מחשבות

אני פוקחת את עיניי למציאות קרה וכואבת בה אני שוכבת על רצפת השירותים, מצונפת בפינה שליד האסלה. ידי כבדות וכך גם שאר גופי, לכן לוקח לי זמן מה לאגור את כוחי ולקום על רגלי. אני מנקה את האסלה בחומר ניקוי ומצחצחת שיניים ביסודיות, שלא יריחו את ריח הקיא. זה כבר עניין של שיגרה – הקאה, ניקיון יסודי, שקר, אוכל, הקאה. לא אהבתי את שיגרה זו אך היא נתנה לי מעט ביטחון ומסגרת תומכת.

כשגמרתי לנקות את עקבותיי פתחתי את חלון השירותים ומיהרתי לברוח מריח חומרי הניקוי. מעולם לא אהבתי את הריח הנורא שתמיד תיארתי כ"ריח חמוץ" אך למדתי להסתדר איתו עם הזמן. ברגע שיצאתי מהשירותים והרמתי את מבטי מיהרתי להתחרט על מעשי כי אימי עמדה במסדרון, נשענת על הקיר שלידי וידיה משולבות על חזה.

'עדיף את סירחון חומרי הניקוי מאשר עוד שקר שאצטרך להמציא לאמא' חשבתי לעצמי וחייכתי לאמא חיוך לבבי. אבל זה הרי כבר עניין של שיגרה.

"הכל בסדר?" היא שואלת בקול תקיף ומביטה בדלת השירותים "היית שם הרבה זמן."

"הכל בסדר אמא," אני לוחשת "הייתה לי עצירות."     

"את חיוורת." היא אומרת אך אני מבטלת את דבריה בהינף יד.

"אל תדברי שטויות." אני לוחשת ומנתקת בכוח את מבטי מעיניה. עוד שקר גס מיני רבים שאני מספרת לאמא. אני מאגרפת את יד שמאל ומזכירה לעצמי שוב ושוב שזה עניין של שיגרה, לבסוף אתרגל.

אני מרימה את מבטי לעבר קצה המסדרון וממשיכה ללכת לעבר הסלון אך בדרך עוצר אותי אחי הגדול, גיא.

"את בסדר?" הוא שואל וגבותיו הג'ינג'יות מכווצות בדאגה "העיניים שלך נפוחות."

"הכל מעולה, למה אתה שואל?" אני אומרת בחיוך רחב.

"את צרודה מאוד בזמן האחרון. אמרת לאמא לקחת אותך לרופא?" הוא שואל ואוחז בידי כאות לתמיכה.

"אני צועקת הרבה בבית הספר בזמן האחרון." אני אומרת בקול עליז ועוזבת את ידו. "אני באמת צריכה להפסיק עם זה." עניין של שיגרה.

"אולי." הוא אומר בקול לא משוכנע ואני רק מחייכת אליו חיוך אחרון וממשיכה בדרכי לעבר סוף המסדרון. אני משפילה את מבטי ומביטה ברגליי ההולכות בקו ישר. מחשבותיי נודדות לעבר השקרים שסיפרתי לאימי ולאחי ואני מרגישה איך קמט מופיע על מצחי. אני נאלצת להזכיר לעצמי שהמטרה מקדשת את האמצעים, מרימה את מבטי וקופצת לאחור כאשר אני כמעט מתנגשת בחברתי הטובה טל.

"טל? מה את עושה כאן?" אני שואלת אותה ומביטה מאחורי גבה. לא הייתי אמורה כבר להגיע לקצה המסדרון? אורך המסדרון בביתנו הוא כמה צעדים בלבד אך נראה שאני רק התרחקתי מהיעד. מה קורה פה?

"מה קרה לשער שלך? הוא מתדלדל ומאבד צבע. בדקת את זה?" היא שואלת אותי בקול מבוהל ואני אוספת את קצוות שערי ומביטה בהן.

"הוא בסדר, הוא תמיד ככה בזמן הזה של השנה." אני משקרת שוב ומחייכת.

"אם את אומרת." היא לוחשת בקול כה חלש וחושש עד שאני מתאמצת בשביל להבין את דבריה.

"באמת, נו." אני אומרת וצוחקת. עניין של שיגרה.

אני עוקפת את טל וממשיכה ללכת שני צעדים אך מתחרטת. אני מרימה את מבטי ומסתובבת לאחור אך טל נעלמה כאילו מעולם לא הייתה שם. ידי מושטת מעצמה לעבר מצחי ואני בודקת אם יש לי חום. כנראה שאין, ואני שואלת את עצמי ברצינות אם לא השתגעתי. לשמוע את האנורקסיה מדברת אלי בראשי זה דבר אחד אבל לדמיין את חברתי במסדרון ביתי זה כבר דבר אחר לגמרי.

כשאני מרימה את מבטי שוב לעבר קצה המסדרון אני שוב קופצת בבהלה ומאבדת את נשימתי לשניות ספורות. מחנכת הכיתה שלי אומרת באמצע המסדרון, בבית שלי, ללא התראה מוקדמת.

"ניצה?" אני שואלת בבהלה ומנסה לסדר את נשימתי. "מה... מה את עושה כאן?"

"הייתי רוצה לדבר איתך על התנהגותך. את נעלמת לי מיום ליום, את מרזה ומרזה. כולך עור ועצמות. את יודעת שאת יכולה לדבר איתי." היא אומרת בקול סמכותי ואימהי בו זמנית.

"מה? ניצה, מה את עושה בבית שלי?" אני שואלת.

"אמרתי לך, באתי לדבר איתך." היא אומרת ומלטפת את זרועי ברוך.

"למה את חושבת שאני צריכה עזרה?" אני מתחילה לאבד סבלנות. "הכל בסדר איתי, באמת! אני מרזה בדרך בריאה לגמרי ו-"

"אני נוטה לא להאמין לך, יקירתי." היא קוטעת אותי וחיוך עצוב מסתמן על פניה.

"אני באמת, באמת בסדר. אבל... מי הכניס אותך?" אני שואלת, מכווצת את גבותיי. משהו כאן ממש לא בסדר. "דיברת עם אמא שלי?"

"את בסדר?" היא שואלת שוב ואני מביטה בה באי אמון.

"כן ניצה, שאלת את זה כבר." אני אומרת בבלבול.

"את בסדר?" היא שואלת שוב ולפתע קולה נשמע לי כקול תקליט שבור החוזר על עצמו שוב ושוב. "את בסדר? את בסדר? את בסדר?" היא שואלת שוב ושוב אני מתרחקת ממנה שני צעדים ונתקלת בגבי במשהו. אני ממהרת להסתובב ומבחינה בטל העומדת מאחורי ומביטה בעיניי.

"את בסדר?" היא שואלת ואני רק בולעת את רוקי. לפני שאני מבינה מה קורה חברים, מורים ומשפחה מקיפים אותי ושואלים אותי את אותה שאלה מעצבנת, עליה נאלצתי לענות בשקרים.

"את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בס..."

אני מכסה את אוזניי בכפות ידיי ועוצמת עיניי אך הרעש חודר דרך הידיים והאור זוהר יותר כשעיניי עצומות. אני נאנקת כשאני מתחילה להרגיש חולשה וכאב ראש משתק ונופלת על הרצפה. האנשים מתקרבים אלי, חוסמים אותי מכל הכיוונים, דוחקים אותי לאמצע. הכל נראה זוהר ולא אמיתי אך בו זמנית מציאותי לגמרי.

"... את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסדר? את בסד..."

אני מתעוררת בצרחה במיטתי ומגלה כי פני רטובות מזיעה. זה היה סיוט, בסך הכל סיוט. אני מנסה להסדיר את נשימתי ומקווה שאף אחד לא שמע את הצרחה שפלטתי. רק זה חסר לי.

אימי נכנסת לחדר, לבושה בבגדי העבודה שלה ומריחה מריח נעים של בושם פרחים.

"בוקר." היא אומרת לי בקולה התקיף תמיד. "את רוצה שאני אכין לך משהו לאכול?"

"לא תודה, אמא," אני לוחשת, מחייכת קלות. "אני אכין לעצמי משהו כבר כשתצאי." כמובן שזה היה שקר ואני אלך לבית הספר עם בטן ריקה, אך זה כבר עניין של שיגרה.

"בסדר מתוקה." היא אומרת ופונה ללכת אך נעצרת כשידה על ידית הדלת. "את בסדר? את קצת חיוורת." היא אומרת בדאגה.

"אני בסדר אמא." אני אומרת בחיוך והיא מהנהנת ויוצאת מבלי לומר מילה נוספת.

אני נאנחת וקמה על רגלי. הינה עוד יום שמתחיל – עוד יום מלא שקרים וסודות. שקרים על הרגלי האכילה שלי, על התדרדרותי בלימודים, על צבע השיער שנהיה בגוון אפרפר-חום מבחיל, אבל זה כבר עניין של שיגרה. לפעמים הייתי רוצה להפסיק לשקר ולספר לכולם את האמת, אך הבעיה בשקרים, שזהו עולם לא נגמר.

1,095 מילים

נטלי יונטוב, מוגש ל"אתגרי כתיבה", 23/4/12

*כל המקרים בדיוניים בלבד ואינם קשורים כלל למציאות.