התחלתי לכתוב לעצמי יומן. ממש יומן שמתעד את היום יום. במשפטים קצרים של איפה היינו ומה עשינו ולפעמים קצת יותר מזה. מקווה להתמיד, במיוחד כי אני כותבת בפתקים בטלפון אותם קל מאוד לכתוב בכל מקום ולשמור. אז מקווה, למרות שאני מניחה שלא אצליח בכך :)

אז היום כתבתי שהבאתי את הקטנה לגן והיא לא בכתה אפילו שניה, שזה נחמד כי בימים האחרונים היא היתה בוכה קצת בבוקר ובאחד מהם היא ממש בכתה חזק. זה מרגיש רע, וזה לא משנה שהיא נרגעת תוך כמה שניות כשאני הולכת (וזה באמת כמה שניות. אני יוצאת ואז מציצה עליה מהחלון שבחצר).

אז למה זה מרגיש רע? כי אני מרגישה שנטשתי אותה. אני שמה אותה בגן ואנשים זרים מטפלים בה. זה עדיין קשה. והפסיכולוגית שלי, נדמה לי שקראתי לה פה מירב, שאלה אם אני באמת חושבת שזה עושה לה נזק. אז לא. זה לא שאני חושבת שזה עושה לה נזק. אולי זה קצת מקשה עליה, שהיא עם זרים. אבל זה לא סוף העולם. במיוחד שיש גם המון כיף בגן. ולומדים הרבה בגן. והגננות הן לא אנשים זרים סך הכל (למרות שזה לא כמו הורים ומשפחה, עדיין).
לא סוף העולם. אז למה אני עדיין מרגישה רע?חלק מזה זה בגלל שלי עצוב שאין לי מספיק זמן איתה. וחלק הוא כנראה סתם בגלל שאני לא לוקחת דברים בפרופורציות. אז קצת, טיפה, קושי. אז מה?  :(

הנה תמונה, שעמעמתי קצת, של הקטנה בגן, בחוג החיות השבועי המגניב שלהם. כולם יושבים ומקשיבים לסיפור ואז מלטפים את החיה התורנית. השנה כבר ביקרו בגן ארנב, חמוס, שממית ושרקן :)