אעעעע נ'י לסבע גאה:]]

טוב אז המלחמה נגמרה, סופסוף מותר לי לציין. לאחר כמעט שלושה שבועות ששהיתי במרכז הארץ (קריית אונו), חזרתי אתמול לביתי שבאשדוד, בשעה טובה ומוצלחת. למרות המצב המלחיץ שהיה באזור, ולמרות שאת מרבית הזמן העברתי מול הטלוויזיה בציפייה להבין כמה שיותר, באיזה מצב המדינה שלנו נמצאת, עברתי גם רגעים יפים, בזכות אנשים מסוימים, או מסוימים פחות, ואם אהיה ספציפית, אז פשוט בזכותה, שהייתה שם. האמת אין לי מילים לתאר או להסביר, הכול פשוט קרה. לא חשבתי שהרגשות שהרגשתי לפני כמה חודשים טובים, יחזרו בכזו עוצמה ופעם נוספת יפילו אותי.

הכול היה בסדר, היא קצת מטורפת, לא מהפן החיובי, אבל לא משנה מה קרה או יקרה, אני פשוט אוהבת אותה. הבנתי שאין טעם להילחם או להדחיק, אין טעם לברוח ולהסתתר ממנה, היא תמיד שם, גם בטוב וגם ברע, בסופו של דבר הכול סובב סביבה, והכי מבדר, שהיא מודעת לזה. זה היה הכי רגיל מבחינתי לקום בבוקר ולנסוע אליה, הכי נורמלי והכי כיף. אף פעם לא הרגשתי כל כך הרבה רגשות בו זמנית, לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה, ואולי אפשר לומר תודה לאדון חמאס, ששלח מעט...הפחיד הרבה, ונתן לי להיות איתה, שוב, כמו בימים הטובים שהיו לי ולה בעבר.

התגעגעתי אליה. למצבי הרוח שלה, לחיוך שלה, לכעס שלה, לליטופים שלה, למבטים שלה, לכולה. אז מה, אין מערכה שנייה או משהו במלחמה? אני לא רוצה להתרחק ממנה, אף פעם...

ולנושא אחר לגמרי.

בגלל המצב אז גם הפסיקו לנו האימונים מן הסתם, נדחו לנו משחקים ובקיצור, החלטורה עשתה סיבוב שני ושלישי וגמרה על כולם בנוק-אאוט אמיץ ביותר. אז היום היה לנו אימון ראשון, קשה לומר שלא היה געגוע, כי כן היה...אבל בשמחה הייתי מעבירה עוד כמה ימים של שקט כזה, בלי אימונים, בלי חברים, רק אני והיא..רק אני..מה צריך יותר מזה. בעצם, אולי ארומה, אבל נוכל להסתדר על משהו.

טוב סליחה על העדכון הקצרצר, תתגברו, אין לי כוח כבר לעדכן כאן, חוץ מזה, תמיד אמרתי שבגיל 18 אני אסגור את הבלוג, נו 18 אוטוטו מתקרב, אז לכו תדעו מה יעלה בגורלה של היסטוריה שלמה...באמת היסטוריה שלמה. הכול בסדר, נראה ככה לא? לא..אבל זורמים.

שבוע טוב.