ד"א, בבקשה תענו על השאלות ששאלתי למעלה :)

לעניין אחר,

שנה חדשה !

י"ב ! וווואאאו ! מי היה מאמין שהשנה הזאת תגיע?? אני חולמת עלייה מכיתה ה' בערך, ופתאום עכשיו, אני לא רוצה שתגיע.

כי באיזשהו מקום זה כן כואב להיפרד מבי"ס, מהמסגרת הזאת בה אני נפגשת עם החברות כל יום, ומבלה איתן בהפסקות.

אני לא רוצה ללמוד, פשוט רוצה שהשנה הזאת תימשך עוד שנה :)

בנימה אופטימית זו, שתהיה לכולנו שנת לימודים מוצלחת ומי ייתן ונספוג בה רק הצלחות !!

עד הפרק הבא ~ Kiddo

3>

בוקר טוב D:

טוב אז הייתה איזה תופעה מעצבנת שקרתה בסיפורים הקודמים וקיוויתי שהבנתם שאני ממש שונאת את זה , אבל התופעה הזאת ממשיכה וזה באמת מתחיל לעצבן - פירסום בלוגים אחרים בפוסטים שלי.

עכשיו, יודעות מה ? מילא התגובה הייתה גם אם ביקורת על הסיפור, אבל רק פירסום ?!

הבלוג שלי זה לא לוח מודעות !

ובנימה אופטימית יותר , עוד שבוע חוזרים לבי"ס !! שנה אחרונה , senior year, baby ;)

פרק !!

פרק 3 :

כשהייתי כבר ממש בפתח הדלת, הרגשתי יד גברית ולא מוכרת תופסת את ידי, הסתובבתי וראיתי את הגבר הזר מאתמול. צרחתי חזק ככל שיכולתי בתקווה שאדם או ליאם ישמעו, ואז האיש חסם את פי עם ידו. "תסתמי את הפה, אחרת תמצאי את עצמך במקומות לא נעימים." אמר בשקט-בשקט, כשקולו מאיים ומצמרר. הוא הסתובב והחל לגרור אותי לכיוון ואן שחור וגדול. בתזמון מושלם, אדם הגיע וצעק על האיש לעצור. האיש נעצר והסתובב, אדם וליאם עמדו אחד על יד השני והסתכלו על האיש בפנים זועמות. "תעזוב אותה." אדם הורה לאיש בטון עצבני והבעת פניו נהייתה רצחנית.

האיש צחק בזלזול וזרק אותי על הרצפה. ליאם ישר רץ אליי ורכן לעברי, "את בסדר?" שאל בשקט. הנהנתי בראשי קלות ונעזרתי וידו של ליאם בשביל לקום. רצתי לאדם ונעמדתי מאחוריו כשאני נצמדת לגופו, הגוף שרק ממגע איתו אני נרגעת.

"מה אתה רוצה ממנה?" אדם שאל בתקיפות. ליאם נעמד ליד אדם ונראה היה שהוא גם מנסה לגונן עליי.

למרות כל השנים האלה שאדם לימד אותי להגן על עצמי ולהלחם, עדיין נשארתי הילדה הקטנה שלו, והייתי זקוקה להגנה תמידית.

"למען האמת, אני צריך את שניכם." על פניו של האיש נפרס חיוך נבזי ומשועשע בו זמנית. הרגשתי מישהו כובל את ידיי באזיקים וישר זעקתי לאדם שגם אותו מישהו תפס וכבל באזיקים, וככה גם תפסו את ליאם. "תעזוב אותו, הוא לא קשור אלינו." אמרתי לאיש וסימנתי בראשי על ליאם.

"הוא לא יכול להזיק." האיש חייך ברשעות ואז הורה לשלושת האנשים שתפסו אותנו להכניס אותנו לואן.

רגע אחריי, כבר היינו זרוקים בתא המטען של הואן כשרגלינו וידינו קשורות ועל ידי השמאלית נהיה חתך מהסכין של אחד הגברים שקשרו אותנו, החתך דימם בלי סוף ולא הייתה לי כל דרך לעצור את הדימום, זה שרף, זה כ"כ שרף, כאילו מישהו שופך לי ליטרים של מי-מלח על הפצע.

הדרך עברה בשקט, רק קולות ההתייפחות שלי נשמעו. הרכב נעצר בחריקה מחרישת אוזניים והדלת האחורית נפתחה, גררו את שלושתנו החוצה והכניסו אותנו לאיזה מחסן נטוש, הם זרקו אותנו לתוך חדר בטון אפרורי ומסריח -אחריי ששחררו אותנו מהחבלים שכבלו אותנו- וסגרו את הדלת, לא שוכחים לנעול אותה עם לפחות חמש מנעולים.

אדם ישר ניגש אליי וחיבק אותי חיבוק מוחץ. הכיתי בגבו בעודי בוכה, "הבטחת שלא תיתן לאף אחד לפגוע בי!" אמרתי בטון כאוב. ניסיתי לדחוף אותו אבל הוא בתמורה רק הצמיד אותי עוד יותר אליו.

"אני מצטער. אם הייתי יודע שזה מה שיקרה, לא הייתי נותן לך להתרחק ממני לשנייה!" לחש באוזני. הרגשתי איך גופי נרגע בשניות והרשיתי לעצמי לחבק את אדם בחזרה. בפינת החדר ראיתי את ליאם יושב צמוד לקיר כשראשו טמון בין שתי ידיו. "תשחרר אותי." ביקשתי מאדם בקול עדין ורגוע. הוא עשה כדבריי ושיחרר אותי, הלכתי לליאם ונעמדתי לידו, "אני מצטערת שאתה פה. אני אגיד להם לשחרר אותך, אתה לא קשור לכל העניין הזה." ניסיתי להישמע דואגת ותומכת אבל כל מה שיצא מפי היה טון קריר.

"ג'ניפר, תתחילי להבין מה שאני אומר לך, אני לא עוזב אותך עוד פעם." קולו נשמע תקיף, אך הוא עדיין לא הרים את מבטו מהרצפה.

"לא כדאי לך להסתבך בזה. תלך הבייתה ותשכח מכל מה שקרה היום." קבעתי והלכתי לפינה בצד השני של החדר, הורדתי את הז'קט שלי והתיישבתי על הרצפה. חתכתי את השרוול השמאלי -מכיוון שגם ככה הוא כבר היה קרוע- וחבשתי את הפצע, שלא יזדהם ושאני לא אאבד יותר מידיי דם. אדם התיישב לידי ועטף את גופי בעזרת ידו.

ישבנו במשך כמה שעות לבד בחדר הסגור, בלי אוכל או מים, בשקט. רק מידיי פעם התפתחה שיחה קצרה של כמה משפטים מעטים ואז השתיקה חזרה. אף אחד מאיתנו לא נרדם בלילה הארוך הזה.

אני חושבת שזאת הייתה כבר שעת בוקר מוקדמת כשדלת החדר נפתחה. איש זר נכנס, לא אחד מהאנשים מאתמול. "בוקר טוב לגנבים הצעירים שלי." אמר וחייך חיוך צבוע.

אדם וליאם שתקו ורק לי היה האומץ לדבר, "מה אתה רוצה מאיתנו?" שאלתי בתקיפות ונעצתי בו מבט נוקב.

"ילדה חמודה," צחק בזלזול והתקרב אליי, הוא רכן לעברי ותפס בחוזקה בידו האחת את פניי, "אל תתחילי איתי בדרך הרעה, את לא רוצה לפגוש את הצד הלא טוב שלי." אמר בטון מאיים.

אדם שישב לידי, וידו עדיין עטפה אותי, משך אותי קצת אליו, "תעזוב אותה." אמר בשקט. האיש עזב אותי והתקרב לאדם. "אוו, כמה מתוק, אתה מגן על החברה הקטנה שלך. כנראה שאתה לא מגן עליה מספיק." האיש חייך והצביע על חתיכת הבד שכיסתה את החתך שלי ונהפכה אדומה מהדם שספגה.

מבטו של אדם נהפך זועם והוא כיווץ את ידו הפנויה לאגרוף.

"אדם, תירגע. הוא לא שווה את זה." לחשתי. אדם עצם את עיניו ושיחרר את האגרוף.

"כל הכבוד, תקשיב לחברה שלך." האיש אמר כאילו דיבר לילד קטן. הוא קם ופנה לכיוון ליאם, "ומי אתה?" שאל כלא מבין.

"ליאם, אח של ג'ניפר." ליאם ענה בקרירות.

"הוא לא קשור אלינו, למה שאנחנו עושים. תשחרר אותו." נחלצתי לעזרתו.

"איזה יופי, כולם פה מגנים על כולם. ממש מרגש!" האיש צחק. הוא שרק ואז שני אנשים בחליפות שחורות נכנסו לחדר, "תקשרו אותם!" ציווה. האנשים בחליפות צייתו לו וישר ניגשו לעבודה. ראשון, הם קשרו את ליאם ואז ניגשו לאדם ואליי, אחד מהם משך אותי בחוזקה ממקומי ופגע שוב ושוב ביד הפגועה, נאנקתי מכאבים וניסיתי לדחוף את האיש, ללא הצלחה. אדם ניסה לקום לעזור לי אבל האיש השני כבר כבל אותו בידיו וברגליו. "תעזוב אותה! אתה מכאיב לה!" אדם קרא בטון שמנסה להישמע מאיים, אבל שמעתי כמה שכואב לו והוא מרגיש חסר תועלת.

האיש השני צחק וזרק אותי על הרצפה, צמודה לקיר האחורי, כשאדם צמוד לקיר משמאלי וליאם בקיר מימני. הוא כבל גם אותי בידי וברגלי ושני הבחורים בחליפות יצאו מהחדר. האיש הזר ממקודם החל להסתובב בחדר, "אם מישהו מכם יעז לפתוח את הפה בזמן שאני מדבר, טוב... אתם לא רוצים לדעת." חייך. "אני ג'ואי ומעכשיו אתם הולכים לעבוד אצלי."

"מה?" פלטתי.

הוא התקדם אליי, "אמרתי לא לדבר, נכון?" שאל בכעס ורכן לעברי. שתקתי והפניתי את מבטי לכיוון ליאם שנראה אדיש. "יופי, ככה צריך." ג'ואי אמר וחזר להסתובב בחדר. "אני ראיתי אתכם פועלים הרבה זמן, אני אוהב את השיטה שלכם ואני צריך שתעבדו בשבילי. יש לי כמה חבילות שאני צריך להעביר ו... אתם מבינים, אסור שמישהו יגלה על החבילות האלה. אם תרצו לעבוד בשבילי, יופי, נתחיל מחר. אם לא... אני לא אתנגד להשאיר אתכם פה עוד כמה ימים. תחליטו ותנו לי תשובה." אמר ופנה לצאת מהחדר.

"תשחרר את ליאם!" קראתי לעבר ג'ואי והוא עצר.

אדם הצטרף אליי ואמר, "הוא לא שייך לכל זה."

"לא יזיק שיהיה עוד אחד בחבורה, חוץ מזה, אני נהנה לראות אתכם מגוננים על הילד הטוב." צחק ויצא מהחדר.

"אתם לא צריכים לדאוג לי כ"כ, אני יכול לדאוג לעצמי." ליאם אמר כשהוא בוהה בנקודה לא ברורה ברצפה.

"אם היית דואג לעצמך, לא היית נמצא פה עכשיו." סיננתי בקרירות.

"תעזבו את זה." אדם התערב. "אנחנו צריכים לחשוב מה עונים למנוול הזה."

"אני לא מתכוונת לעבוד בשביל שום איש מאפייה." קבעתי.

"מה את מעדיפה? להישאר קבורה בחדר המסריח הזה?" ליאם התפרץ.

"בגללך אנחנו פה! אדם ואני יכולנו להישאר במקלט בשקט! אבל אתה היית חייב לבוא!" צעקתי אליו בחזרה.

"פגשתי באחותי הקטנה אחריי 3 שנים! באמת חשבת שאני לא אבוא לחפש אותך?" צעק בקול שבור.

"במקומך הייתי שוכחת מזה! אחריי הכל, אתה לא עזרת לי כשהם גירשו אותי מהבית!" קולי נשבר גם כן.

"דיי!" אדם קרא לפתע, "הריבים שלכם לא יעזרו לנו בכלום!"

ליאם ואני השתתקנו כמו שני ילדים קטנים שחטפו צעקה מהגננת.

"מה עושים?" אדם שאל ברוגע.

"תעשו מה שאתם רוצים, אני לא מתכוונת לעבוד בשבילו." אמרתי בהחלטיות.

"עוד משהו שלא השתנה אצלך, היית ונשארת עקשנית." ליאם מלמל בטון כעוס. הפניתי לו מבט זועם ופתחתי את פי בשביל לענות אבל אדם קטע אותי, "ג'ן, אני חייב להסכים עם ליאם, אל תהיי כזאת עקשנית." אמר ברכות. עצמתי את עיניי ונאנחתי, "מה שתגידו." אמרתי בטון משועמם.

"ליאם, אתה איתי?" אדם פנה לליאם. ליאם הנהן בראשו נמרצות.

"יופי, אדם, תגרור עוד מישהו לשטויות שלך." סיננתי בעצבנות.

"ג'ני, את יודעת שזאת הבחירה הנכונה." אדם נאנח, מיואש מהעקשנות שלי. שתקתי. לא מפניי שאדם צודק, אלא בגלל שאני לא רוצה להתחיל ריב איתו. ריבים בין שני אנשים עקשנים עם אגו עצום- יכולים להמשך שעות על גביי שעות.

עברו עוד כמה שעות ארוכות שנשארנו קשורים בחדר, מידיי פעם היו בנינו חילופיי דברים, אבל רוב הזמן פשוט ישבנו בשקט, כל אחד והמחשבות שלו.

כ"כ השתוקקתי למגע של אדם, לחיבוק, לליטוף, לנשיקות העדינות שלו... אבל זה היה בלתי אפשרי מאחר ושנינו היינו קשורים, בלי יכולת לזוז. הוא פשוט ישב שם, שיערו השחור התפזר על מצחו, בעיניו הכהות היה ברק שנוצר מעייפות וחוסר שינה, לחייו הבהירות התמלאו סומק קל מכיוון שהחדרון שהיינו בו היה חנוק בלי טיפת אוויר וידעתי שמצב כזה תמיד גורם ללחייו של אדם להאדים. הוא נראה כ"כ סקסי עכשיו ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מלבד הגוף המחוטב והבנוי היטב שלו, על החזה המוצק, הכתפיים הרחבות שלו, על עצמות הבריח הבולטות שלו שאני כ"כ אוהבת ללטף, הזרועות החזקות שתמיד שומרות עליי כשאנחנו בסכנה, ועכשיו - כ"כ רחוקות ממני...

"אז, אדם, אתה שוכב עם אחותי הקטנה?" ליאם שאל בפתאומיות וניתק אותי מהמחשבות, סובבתי את מבטי אליו, הוא נראה משועמם. אדם נראה מבולבל ולא ידע מה לענות לו.

"זה לא עניינך, ליאם." אמרתי בכעס.

"אז אתם כן שוכבים." גיחך.

"מה אכפת לך בכלל?" פניי האדימו, ספק מכעס, ספק ממבוכה.

"תירגעי, בסה"כ רציתי לדעת אם אחותי עדיין תמימה כמו שאני מכיר אותה." צחק. הרכנתי את פניי בעצב, נזכרת בכל הרוע שספגתי בסמטה בלילה המקולל ההוא. צחוקו של ליאם דעך כשהוא נזכר במה שסיפרתי להם במקלט. "אני מצטער." אמר בשקט והרכין גם הוא את ראשו.

איך הפרק ? אהבתם ? :)

דבר ראשון, החלטתי לשים שירים בפרקים, אתם לא חייבים לשמוע .. :)

אבל אני ממש צריכה עוד שירים ! רוב השירים שיש לי זה שירי פופ וMTV או בעברית, וזה לא ממש נראה לי מתאים .. אז - בבקשה בבקשה תביאו לי עוד שירים או סאונדטראקים :)

דבר שני , אני נוסעת לאבא שלי לשבוע אז אני לא ממש אוכל להעלות פרקים .. אבל אני אגיב ואמשיך לקרוא את הסיפורים שלכם :)

אני אנסה ביום ראשון להעלות פרק, אבל אם לא - תדעו שאני ממש מצטערת !

שתהיה שבת שלום ותנצלו טוב-טוב את השבוע האחרון של החופש ושיהיה לכולנו בהצלחה בשנת הלימודים הקרובה ! :)

עד הפרק הבא ~ Kiddo

3>