מחשבות

קיימות תקופות גרועות, אותי אישית הן מלוות כל החיים.

אבל תמיד חשוב לזכור שאין דבר ניצחי וכל תקופה נגמרת.

זמנים טובים עוד יבואו.

ואת האמת, למה שהם לא יבואו?

בשנה הבאה אני הולכת למוזיכצה (מגמת מוזיקה בתיכון),

בשנה הבאה אני איהיה בחברת אנשים שמבינים אותי,

בשנה הבאה אני אתבגר ואלמד, אתגבר ואיהיה אמיצה,

בשנה הבאה אני איהיה מאושרת, בלי כל ספק.

מאושרת ושלמה, בלי דמעות ולילות שלמים ללא שינה.

בשנה הבאה אלמד להתמודד.

שמתי לב שאני לא נראת מאושרת בתמונות שצולמו בזמן האחרון, אז אני מנצלת את המציאה.

מוזמנם לא להגיב לפוסט מפגר זה, הייתי חייבת לעצמי פוסט מעט אופטימי.

פעם ראשונה שלבשתי גופיה השנה.

ולמרות שאני שונאת את החום, את החרקים שעוקצים וגורמים לי לתגובות אלרגיות מזעזעות, את חשיפת הגוף שבאה ביחד עם מזג האוויר והמחנק, אני עדיין שמחה שהגיע האביב ואיתו הקיץ.

האביב גורם לי להרגשה מוזרה של אופטימיות,

ומשום מה, אני מרגישה כאילו מעולם לא הייתי עצובה.

עריכה –

אבא יצא מהבית ביציאה דרמטית במיוחד.

לא שזה משהו חדש או מעניין,

אבל זה לא נחמד לעלות לקומה השנייה ולראות את כל החלקים השבורים של אמא שהוא השאיר בבית.

לפחות הוא לא בעל מכה?

יאי, שוב בלוג חדש. מדהים. מקסים. ויפייי!

קצת הכרות?

נטלי - מרכז הארץ, טיפשעשרה שחושבת שהיא יודעת הכל.

אני תמיד צודקת, כי אין דבר שהוא אינו נכון.

אני נורא דיכאונית, אבל זה מה שקורה לכל פילוסוף בסופו של דבר.

אני כאן בשביל מטרה אחת - הבעיה שעוד לא גיליתי אותה.

אני היפראקטיבית, אבל לא נורא, זה מוסיף שמחת חיים.

הפסנתר הוא כל חיי. כל מי שהשתתף בערך בכל תחרות לפסנתרנים צעירים בישראל זכה לשמוע אותי.

יש לי ביטחון עצמי בריצפה, למרות שאני מראה לכולם את ההפך.

בכללי אני נורא צבועה ולא אמיתית. מוזמנים לנסות לקלף את קליפות הבצל שלי.

לא, אני לא מסריחה, אבל הפוסט הזה בהחלט כן.

אולי כדאי שאני אפסיק כאן.

להית' עד הפוסט הבא,

נטלי.