הסרט מצויד בשחקנים מהשורה הראשונה: ליאור אשכנזי משחק שוטר ואב, שחוקר סדרת מקרי אונס ורצח סדרתי בילדות, אך מודח מתפקידו בעקבות מחדל משטרתי שעורר בחקירה. כדי לנקות את שמו ולהוכיח את אשמת החשוד, הוא ממשיך לצוד אחריו מחוץ לחוק. תוכניותיו מתנגשות בתוכניות של גידי - האב השכול של הקורבן האחרון - מגולם על ידי צחי גראד - אשר נחוש לנקום באלימות בחשוד בעצמו. אליהם מצטרף דבל'ה גליקמן בתפקיד שהוא ספוילר לגלות, וגם רתם קינן אחד, בתפקיד דרור המורה החביב לתנ"ך, שנחשד כפדופיל הרוצח, אך קיים הספק הגדול אם אכן זה הוא.

המשחק של כל השחקנים בסרט מצוין, וצחי גראד ראוי לציון לשבח על הצטיינות יתרה. עם זאת, הדיאלוגים עצמם הם אולי החיסרון הגדול ביותר של הסרט (ואולי אעז ואומר היחיד?). הם כתובים מוקפד מדי, ולכן נשמעים כמשהו שנאמר רק בסרטים אך לא במציאות, וביטויים כמו "הבן זונה האכזרי" נשמעים כאילו תורגמו מאמריקאית. אבל אין מה לפחד (מהזאב הרע, הייתי חייב) – הדיאלוגים לא פוגמים בהנאה ומהמתח שהסרט יוצר כל כך טוב אצל הצופים. והאמת, שיש גם הברקות כמו "טיפטיפון".

 

גם המוזיקה בסרט ראויה לציון. פסקול הסרט, הוקלט באנגליה והולחן על ידי פרנק חיים אילפמן,  מדהים בסדר גודלו הנדיר ולא אופייני בקולנוע הישראלי, ומולחן מצוין. המוזיקה מעצימה את כל הסרט וממנפת אותו לרמה אחרת לגמרי, ממש מעבירה חלחלה. בנוסף, הצילום מעולה, ואיכות ההפקה של הסרט היא מהגבוהות שהיו בסרט ישראלי. זה בדיוק העניין, חוץ מהשפה, כמעט ואפשר להאמין שאת הסרט צילמו באחד מהאולפנים הגדולים של הוליווד.

 

"מי מפחד" משחק ברגשות של הקהל שלו: לפעמים לא עוברת דקה בין זעזוע קשה לבין הצחוק שהוא גורם. כשהוא רוצה למתוח - הוא גורם לשבת על קצה הכיסא, כשהוא רוצה להצחיק - הוא קורע מצחוק. באמת, קשה להאמין שסרט אחד משלב ז'אנרים בצורה כזאת, ועושה זאת כל כך טוב בשניהם. כשהוא מצחיק, אז הוא באמת מוציא פרצי צחוק פיזיים באופן קבוע ממני יחד עם שאר הקהל. איכשהו פפושדו וקשלס מצליחים לאזן ולסדר את הצחוק והמתח בצורה כל כך מדויקת, כך שהקומדיה לא מעיבה על המתח, וגם לא להיפך. הסרט אלים מאוד, ואולי לא מתאים לכל אחד. האלימות שבו העניקה לו את ההגבלה לגילאי 16 ומעלה בקולנוע, ואני מסוגל להבין למה. יש כמה רגעים שהיו קשים מאוד לצפייה, גם לי.

 

"מי מפחד מהזאב הרע" לא באמת מתרחש בישראל, אלא בישראל שהיא בעצם מקום אוניברסלי, סיפור אגדה, וכך גם המסרים שלו. "מי מפחד מהזאב הרע", גורם לחשוב מיהו באמת 'הזאב הרע' בכל הסיפור הזה (לראיה, שמו הלועזי של הסרט הוא "זאבים רעים" ולא זאב יחיד), ומתי עובר גבול הנקמה נגדו. בשלב מסוים היוצרים עוזבים את השאלה האם דרור הוא באמת הפדופיל, ועוברים להתעסק במוזריות ובהצדקה לפעולות הנקמה נגדו, גם אם אכן הוא יתגלה כפדופיל. וזה נהדר שהסרט לא טורח להכניס ענייני סכסוך ולהזכיר לנו את הבעיות שקיימות פה (פרט לשתי סצינות, אבל נסלח להן, דמות הערבי בסרט היא פשוט גאונות).

 

כשאהרון ונבות הציגו את הרעיון לסרט בפני מפיקים עוד בשלביו המוקדמים, הגדירו אותו הבמאים כ"הארי המזוהם מוצא את עצמו בתוך מותחן נקמה קוריאני שנכתב ע"י האחים גרים". הם גם ניסו בכל נקודה אפשרית במהלך הכתיבה ללכת אל הלא צפוי, בגישה הקוריאנית. האווירה של אגדת ילדים מאוד מורגשת בסרט, החל מסיקוונס הפתיחה המהפנט שמובדל משאר הסרט בעזרת סלואו-מושן מדהים ועד כתוביות הסיום (ובכלל רואי להזכיר את אסף קורמן שערך את הסרט). הם משכו (או פרצו) את הגבולות והמגבלות של סרט ישראלי ויצרו מותחן נקמה יוצא מן הכלל. אני רוצה לראות בו סמל לקולנוע האחר שאפשר לעשות פה, שיוצר תרבות של סרטי ז'אנר גם אצלנו. לא סתם הוא מקבל שבחים בכל העולם, זוכה בפסטיבלים אחר פסטיבל, ואפילו הוכרז כסרט הטוב ביותר של השנה על ידי טרנטינו הנלהב בכבודו ובעצמו. עבדיכם הנאמן לא רואה את העתיד, אבל אם באמת נעשיר ז'אנרית את הקולנוע שלנו, אפשר יהיה לחזור אחורה להיזכר בשנת 2013. מי יודע, אולי אנחנו באמת עומדים מול אבן דרך עתידית בקולנוע הישראלי.