מחשבות

יש אנשים שאומרים שהם אינם מפחדים מהמוות.

גם אני הייתי טוענת ככה זמן רב,

עד שהבנתי שגם לפחד שהיקרים לך ימותו

זה גם סוג של פחד מהמוות.

וגם אלה שאומרים שהם אינם מפחדים להשאר לבד

מפחדים מכך יותר מכל.

עכשיו 2:50 בלילה.

ראיתי המון סרטים על השואה, התמאלתי עצב ודמעות.

איני מצליחה לישון כי כל הזמן עוברת לי המחשבה בראש - איך, איך אנשים יכולים לשנוא, לתעב ולפחד מאנשים אחרים, רק בגלל שהם מדת מסויימת?

איך אפשר לראות אנשים מוכים ברחוב, נרצחים בדרכים מזעזעות רק בגלל טעות אחת קטנה וטיפשית ועדיין לא לעצור ולחשוב - האם זה המעשה הנכון לעשות?

אני רוצה להאמין בטוב הלב של האדם, אני רוצה להאמין שהאדם הוא טוב מטבעו. אבל איך אני יכולה להאמין לזה כשאלו העובדות?

לראות את הסרטים האלה, להתחבר לדמות מסויימת כמו בכל סרט ואז לקלוט שהאדם הזה הוא אמיתי. והוא באמת מת, הוא נרצח, בגלל שהוא יהודי.

אני רוצה להאמין שאני לא הייתי מתנהגת ככה. אבל באמת, אם היינו גרמנים, פולנים או לא משנה מה שהיטלר קוסם להם בכאלה מילים יפות, מטביע אותם בנאומים מרגשים, גורם להם לפחד, להזדעזע ולחשוב שהיהודים הם חיות, האם גם אנחנו היינו מתנהגים ככה? שוחטים אנשים כמו כבשים?

האם גם אנחנו היינו מתנהגים כמו חיות המחכות לטרף?

אנשים מפורסמים אינם מתים כל עוד זוכרים אותם.

תראו את באך, הוא בן 327 הזקן!

אתם חושבים שזה נכון לגבי אהבה של אנשים רגילים?

אם בן-אדם מת ואחרים זוכרים אותו ומתגעגעים ואוהבים,

האם הוא באמת מת אם הוא נשאר בליבם?

טוב כן, אני מתגעגעת.