בחלל אין חמצן, אין קול, אין חיים. כך מספרות לנו כותרות הפתיחה של "כח משיכה", מוקרנות על מסך שחור כמו החלל עצמו, ומוזיקה שהתחילה חלש מתגברת ומתגברת. הן מתחלפות בכותרת הסרט בעוד המוזיקה ממשיכה לגבור, מגיעה לעוצמות מרעידות. ואז, כך פתאום, שקט מוחלט. רק רעש המקרן והמזגנים מתנגנים לצד פתיחת הסרט. צוות התיקון של תחנת החלל האבל מרחף בתוך הכלום המסוכן והנרחב הזה שנקרא חלל, כשכדור הארץ רחוק תחתיו. כבר בהתחלה, "יש לי הרגשה רעה לגבי המשימה הזאת", מספר קובלסקי, חבר בצוות התיקון, מגולם על ידי ג'ורג' קלוני המקסים. אין לו שמץ של מושג עד כמה הוא צודק.

יש סרטים שחייבים לראות בקולנוע, ויש סרטים שמזכירים איך קולנוע מסוגל להרגיש. "כח משיכה" הוא כזה. עוד משלביו המוקדמים הוא היה אחד מהסרטים שהכי חיכיתי וציפיתי להם, אבל בזמן האחרון הוא קצת נשכח ממני ולכן לא ידעתי בוודאות למה לצפות. אולי בגלל זה, אבל האמת היא שבלי קשר בכלל, "כוח משיכה" הוא החוויה הקולנועית החזקה ביותר שזכורה לי מסרט בקולנוע כבר הרבה זמן. אלפונזו קוארון מגיש לנו תענוג ויזואלי מדהים ועוצר נשימה (במובן המילולי והמחניק של הביטוי), סרט מטלטל כמו רכבת הרים ומהנה באותה מידה, כבר מהרגע הראשון שלו.  הוא פותח בשוט רציף של יותר מרבע שעה, בו אנו חוזים בהתנתקות המצופה של האסטרונאוטית דוקטור ריאן (סנדרה בולוק) מהחללית ומשאר הצוות שלה, לבדה אל החלל. מצב מלחיץ במיוחד ומסוכן מאוד שמשאיר אותה, פיזית, תלושה מכל דבר, מרחפת למרחק. גם בהמשך, ריאן ממשיכה לעבור תלאות וסיבוכים מסעירים במיוחד, ובכל פעם שנדמה שהיא הצליחה להציל את עצמה ועכשיו היא מוגנת, מסתבר שהיא רק נמצאת בסכנה חמורה יותר.

ככלל, אני משתדל להזהר ולהמנע מהצהרות בומבסטיות ושבחים חסרי קונטקסט כמו אלה, אבל כח משיכה מצדיק כל מילה ומילה. קוארון מוכיח שוב שהוא וירטואוז ויזואלי מהשורה הראשונה. הבחירה (הלא פחות מגאונית) לצלם את הסרט בשוטים ארוכים במיוחד מרגישה טבעית ונובעת מהאופן בו מצולמים סרטים דוקומנטרים על הנושא הזה. מטריף להיזכר בשלבים מסוימים בסרט כמה זמן עבר מאז הקאט האחרון. הסגנון הזה מעניק תחושת ריחוף, ממש כמו האסטרונאוטים עצמם, וגם מוסיף למתח שמורגש כבר מההתחלה. השימוש בטכנולוגיות חדשניות נתן לקוארון ולצלם הסרט עמנואל לובצקי יד חופשית בכל הנוגע לתנועות מצלמה ובכלל לאפשרות לעשות סרט כזה בצורה אמינה, ואפשר לומר שכח משיכה הוא הצגה ראוותנית מאוד של מה שטכנולוגית הקולנוע של ימינו יכולה לעשות. עוד הוכחה היא השימוש הנפלא בתלת מימד. שלא כמו ברוב שוברי הקופות שמוסיפים אותו בתור גימיק שבעיקר מציק במקום מוסיף, ומשתמשים בו כדי להכניס "עומק" לסרט, התלת-מימד נמצא כאן כחלק בלתי נפרד מהשפה הקולנועית של קוארון בסרט, גם ברגעים בהם הוא מנוצל בבירור (שהם מלהיבים כאילו זאת הפעם הראשונה שראיתי דבר כזה) וגם בפעמים בהן הוא יותר סולידי.

העלילה של הסרט, הצד שאולי יותר קל לשכוח במקרה הזה, פשוטה מאוד, אך כוחה טמון דווקא בדימויים והמסרים שקוארון מעביר דרכה. למרות שלפעמים נוצרת ההרגשה שאנחנו פשוט עוברים ממכשול למכשול, ההתקדמות בהתפתחות הדמות של ריאן בולטת מאוד עם מוטיבים של לידה מחדש והניתוק שלנו כבני אדם. אלפונזו קוארון (שביים את הסרט השלישי בסאגת הארי פוטר, ואת הילדים של מחר) משתדל לרגש באותה צורה פיוטית שריגש בילדים של מחר, כמו הרגעים הנשגבים של משמעות החיים, מלווים באותה שירת מלאכים. בסרט ההוא זה הצליח בצורה מושלמת ויצר תוצאה מרגשת למדי, אבל בכח משיכה משהו מרגיש מוגזם, ובתוך האווירה הדרמטית-משהו שדווקא מתאימה לסרט ולקוארון, נוצרים רגעים קיטשיים קיצוניים שמרגישים כמו ניסיונות לסחוט רגש בכח (משיכה, הייתי חייב). דוגמת המונולוגים הדביקים של בולוק, שלמרות ההצלחה בהחזקת סרט שלם כמעט לבדה, מורידים ממנו קצת, וגם אפיון הדמות שלה מרגיש כמו זלזול באינטליגנציה של הצופה. אבל הרגעים האלה הם חלק מהמסרים הכוללים של הסרט, שמגיעים במינון הנכון כך שצופה אחד יחזור כשהוא נהנה מהחוויה המטורפת הזו, וצופה אחר יחזור ובנוסף גם יחשוב ויעמיק בהם.

כח משיכה הוא התזכיר שקולנוע הוא אומנות, שלפני הכל, היא טכנולוגית, ומדגים מה אפשר לעשות איתו. אולי אפילו אפשר להשוות אותו להקרנה ההיא בסוף המאה ה-19 שהאגדה מספרת שהקהל נבהל מצילום של רכבת. סרט שמוציא השתאויות ותדהמות מהקהל בצורה כזאת, ושבסופו צופה-צופה צריך להרים את הלסת שלו מרצפת האולם וכאחד שאפשר להשוות אותו ברשימה אחת לגדולי הז'אנר, כח משיכה הוא סרט חובה. ממש, סרט לעוף עליו.