עם הופעתן של הכתוביות המסמנות על סופו של ״היא״, סרטו החדש של ספייק ג׳ונז (״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״, ״ארץ יצורי הפרא״) אחד אחד הוציאו הקהל באולם את הפלאפונים החכמים שלהם מהכיס וקברו את עצמם במכשיר שהשתלט לכולנו על החיים, שאנחנו לא יכולים בלעדיו. תקראו לזה התאהבות אם אתם רוצים.

 

בבסיס הסרט, עומדת התאהבות שכזו. תיאודור טוומבלי (חואקין פיניקס) חי בעתיד הלא רחוק בו הכל פועל בפקודות קוליות ולהיות היפסטר זה האמא של המיינסטרים. תהליך גירושין מאשתו (רוני מארה) מותיר אותו כמעט חסר קשרים חברתיים. מערכת הפעלה חדשה בעלת אינטליגנציה מלאכותית (בקולה החושני של סקרלט ג׳והנסון) גורמת לו להתאהב, להרגיש, ולחיות איתה בזוגיות.

 

השילוב הזה של דרמה, קומדיה רומנטית, ומדע בדיוני שבשמיעה ראשונה נשמע בזארי לחלוטין, יוצר תוצאה נוגה ונוגעת, יפהפיה ומעוררת מחשבה, בניצוחו של ספייק ג׳ונז, שזהו סרט הסולו הראשון שלו. הסרט מצליח להתפרש עלנושאים רבים בחיינו, וסובב אחרי בדידות, אהבה, טכנולוגיה, וקשרים בין אנושיים בכלל. הוא עושה זאת בחינניות שכזו, במתיקות שכזו שפשוט עושה חשק להתכרבל עם ״היא״ מתחת לשמיכה.

 

כבר מהרגע הראשון, בלתי אפשרי שלא למצוא את עצמך בסרט ולהזדהות עם תיאודור. חואקין פיניקס שובה לב ומצוין בתפקיד הגבר הרגיש (לשם שינוי). כך גם כל הופעות המשחק הנשיות בסרט של איימי אדאמס בתפקיד חברתו מפתחת המשחקים של תיאו, מארה היפהפיה, וסקרלט ג׳והנסון שמקלה מאוד על התאהבות בקול הבוקע מהמחשב. מה עוד יש לשבח? השירים של ארקייד פייר? אולי הצילום של הויט ואן הויטה שמחדד את את הסרט והיה מעביר את הרגשות הנדרשים גם בלי כל הסרט מסביב?

 

קל לומר ש״היא״ עוסק בשאלות על ההתמכרות לטכנולוגיה וכדומה, מהסוג שהרבה סרטי מד״ב מהוללים ומהוללים פחות דנו בו כבר קודם, אבל צפייה בסרט מראה שזו טעות גמורה. הסרט אכן עוסק בשעבוד למכשירים, אך זהו חלק קטן מהסרט, שעוסק ברגש יותר מהכל, וחוץ מזה, הוא עושה את זה בצורה שונה כל כך מהכל. ״יא״ היה אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם כבר הרבה זמן, והוא מתעלה על הציפיות. כבר מזמן שלא אהבתי סרט כל כך בצורה הזו (ובשבילי מקומו כבר שמור בסרטי השנה), שגורם לרצות לאבד את עצמי בו ולמצוא מחדש בסופו.