|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כח משיכה
בחלל אין חמצן, אין קול, אין חיים. כך מספרות לנו כותרות הפתיחה של "כח משיכה", מוקרנות על מסך שחור כמו החלל עצמו, ומוזיקה שהתחילה חלש מתגברת ומתגברת. הן מתחלפות בכותרת הסרט בעוד המוזיקה ממשיכה לגבור, מגיעה לעוצמות מרעידות. ואז, כך פתאום, שקט מוחלט. רק רעש המקרן והמזגנים מתנגנים לצד פתיחת הסרט. צוות התיקון של תחנת החלל האבל מרחף בתוך הכלום המסוכן והנרחב הזה שנקרא חלל, כשכדור הארץ רחוק תחתיו. כבר בהתחלה, "יש לי הרגשה רעה לגבי המשימה הזאת", מספר קובלסקי, חבר בצוות התיקון, מגולם על ידי ג'ורג' קלוני המקסים. אין לו שמץ של מושג עד כמה הוא צודק.
יש סרטים שחייבים לראות בקולנוע, ויש סרטים שמזכירים איך קולנוע מסוגל להרגיש. "כח משיכה" הוא כזה. עוד משלביו המוקדמים הוא היה אחד מהסרטים שהכי חיכיתי וציפיתי להם, אבל בזמן האחרון הוא קצת נשכח ממני ולכן לא ידעתי בוודאות למה לצפות. אולי בגלל זה, אבל האמת היא שבלי קשר בכלל, "כוח משיכה" הוא החוויה הקולנועית החזקה ביותר שזכורה לי מסרט בקולנוע כבר הרבה זמן. אלפונזו קוארון מגיש לנו תענוג ויזואלי מדהים ועוצר נשימה (במובן המילולי והמחניק של הביטוי), סרט מטלטל כמו רכבת הרים ומהנה באותה מידה, כבר מהרגע הראשון שלו. הוא פותח בשוט רציף של יותר מרבע שעה, בו אנו חוזים בהתנתקות המצופה של האסטרונאוטית דוקטור ריאן (סנדרה בולוק) מהחללית ומשאר הצוות שלה, לבדה אל החלל. מצב מלחיץ במיוחד ומסוכן מאוד שמשאיר אותה, פיזית, תלושה מכל דבר, מרחפת למרחק. גם בהמשך, ריאן ממשיכה לעבור תלאות וסיבוכים מסעירים במיוחד, ובכל פעם שנדמה שהיא הצליחה להציל את עצמה ועכשיו היא מוגנת, מסתבר שהיא רק נמצאת בסכנה חמורה יותר.
ככלל, אני משתדל להזהר ולהמנע מהצהרות בומבסטיות ושבחים חסרי קונטקסט כמו אלה, אבל כח משיכה מצדיק כל מילה ומילה. קוארון מוכיח שוב שהוא וירטואוז ויזואלי מהשורה הראשונה. הבחירה (הלא פחות מגאונית) לצלם את הסרט בשוטים ארוכים במיוחד מרגישה טבעית ונובעת מהאופן בו מצולמים סרטים דוקומנטרים על הנושא הזה. מטריף להיזכר בשלבים מסוימים בסרט כמה זמן עבר מאז הקאט האחרון. הסגנון הזה מעניק תחושת ריחוף, ממש כמו האסטרונאוטים עצמם, וגם מוסיף למתח שמורגש כבר מההתחלה. השימוש בטכנולוגיות חדשניות נתן לקוארון ולצלם הסרט עמנואל לובצקי יד חופשית בכל הנוגע לתנועות מצלמה ובכלל לאפשרות לעשות סרט כזה בצורה אמינה, ואפשר לומר שכח משיכה הוא הצגה ראוותנית מאוד של מה שטכנולוגית הקולנוע של ימינו יכולה לעשות. עוד הוכחה היא השימוש הנפלא בתלת מימד. שלא כמו ברוב שוברי הקופות שמוסיפים אותו בתור גימיק שבעיקר מציק במקום מוסיף, ומשתמשים בו כדי להכניס "עומק" לסרט, התלת-מימד נמצא כאן כחלק בלתי נפרד מהשפה הקולנועית של קוארון בסרט, גם ברגעים בהם הוא מנוצל בבירור (שהם מלהיבים כאילו זאת הפעם הראשונה שראיתי דבר כזה) וגם בפעמים בהן הוא יותר סולידי.
העלילה של הסרט, הצד שאולי יותר קל לשכוח במקרה הזה, פשוטה מאוד, אך כוחה טמון דווקא בדימויים והמסרים שקוארון מעביר דרכה. למרות שלפעמים נוצרת ההרגשה שאנחנו פשוט עוברים ממכשול למכשול, ההתקדמות בהתפתחות הדמות של ריאן בולטת מאוד עם מוטיבים של לידה מחדש והניתוק שלנו כבני אדם. אלפונזו קוארון (שביים את הסרט השלישי בסאגת הארי פוטר, ואת הילדים של מחר) משתדל לרגש באותה צורה פיוטית שריגש בילדים של מחר, כמו הרגעים הנשגבים של משמעות החיים, מלווים באותה שירת מלאכים. בסרט ההוא זה הצליח בצורה מושלמת ויצר תוצאה מרגשת למדי, אבל בכח משיכה משהו מרגיש מוגזם, ובתוך האווירה הדרמטית-משהו שדווקא מתאימה לסרט ולקוארון, נוצרים רגעים קיטשיים קיצוניים שמרגישים כמו ניסיונות לסחוט רגש בכח (משיכה, הייתי חייב). דוגמת המונולוגים הדביקים של בולוק, שלמרות ההצלחה בהחזקת סרט שלם כמעט לבדה, מורידים ממנו קצת, וגם אפיון הדמות שלה מרגיש כמו זלזול באינטליגנציה של הצופה. אבל הרגעים האלה הם חלק מהמסרים הכוללים של הסרט, שמגיעים במינון הנכון כך שצופה אחד יחזור כשהוא נהנה מהחוויה המטורפת הזו, וצופה אחר יחזור ובנוסף גם יחשוב ויעמיק בהם.
כח משיכה הוא התזכיר שקולנוע הוא אומנות, שלפני הכל, היא טכנולוגית, ומדגים מה אפשר לעשות איתו. אולי אפילו אפשר להשוות אותו להקרנה ההיא בסוף המאה ה-19 שהאגדה מספרת שהקהל נבהל מצילום של רכבת. סרט שמוציא השתאויות ותדהמות מהקהל בצורה כזאת, ושבסופו צופה-צופה צריך להרים את הלסת שלו מרצפת האולם וכאחד שאפשר להשוות אותו ברשימה אחת לגדולי הז'אנר, כח משיכה הוא סרט חובה. ממש, סרט לעוף עליו.
| |
מי מפחד מהזאב הרע
כמו "כלבת" סרטם הראשון של נבות פפושדו ואהרון קשלס, "מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרט אמיץ. אם נבחן את הפילמוגרפיה של הקולנוע הישראלי, בקלות רואים שנותני הטון הם דרמות משפחתיות וסרטים על צבא ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מבחינת ז'אנרים נראה שהתעשייה המקומית שלנו מאוד מצומצמת, ואלה שמנסים לפרוץ את המחסום הזה נכשלים או אובדים בתוך כל השאר. אבל בשנת 2013 נפל דבר, יש אפילו שיקראו לזה גל. יותר ויותר יוצרים לוקחים את המושכות לידיים ועושים את הסרט שהם רוצים לעשות, וזה סרט ז'אנר. אפשר להכריז על מי מפחד כנציג של התופעה הזאת, וזה משתלם לו. אבל מי מפחד הוא לא סתם סרט ז'אנר אלא סרט שמשלב בין ז'אנרים שונים כמו קומדיה ומותחן בצורה כל כך טובה. גם עבור מי שלא מתחבר לקולנוע הישראלי, מי מפחד מהזאב הרע הוא סרט מעולה, גם בלי ההנחות או הייחוס שנותנים לסרט ישראלי, או במילים אחרות, זה סרט טוב בכל מובן שמתפרש ובהשוואה לתעשיות הגדולות ביותר.
הסרט מצויד בשחקנים מהשורה הראשונה: ליאור אשכנזי משחק שוטר ואב, שחוקר סדרת מקרי אונס ורצח סדרתי בילדות, אך מודח מתפקידו בעקבות מחדל משטרתי שעורר בחקירה. כדי לנקות את שמו ולהוכיח את אשמת החשוד, הוא ממשיך לצוד אחריו מחוץ לחוק. תוכניותיו מתנגשות בתוכניות של גידי - האב השכול של הקורבן האחרון - מגולם על ידי צחי גראד - אשר נחוש לנקום באלימות בחשוד בעצמו. אליהם מצטרף דבל'ה גליקמן בתפקיד שהוא ספוילר לגלות, וגם רתם קינן אחד, בתפקיד דרור המורה החביב לתנ"ך, שנחשד כפדופיל הרוצח, אך קיים הספק הגדול אם אכן זה הוא.
המשחק של כל השחקנים בסרט מצוין, וצחי גראד ראוי לציון לשבח על הצטיינות יתרה. עם זאת, הדיאלוגים עצמם הם אולי החיסרון הגדול ביותר של הסרט (ואולי אעז ואומר היחיד?). הם כתובים מוקפד מדי, ולכן נשמעים כמשהו שנאמר רק בסרטים אך לא במציאות, וביטויים כמו "הבן זונה האכזרי" נשמעים כאילו תורגמו מאמריקאית. אבל אין מה לפחד (מהזאב הרע, הייתי חייב) – הדיאלוגים לא פוגמים בהנאה ומהמתח שהסרט יוצר כל כך טוב אצל הצופים. והאמת, שיש גם הברקות כמו "טיפטיפון".
גם המוזיקה בסרט ראויה לציון. פסקול הסרט, הוקלט באנגליה והולחן על ידי פרנק חיים אילפמן, מדהים בסדר גודלו הנדיר ולא אופייני בקולנוע הישראלי, ומולחן מצוין. המוזיקה מעצימה את כל הסרט וממנפת אותו לרמה אחרת לגמרי, ממש מעבירה חלחלה. בנוסף, הצילום מעולה, ואיכות ההפקה של הסרט היא מהגבוהות שהיו בסרט ישראלי. זה בדיוק העניין, חוץ מהשפה, כמעט ואפשר להאמין שאת הסרט צילמו באחד מהאולפנים הגדולים של הוליווד.
"מי מפחד" משחק ברגשות של הקהל שלו: לפעמים לא עוברת דקה בין זעזוע קשה לבין הצחוק שהוא גורם. כשהוא רוצה למתוח - הוא גורם לשבת על קצה הכיסא, כשהוא רוצה להצחיק - הוא קורע מצחוק. באמת, קשה להאמין שסרט אחד משלב ז'אנרים בצורה כזאת, ועושה זאת כל כך טוב בשניהם. כשהוא מצחיק, אז הוא באמת מוציא פרצי צחוק פיזיים באופן קבוע ממני יחד עם שאר הקהל. איכשהו פפושדו וקשלס מצליחים לאזן ולסדר את הצחוק והמתח בצורה כל כך מדויקת, כך שהקומדיה לא מעיבה על המתח, וגם לא להיפך. הסרט אלים מאוד, ואולי לא מתאים לכל אחד. האלימות שבו העניקה לו את ההגבלה לגילאי 16 ומעלה בקולנוע, ואני מסוגל להבין למה. יש כמה רגעים שהיו קשים מאוד לצפייה, גם לי.
"מי מפחד מהזאב הרע" לא באמת מתרחש בישראל, אלא בישראל שהיא בעצם מקום אוניברסלי, סיפור אגדה, וכך גם המסרים שלו. "מי מפחד מהזאב הרע", גורם לחשוב מיהו באמת 'הזאב הרע' בכל הסיפור הזה (לראיה, שמו הלועזי של הסרט הוא "זאבים רעים" ולא זאב יחיד), ומתי עובר גבול הנקמה נגדו. בשלב מסוים היוצרים עוזבים את השאלה האם דרור הוא באמת הפדופיל, ועוברים להתעסק במוזריות ובהצדקה לפעולות הנקמה נגדו, גם אם אכן הוא יתגלה כפדופיל. וזה נהדר שהסרט לא טורח להכניס ענייני סכסוך ולהזכיר לנו את הבעיות שקיימות פה (פרט לשתי סצינות, אבל נסלח להן, דמות הערבי בסרט היא פשוט גאונות).
כשאהרון ונבות הציגו את הרעיון לסרט בפני מפיקים עוד בשלביו המוקדמים, הגדירו אותו הבמאים כ"הארי המזוהם מוצא את עצמו בתוך מותחן נקמה קוריאני שנכתב ע"י האחים גרים". הם גם ניסו בכל נקודה אפשרית במהלך הכתיבה ללכת אל הלא צפוי, בגישה הקוריאנית. האווירה של אגדת ילדים מאוד מורגשת בסרט, החל מסיקוונס הפתיחה המהפנט שמובדל משאר הסרט בעזרת סלואו-מושן מדהים ועד כתוביות הסיום (ובכלל רואי להזכיר את אסף קורמן שערך את הסרט). הם משכו (או פרצו) את הגבולות והמגבלות של סרט ישראלי ויצרו מותחן נקמה יוצא מן הכלל. אני רוצה לראות בו סמל לקולנוע האחר שאפשר לעשות פה, שיוצר תרבות של סרטי ז'אנר גם אצלנו. לא סתם הוא מקבל שבחים בכל העולם, זוכה בפסטיבלים אחר פסטיבל, ואפילו הוכרז כסרט הטוב ביותר של השנה על ידי טרנטינו הנלהב בכבודו ובעצמו. עבדיכם הנאמן לא רואה את העתיד, אבל אם באמת נעשיר ז'אנרית את הקולנוע שלנו, אפשר יהיה לחזור אחורה להיזכר בשנת 2013. מי יודע, אולי אנחנו באמת עומדים מול אבן דרך עתידית בקולנוע הישראלי.
| |
|