אעעעע נ'י לסבע גאה:]]

להתעורר בשבת בבוקר לצליל אזעקה, זה לא באמת השעון המעורר האופטימלי שיכולתי לבקש לעצמי, אבל מילא, גיחכתי משינה והמשכתי לישון, מישהו בחמאס באמת חשב שאני אתעורר לכבודו? הם לא כל כך שווים את זה. שבת עברה ברוגע, מהדורות החדשות עבדו במרץ 24 שעון ביממה, או לפחות עד שהיה צריך לשדר פרק נוסף של 'חברים', שזה תמיד בסדר, נחמד ומצחיק. יום ראשון הגיע, צה"ל ממשיך לתקוף וטוב שכך, למרות התקפות הנגד (העלובות משהו) של החמאס, צה"ל עשה בחוכמה וסופסוף מישהו חושב שם, אי שם נו, מאחוריי הקלעים.

יום ראשון הגיע, איזה כיף פעם נוספת להתעורר מאוחר, רק לדמיין מצב של אזעקה, להרגיע את כולם מסביב,אבל הכול היה שקט ביום ראשון, לא אזעקות, לא לחץ, באמת היה רגוע, אולי היה חסר סוג של אקשן, אבל דיי, אנחנו לא רוצים להיות בסרט. רינת התקשרה והציעה לי לבוא לישון אצלה, בית ריק וזה, מי לא יבוא? ברור שהלכתי. נהנו מאווירת נאיביות משהו, באמת שלא ייחסנו חשיבות למצב, עד שהגיע יום שני.

התעוררתי ב 2 בצהריים וחזרתי לבית. התארגנתי ונסעתי לתל אביב (L), כשחזרתי, התקלחתי והתכוננתי לרביצה ארוכת טווח במיטתי החמימה והנוחה, זה הגיע, אזעקה. לא יודעת למה, הפעם באמת פחדתי, רצתי ללא יודעת לאן, פשוט נכנסתי לאיזו פינה קטנטונת בבית והסתתרתי, ספרתי 45 שניות בלב וחזרתי בחזרה לחדר. ברגע אחד מטר של SMSים, טלפונים, הודעות במסנג'ר, כולם שאלו והתעניינו, אנשים שלא חשבתי שבכלל זוכרים איפה אני גרה. כן זה היה נחמד מצד אחד, מצד שני, למה רק ברגעים רעים ולא בשמחות?. אחרי סביבות 50 SMSים ששלחתי לאנשים על מנת להרגיע אותם, פעם נוספת נשכבתי לי מתחת לשמיכה, הדלקתי טלוויזיה וזיפזפתי בין מהדורות החדשות. האמת, אני דיי אוהבת אקטואליה ובכלל, זה הרבה יותר מעניין כשאתה חלק מזה, והסכנה רודפת מעל ראשך.

מישהי נהרגה מהטיל שנחת באשדוד. פתאום ענן הנאיביות נעלם. מתקשרת לכל החברות ובודקת שהכול בסדר איתן, אבל עדיין תחושה רעה בפנים. חברה מתקשרת, אומרת שהאישה שנהרגה היא אמא של מכרה, פתאום הכול הופך ליותר אישי, וגם לי זה יכול לקרות, וזה הורג, זה באמת הורג וההוכחה מוצגת לנגד עינינו פעם אחר פעם. פעם נוספת מתכסה מתחת לשמיכה, יותר פוחדת, פחות נאיבית, פשוט לא רוצה להיות בעיר הזו כרגע. כולם נלחצים ביחד איתי, פוחדים יותר ממני בזמן שהם מוגנים, ושוב פעם, אזעקה. פעם נוספת, לקום ולברוח, יש 45 שניות שלמות לשמור על החיים, הרבה לא? 45 שניות בשביל להגן על 18 שנה שאני נושמת. מתחבאת, ננעלת, שומעת בום, זה היה לידי? או עבר מעליי? שמעתי בום.

חוזרת למיטה, מרגיעה את כולם פעם נוספת, מטר נוסף של טלפונים והודעות, אבל אני בסדר, וגם אם לא, אני לא אמות מערבים, אני אמות מפחד, מלחץ, אבל לא מערבים.

בכל מקרה, מחר אני עפה מכאן לכמה ימים בקריית אונו.

הצעות לבילויים יש להשאיר במייל

סתם נו, תתקשרו אליי, ישעמם לי קצת

שלא יהיו הרוגים, פצועים וכל זה. ולא אכפת לי להמשיך לקום מאזעקות, אבל שישראל לא תעיז לחתום על הסכם רגיעה\הפסקת אש, או שאר החרטות האלה. אנחנו רוצים מלחמה, אנחנו רוצים להשחיט ולהעלים אותם, כי נמאס, אין לנו בעיה לספוג, אבל בתנאי שהם ייספגו את מכת המחץ.

תשמרו על עצמכם

ביי.

נו, שוב פעם, רק אני מסוגלת למצוא את עצמי כותבת כמעט בשש בבוקר על החיים ותכולתם העלובה משהו - כל כך אופייני לי. שוב פעם עניין הטיסה עולה על הפרק, הפעם אני רוצה, אבל שוב פעם לא רוצה. אבל זהו דיי, לא רוצה לוותר על זה, אז כלום עדיין לא בטוח במאה אחוז, בתכלס אין לי בשביל מה ומי להישאר. אני צריכה לטוס הכי רחוק שאפשר, לשנות אווירה, להכיר אנשים חדשים, לעשות כסף, להיות עם אחותי שלא ראיתי חצי שנה בערך, בקיצור, יש המון דברים חיוביים, ולצדם גם המון דברים שליליים, אני צריכה אוויר פאק, פשוט לנשום, במקום אחר, סביבה אחרת, מי שאוהב ומבין אותי, יתמוך בי לכל אורך הדרך, זה בטוח.

אז חוץ מזה, לא יודעת, באלוהים שלא יודעת. אין לי כוח יותר לכלום, לאף אחד ואחת. נו מה חדש, אני באמת פתטית בתקופה האחרונה, פעם הייתי שונה, הרבה יותר בסדר. הכול עבר בצורה חלקה יותר, אבל היום כל פיפס מחזיר אותי לאחור, ואני לא בטוחה שאני רוצה לחזור לעבר, מה שבטוח זה שאני לא מסוגלת להתנתק ממנו. נו עבר מפגר, קישטה, אידיוט. הגעגועים הורגים אותי, אני משתגעת, הלב משתגע, הכול משתגע יחד איתי, אבל כלום לא כמו שאני רוצה ואם אני אחסוך משפטים נאיביים, אז כלום גם לא יהיה. הלוואי והלוואי, אבל אני כבר לא אחמיץ כלום בגלל תקוות כאלה ואחרות, אם הכול ילך לפי התוכניות אז אני באמת אמריא לשמיים, ואם לא...אז הלוואי, בבקשה...שיהיה בסדר.

והנה שיר שאומר הכול:                                                         

שוב מתכסה בשתיקתך
מאבדת את עצמי
בין המילים נותרה דממה
הדמעות בוכות איתי

אל הסדקים הראשונים
שנחרטו בי עם השנים
ובתוכי אדע שכבר לא נשאר לי דבר

חלק ממך
הלב שלי נקרע כשאתה שם
תמיד אתה חוזר ונעלם
מה עוד נשאר לי?
רק חלק ממך

ובלילות הלבנים
האם דמיינת את פני?
כמה בכיתי שתחזור
כמה רציתי ,כואב לזכור
כבר עייפה רק מכמעט
אז אשמור לי מעט

חלק ממך...

גם אם נשברתי היום
תדע שלא אהיה שלך מחר
יש בי עוד כח ללכת
אבל יודעת שיישאר חלק ממך,
הלב שלי נקרע כשאתה שם...