יקום סרטי הקומיקס של מארוול, על סרטיו הטובים והטובים פחות, תמיד מצליח להיות בידור מהנה וכיף. תור: העולם האפל, ההמשכון שנכלל בפאזה השנייה של היקום, הוא דוגמא מוצלחת מאוד לסרט מארוול: יש בו אקשן, יש בו דרמה, יש בו הומור, אהבה, הוא אפילו קאמפי - ויש בו את לוקי.

הסרט מתרחש אחרי אירועי הנוקמים, כאמור לוקי (טום הידלסטון) כלוא באסגרד, והעולם שאחרי הקרב בניו יורק נראה טוב ויפה. אבל! לסרט הזה יש נבל! ושום דבר לא יעצור את הטיפוס הנקמן הזה! כריסטופר אקלסטון - הדוקטור התשיעי בכבודו ובעצמו - משחק את מאלקית' מנהיג האלפים ששלטו לפני שהעולם שלנו היה קיים, כשהיתה אפלה. לאלפים היה נשק רב עוצמה שאי אפשר להשמיד – את'ר, אבל האלפים הובסו במלחמה והאת'ר נשמר במקום שאי אפשר להגיע אליו. אלא אם כן את ב-מק-רה ג'יין פוסטר (נטלי פורטמן), שאפילו בלי לדעת ובלי כוונה מגיעה אל האת'ר ומשחררת אותו, וכך יוצרת את ההזדמנות של האלפים לכבוש חזרה את כל הממלכות. אל חשש! ת'ור (כריס המסוורת') יגן עלינו, ובשביל זה הוא אפילו יצטרך לשתף פעולה עם לוקי!

את "ת'ור" הראשון לא כל כך אהבתי, אבל "העולם האפל" קאמפי בדיוק במידה, מצחיק ומעניין לאורך כל הסרט (ומתהדר בהופעת אורח מגניבה ומפתיעה מאוד של נוקם אחר...). יש בסרט כמה טוויסטים דרמתיים לא צפויים ותמיד כיף לראות  איך הסרט מתמודד איתם. יש משפט האומר ש"סרט הוא טוב רק כמו הנבל שלו". אם ככה אז ה'נבל' של "העולם האפל" הוא בכלל לא הנבל של הסרט, אלא לוקי. טום הידלסטון גונב את ההצגה מכל סצינה שהוא מופיע בה, לוקי הוא ללא ספק הדמות הכי טובה ומעניינת בסרט והופך כל רגע שלו על המסך לתענוג. האחים ת'ור ולוקי לא יכולים להעביר סמול-טול בלי לריב והכימיה בינהם מקסימה. האקשן בסרט, בהתאם לשאר הסרטים השנה, גדול מהחיים והבימוי של אלן טיילור משתלם (ביים פרקים של סדרות כמו משחקי הכס, הסופרנוס ומד מן, וגם ממונה על הבימוי של שליחות קטלנית הבא). מורגשת האווירה של משחקי הכס וגם של שר הטבעות וסרטי פנטזיה מהסגנון. האקשן ממשיך לכדור הארץ, אל הקרב בגריניץ', שמשלב פורטלים וסצנות קרב עמוסות, והחלק על כדור הארץ מהנה וטוב כמו זה שבאסגרד. אחרי הדברים האלה, כשהסרט מצחיק, יש לו אקשן טוב, ועושה כיף לצפות בו, סרט מארוול יכול לסמן וי על הצלחה ותור יכול לטפוח לעצמו על השכם. הוא בוגר יותר מהקודם, אבל מצחיק מאוד ושומר גם הטון הפנטסטי שמייחד את ת'ור משאר סרטי היקום. במילים אחרות, הוא קולע לטון שסרט מהז'אנר צריך להיות.

אבל בכל זאת היו דברים מאכזבים ושטופלו בצורה פחות טובה. למשל, דמויות משנה כמו אודין, אבא של ת'ור, מרגישות חסרות בסיס, ושנכתבו רק לצרכי התנגדות לבנו וקידום הסרט. קאט דנינגס חוזרת לשחק כאן את ההפוגה הלא-כל-כך-קומית וכל פעם שהיא פותחת את הפה מעצבנת. הפריע לי שהסרט מתיימר להראות את מה שקרה לדמותה של נטלי פורטמן בין הסרטים, להראות שהיא דמות בפני עצמה ואישה לכל דבר, אבל במבחן התוצאה היא חיפשה את ת'ור כל הזמן הזה והוכיחה את עצמה כתלויה בו. לפחות בהמשך יש לה חלק משמעותי ואקטיבי.

דבר נוסף, שאולי לא קשור לסרט עצמו אלא יותר להקרנה שלו, הוא שאין כאן הצדקה לתלת מימד, ופשוט חבל להרכיב משקפיים מעצבנות בקולנועים מסויימים ולשלם יותר על הסרט בשביל ה"חוויה" הזאת. אפילו השוטים שמנצלים את התלת באופן ברור (חפצים מתקדמים מהר לעבר הקהל) לא מעבירים את ההרגשה של העומק הנוסף שתלת מימד שמנוצל כראוי יכול ליצור.

למרות החסרונות של הסרט, ויש כאלה, הוא מצחיק ומהנה, ומשאיר טעם טוב. פשוט סרט כיף, שיש לו גם מסר פה ושם בעיקר על שלטון. הוא מצליח להשאר סוחף וכיף, סרט לבוא ולהנות ממנו שעה ומשהו, והוא אפילו מלווה על ידי שני קטעים של אחרי הכתוביות, שזה תמיד כיף בשביל הגיקים והפאנגירלז. אחרי איירון מן 3, ובדרך לקפטן אמריקה: חייל החורף ולשאר סרטי היקום, ת'ור: העולם האפל הוא סרט שמבין את קהל היעד שלו ואת המטרה שלו, וממקם את עצמו בדיוק שם.