לסרטו החדש שכתב וביים ניקולס וינדינג רפן  , ובכיכוב   ריאן גוסלינג ציפיתי מאוד. לאחר הציוות המוצלח מאוד של השניים בסרט 'דרייב', טריילרים מעניינים והצצות שהראו סגנון דומה, ידעתי שמגיע עוד סרט מוצלח ומיוחד. יש שיגידו שהוא אכן יצירת מופת, יש שיקבעו שלא . לא סתם הוא הביא לקריאות בוז בפסטיבל קאן, לצופים בהקרנה שהייתי בא לצאת מהאולם, כמעט גם לי. בזמן הצפייה, 'רק אלוהים' הוא סיוט מתמשך.

ויש לכך סיבה: הסרט עמוק, יותר מרוב הסרטים שיוצאים לאחרונה, בטח שבתקופת הקיץ. הוא בנוי מכמה רבדים, ומלא במטאפורות ומשמעויות. וזה נורא יפה ומעניין ויוצר סרט טוב. אבל את הסרט הטוב הזה, מסתיר הרובד הראשון. אותו הרובד שאותו אני חווה בזמן הצפייה במסך, הוא נורא מוזנח לטובת השאר. השילוב הזה מונע ממני האפשרות להתעניין בסרט בדרך חיובית, האפשרות להתעמק יותר ויותר בסאבטקסט של הסרט, בלי להזכר שהוא נורא משעמם. חבל שזה ככה.

עם הסאבטקסט והמשמעות ה"נסתרת" של הסרט הכל טוב ויפה. הבעיה שלו היא הטקסט עצמו, המעטפת. אחרי הכל, למה לעבור מלחמת התשה שכזו מסרט כדי להנות מהדימויים שלו? זה בדיוק המקרה של "רק אלוהים סולח". אפשר לדמות אותו לפרי עסיסי שצריך לקלף ולקלף בפרך כדי להגיע למיץ שלו. לקלף את הקשה של הלחם. אם הוא רק היה משקיע בשאר, ולא זורק הכל לפח לטובת מטאפורות, הוא היה הופך להיות סרט מצויין. אבל לסבול את הקליפה הזאת בשקט, ולהישאר עם כוחות להתעסק בעניין האמיתי של הסרט (אותם הדימויים והמוטיבים) זה כמעט בלתי אפשרי.

הסרט מגולל את סיפורו של ג'וליאן (גוסלינג), מבריח סמים בבנקוק, שיוצא לפי דרישת אימו (קריסטין סקוט תומאס) לנקום את רצח אחיו. הסיפור פשוט, על פניו, ואכן הסרט קצר, כשעה וחצי, אך עדיין הוא מרגיש כמו נצח. הקסם בחיבור בין רפן לגוסלינג, ובכלל כל מה שעבד נהדר ב'דרייב' (ההשוואה מתבקשת) הורס פה: האיטיות השקטה והאווירה המיוחדת הזאת מייגעות, האלימות מוגזמת ללא כל צורך או בסיס, השתקנות של גוסלינג שוברת שיאים... מוטיב כריתת הידיים וידיים בכלל מובילות את הסרט, לצד דימויים אחרים.

הסיפור נמשך ונמתח לאורך הסרט, והדמויות מעורפלות מאוד. ממש בלתי אפשרי להיקשר לדמויות כדי שיהיה אכפת לי ממה שקורה להן בקטעי האלימות הגראפיים במיוחד (בהם אגע בהמשך). האיטיות של הסרט, תורמת לאווירה המיוחדת שלו, אבל במקרה הזה גם תורמת למשיכת ומריחת רגעים שכבר חלמתי שיחלפו כדי שנוכל להתקדם הלאה.

לאלימות. כן, הסרט אלים בצורה יוצאת מן הכלל. אבל דווקא האלימות הזאת, שבה קיוויתי למצוא נחמה, לא תורמת ולא משפרת שום דבר. אלימות לשם אלימות, וזה לא מספיק. לא מספיק כדי לשרוד במוח שלי אחרי הסרט כיותר ממקבץ של זוועות. אין משהו שיישאר לאחר הזעזוע מהמסך. הסרט הזה משתמש באלימות ממש במובן הפורנוגראפי (אגב, כך אפילו הבמאי הודה), שהייתי תוקע לעצמי נעצים בעיניים. או שופך על הפנים שלי שמן רותח ממחבט לוהט, או שתאילנדי יכרות לי את שתי הידיים (שהן בפני עצמן מוטיב חשוב בסרט), או כל אקט אלים אחר שמתרחש בסרט הזה.

אבל לא הכל שחור, ויש אור איי שם בקצה המנהרה. הצילום של לארי סמית' (עיניים עצומות לרווחה) מענג, ויצירתי מאוד. כמה שוטים והתפתחויות בצילום שמלוות את העלילה הן מה ששווה בסרט. הבימוי המסוגנן של רפן גם הוא מעניין, והעיצוב האומנותי מלא הפילטרים והצבעים המוגזמים הם מהצד החזק של הסרט. וכמעט שכחתי, הפסקול של קליף מרטינז (שהלחין גם את 'דרייב' ואת 'טראפיק') מהפנט.

אם לומר במשפט אחד – רק אלוהים סולח הוא החמצה. הסרט משעמם, אין אף סיבה להיקשר לדמויות, וכל העסק ממצה את עצמו מהר מאוד. אפשר לדון שעות ארוכות על המשמעויות הסימבוליות (הברורות והחבויות) והפילוסופיה של הסרט, אבל בשבילי, הסרט פשוט עושה הכל כדי שאני ארצה להתרחק ממנו ולעבור הלאה - בטח שלא להיכנס אליו יותר לעומק. שאלוהים יסלח לי.