בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

אף פעם לא התרשמתי מכל מחוללי הניסים האלה שמקימים נכים, גורמים לעיורים לראות וכיוצא בכך. נראה אותם מקימים אותי מהספה ביום חורף שכזה וגורמים לי לצאת לפעילות - זה יהיה נס אמיתי.
מצד שני אני בנאלי כמו סוס שמנפנפים לו קוביית סוכר. הזמנה למזון מכל סוג שהוא, ללא עלויות מיוחדות (לתשומת הלב, "וגילי, תעבור בפיצוצייה ותביא בקבוק יין", נחשבת עלות מיוחדת, גם כשאני קונה כמובן, את היין הזול ביותר: "תביא לי משהו זול שנראה יקר, ואל תשכח להוריד את מדבקת המחיר") יכולה, בהינתן מצב מסוים של גרמי השמיים, לשנע אותי לעבר מקור המזון.

לפני יומיים התקשרה רחל מהבנק. בשנים האחרונות אני מנסה להפגין יותר בגרות ואחריות ולענות לטלפונים מהבנק אף על פי שכידוע, לאדם הממוצע שיחה מהבנק היא בהסתברות השואפת למאה אחוז חדשות לא טובות.
בינינו, זה אפילו לא חדשות. אתה יודע מה המצב שם בחשבון ברמת דיוק זו או אחרת ("יאללה, עוד אלפיה למינוס, פחות אלפיה למינוס" אתה ממלמל לעצמך בעודך רוכש בתשלום אחד איזה גאדג'ט לא חיוני. אגב, ככה בדיוק גם נוצר המינוס) אבל מעדיף להתעלם תוך ההנחה, שאין לה כמובן על מה להתבסס, שבדרך נס החשבון יאזן את עצמו.

נשמתי עמוק, אימצתי את הפוזה האדישה של איש עסקים מצליח שנקלע, באופן זמני, למצוקת נזילות ועניתי.
"אה רחל" אמרתי, מקדים תרופה למכה, "הכסף מתיווך עסקת החיטה בין רוסיה למדגסקר נכנס סוף סוף?".
"לא" אמרה רחל, "ובדקתי עם הרוסים, אין להם מושג על מה אתה מדבר".
"זו עסקה סודית" אמרתי, "לא להרגיז את הקרטלים. לא נורא, חיכינו שנתיים, נחכה עוד קצת. עוד משהו?".
"כן, השתחררה לך תכנית חיסכון של 200,000 שקל לעובר ושב, אחרי קיזוז המינוס יש לך שם עכשיו 180,000 שקל".
"אני מבטיח ש... What you talkin' about Rachel?".
"אני מציעה שתתייעץ עם יועצת ההשקעות שלנו מה לעשות עם הכסף. כל יום שהוא שוכב בחשבון זה בזבוז".
תוך כדי שיחה הזמנתי לי מקום לערב במסעדת "מסה" היוקרתית ("תשריינו לנו את חדר ה VIP ותתחילו ליישן את האנטרקוטים"), הזמנתי חופשה ב "בלאג'יו" בווגאס והייתי במשא ומתן מתקדם באון ליין עם נציג מכירות של אלפא רומיאו.
"כן" אמרתי, "אני בדיוק בודק כמה אופציות להשקיע את הכסף" אמרתי לרחל, בעודי לוחץ "הוסף לעגלת הקניות" ליד פריט "02715", Smart TV 50  אינץ' עם המסך ההיפר אלרגני במחיר מבצע שווה לכל נפש של 20,000 שקלים בלבד.
רחל, שקצת מכירה אותי, אמרה בדאגה: "אני מקווה שאתה מסתכל על השקעות מניבות".
לא כל כך הבנתי למה היא מתכוונת אבל לא רציתי להכנס לויכוחים סמנטיים. ככלות הכל, אין ספק שהטלויזיה החדשה תניב אלפי שעות רביצה על הספה, וכהשקעה לעשרים, שלושים שנה, גם ניוון פיזיולוגי מתקדם.
"מניבות" אמרתי, "מניבות. תודה רחל, אני חייב לרוץ, יש לי טיסה לתפוס, נדבר כשאחזור מווגאס".
רחל כמעט השתנקה. "אתה יודע שזה כסף שההורים הפקידו לך בשביל דירה?" היא שאלה.
"תגידי להורים שב 200,000 שקל יקנו הם דירה בפאתי לוד" רציתי לומר, אבל מטעמי כיבוד הורים והרצון להימנע מעימות התאפקתי.
"אני יודע" אמרתי, "אני נוסע לבדוק כמה השקעות מניבות בווגאס".
רחל, מניסיון, ידעה שהדבר היחיד שהנסיעה הזאת תניב, יהיה טלפון חירום באמצע הלילה לישראכארד, לבדוק למה המכונה לא מוציאה לי יותר כסף.
היא בכתה, צרחה, התחננה ובתום הדרמה הוחלט שאני לא עושה שום מהלך עם הכסף עד שאני לא יושב עם יועצת ההשקעות ביום ראשון.

"אז מה את מציעה לעשות עם ה 140,000 שקל?" שאלתי את היועצת בבוקר יום ראשון. בכל זאת, את הטלויזיה כבר לא יכולתי לבטל (ממניעים נפשיים), ועוד זרקו לי שם הצעה שלא ניתן לסרב לה של "עוד אחת קטנה 42 אינץ'" בשביל השירותים, ובדרך לבנק ראיתי רמקולים חדשים במבצע של Bose בהזדמנות חד פעמית, והיה עוד את כל הפיצוחים הקטנים של סוף השבוע כמו הארוחה ב "מסה" והאוקראינית מ "VIP Escort".
"אתה מתכוון ה 20,140,000 שקל" אמרה היועצת, "הכסף מהרוסים סוף סוף נכנס".
"כוס אמק" חשבתי , "יכולתי להרשות לעצמי" ("אנאלי זה עוד 500 שקל" אמרה האקוראינית החביבה בליל אמש).

התעוררתי והחלפתי תחתונים. עשיתי לי פרוסה עם גבינה צהובה ונשכבתי מול ה 42 אינץ' העלובה שלי.
הנייד צלצל (דור 2 עלוב). הצצתי בצג - רחל מהבנק.
"Yeah, right", חשבתי לעצמי, מעביר לשקט.
רחל המשיכה לנג'ס בעקביות ראויה לציון. בסוף עניתי, מתכונן לגרוע מכל.
"השתחררה לך תכנית חיסכון של 200,000 שקל לעובר ושב, אחרי קיזוז המינוס יש לך שם עכשיו 180,000 שקל" אמרה רחל באדישות השמורה לפקידות בנק שמגלגלות על לשונן מיליונים.
"סבבה" אמרתי, "תשימי עשרים אחוז בפק"מ צמוד מדד  + ריבית פריים לשנה, שלושים אחוז בתיק מניות משולבות ריסק  + אופציות ב Up, ותרכשי לי 5,000 זלוטי פולנים בשער נעילה".
"נשארו 1,500 שקלים" אמרה רחל, "כרגיל, לאוקראינית?".
"כן" אמרתי.
"העלתה מחירים או שאתה הולך גם על האנאלי?".

סתם, נראה לכם שעניתי לרחל מהבנק? השתגעתם?
הרמתי טלפון לאמא שלי. "אמא, את יכולה להפקיד לי כמה אלפיות כדי לסגור את המינוס עד שהמשכורת תכנס?" שאלתי, "תוסיפי את זה לחשבון שלי" (שימו לב לתרתי המשמע הערמומי שמסתתר לו באמירה תמימה זו).
אמי נאנחה "בסדר, אבל אתה חייב להתחיל לעקוב אחרי החשבון שלך...". כן, הנאום התחיל ולא פסק עד אשמורת ראשונה, עת השמיע הכיחלי כחול הכנף את זמרתו.

מיד לאחר השיחה רכשתי לי טלויזיה חכמה 50 אינץ' וסלולרי חכם בכדי לפצות את עצמי על עוגמת הנפש (עוגמת הנפש שבקימה מהספה לעבר עמדת המחשב לצורך רכישת הטלויזיה. לו היה לי סלולרי חכם, יכולתי לבצע את ההזמנה דרכו והקימה היתה נחסכת).
"טלויזיה חכמה?" אמרה האוקראינית באותו ערב בעיניים נוצצות, "חכם שלי" הוסיפה ונישקה אותי. זה היה שווה את הכל.
מצד שני היא גם אמרה לי שיש לי זין גדול ושהיא גמרה פעמיים, אז לך תדע.

זוכרים את הפרויקט החדש שאני מנהל (עובד אחד  + אחריות על העציצים בקומה)?
אז זהו, שבתום עסקה סיבובית מורכבת מונה הצוות שלי היום שני עובדים תחת אחריותי הישירה ואת האחריות על העציצים העברתי לקבלן חיצוני (בן אחותי בא פעם בשבוע להשקות אותם ואני נותן לו אחד וורטרס אורגינל ופתק מזויף למורה).
הבעיה ששני העובדים שלי הם כיפה סרוגה. הכיפה והדת כשלעצמן לא מהוות בעיה , גם אם נבצרות מבינתי, אבל הפרקטיקה שבאה עם העניין הזה מעט בעייתית - החברה לא מפסיקים להתפלל. שחרית, מנחה, ערבית, תפילת המזון (מסתבר שיש כזו ללפני האוכל וכזו לאחרי האוכל) וכאלה שעוד לא עמדתי על קנקנן בדיוק.
לעיתים תכופות קורה שאני פונה לעברו של אחד העובדים בשאלה, למשל: "חשבת כבר איך לפתור את בעיית הקצאת הזיכרון למערכת ההפעלה?" ותוך כדי השאלה אני קולט שהבן אדם ממלמל משהו בעיניים מזוגגות ובכלל לא איתי. הוא מתפלל. השעה 11:00, איזו תפילה יש עכשיו לכל הרוחות? נראה לי שהחברה מנצלים את בורותי ודופקים עלי קומבינה.
בשבוע שעבר, כשהרגשתי שזמני התפילות עולים במשכם על זמני העבודה זימנתי את החברה לפגישה לאחר ארוחת הצהריים.
"אפשר עוד רבע שעה?" שאל אבי, "אנחנו צריכים ללכת למנחה".
לישיבה הגיעו החברה באיחור אופנתי של רבע שעה.
"סליחה", התנצל אבי, "כ"ט בתמוז - תריא דה שמיא אורגינל, עושים מנחה קצת יותר ארוכה לזכר יששכר בן יפונה".
"וואללה" אמרתי, "ברח לי מהראש, שנתחיל?".
"חמש דקות" אמר אייל.
החברה נתנו תפילה קצרה ("תחילתא דישיבתא") והתחלנו בישיבה.
"חברים" פתחתי, "אני מאד מעריך את הדת ואת האמונה שלכם וכל הבלה בלה הזה, אבל נדמה לי שזה קצת מתחיל לפגוע בעבודה. עכשיו, אם אני מבין נכון, כל התפילות האלה הן בעצם הודיה לאלוהים על דבר זה או אחר, נכון? אין מצב שאתם תופסים את אלוהים לשיחה - אם צריך נשריין את חדר הישיבות - וסוגרים איתו שפעם בחודש אתם מודים לו באופן גורף על הכל? אני חושב שזה ישרת גם אותו שבמקום שתטחנו לו ת'ראש עשר פעמים יום, אחת מהן מאוד מוקדם בבוקר, תרכזו את כל התודות לפעם אחת ממוקדת. לדעתי זה גם יפנה לו המון זמן אויר לפעילויות קצת יותר חשובות כמו גדיעת ידי אויבינו וכל שאר הסיפורים שהוא מוכר לנו כבר אלפיים שנה".
סיימתי את נאומי והסתכלתי על החברה בציפייה לתשובה.
הם בדיוק סיימו למלמל.
"סליחה, אמרת משהו?" שאל אייל, "בדיוק התפללנו".
חזרתי על הנאום כשהפעם אני מקפיד לשמור על קשר עין רציף עם החברה שלא יברחו לי לאיזו תפילה.
"נתפלל בשבילך" אמרו שניהם לסיכום הישיבה.
מאותו יום נוספה לרוטינת התפילות היומית גם תפילה להצלת נשמתי, די ארוכה, אני חייב לציין.

מספר ימים לאחר מכן זומנתי לחדרו של המנהל הגדול.
"הצוות שלך קצת בפיגור" פתח ואמר ללא גינונים מיותרים, "אני לא רואה שום דרך שאנחנו יכולים להדביק את לוחות הזמנים. לא נותר לנו אלא להתפלל".
"אז זהו" אמרתי, "נראה לי שלהיפך".
הבוס הסיר את הכיפה וסידר את ההלוואה. "הסיר את הכיפה" הכתה בי ההכרה לפתע.
"כלומר, כן" אמרתי, "להתפלל, זה יכול לעבוד".
הבוס הושיט לי נייר. "הנה, כתבתי כאן תפילה מיוחדת. לקחת פעמיים ביום על בטן ריקה".
"אמסור זאת לעובדים מיד אחרי שיחזרו מערבית" אמרתי.

הימים עד לסיום הפרוייקט עברו עם הרבה תפילות ומעט עבודה. החברה אימצו בחום את תפילת הצלחת הפרויקט ובכל פעם שהטלתי עליהם משימה הם התפללו להצלחתה. באמצע עוד נפל עלינו עמוד ענן והשעות המעטות שהוקדשו לעבודה הוקדשו מעתה לתפילות לשלום החיילים, תושבי הצפון, המרכז וכל השאר.
יום לפני מועד סיום הפרויקט נכנס הבוס לחדרנו. הוא המתין בסבלנות עד שהחברה סיימו להתפלל ואמר: "חברים, מחר מגיע הלקוח להצגת הפרויקט. איפה אנחנו עומדים?".
"מתפללים" אמר אבי.
הבוס נראה מרוצה. "ואיך התוכנה?" שאל, פונה לעברי.
"האמת" אמרתי, "כמו לפני שבועיים. נראה  לי שאלוהים לא ממש שולט בג'אווה".

לאחר יומיים פוטרתי. החברה הפכה לישיבה ללא מטרות רווח וקיבלה תקציבים גדולים מהאוצר.
לפרידה קנו לי החברה ערכה מהודרת של סידור ותפילין.
"נתפלל בשבילך" אמר אבי.
"אלוהים יעזר לך" אמר אייל.
"אנחנו עדיין מחפשים גבאי, אם זה מתאים לך" אמר הבוס.

עכשיו אני מובטל. אני מתחיל את היום לפנות בוקר בשחרית, ממשיך באספרסו סמים וזונות, ומסיים בתפילה לפני השינה ("צחצחת דשנייתא"). זה קצת מייגע, אבל אחרי שארכוש את אמונו, אני מתכנן לסגור עם אלוהים את הקומבינה של תודה פעם בחודש. יתירה מכך, המדינה הכירה בי כ "תורתו אומנותו" ומעניקה לי קיצבה נאה.
חוץ מהאוטו ליסינג, זה שם את ההיי טק בכיס הקטן.

התיישבתי בבית הקפה השכונתי שלי בבוקרו של יום השבת, לקפה ועיתון של סוף השבוע.
כבר אכלתי בבית, אבל בהיותי בהמת מזון לא קטנה, בכל זאת עיינתי בתפריט הסתיו החדש כהכנה לבאות.
מתחת לסקציית ארוחות הבוקר ראיתי כוכבית קטנה ולידה כתוב: "תוספות לביצים: בצל, נקניק, עשבי תיבול".
הרבה זמן אני חש שהביצים שלי זקוקות לאיזה ריענון, ואם להיות כנים, גם קיבלתי פה ושם תלונות על הטעם. מכיוון שהן כבר באות מן המוכן עם נקניק, החלטתי להסתפק בשאר התוספות.
קראתי למלצרית. "אני רוצה תוספות לביצים" אמרתי, "בצל ועשבי תיבול".
"ואיך אתה רוצה את הביצים שלך?" שאלה המלצרית.
"ריקות" אמרתי, "אבל לזה כבר אדאג בהמשך".
המלצרית לא כל כך הבינה.
"ביצים כבר הבאתי מהבית" אמרתי, "אני רוצה רק את התוספות".
הייתי מרוצה מעצמי. אולי זה היתרון היחסי שאני מחפש כבר שנים, משהו שיבדל אותי משאר גברברי העיר בעלי הביצים חסרות הטעם, או לכל היותר חמצמצות עקב תנאי היגיינה ירודים. אין ספק שלבחורה הבאה שלי בהחלט צפויות תשע וחצי דקות של שיכרון חושים.
בינתיים הניחה המלצרית את התוספות על שולחני. "כנראה שאני אמור להניח את התוספות על הביצים בעצמי" חשבתי לעצמי באכזבה, לאחר שהמלצרית התרחקה, נועצת בי מבטים חשודים.
מכיוון שעדיין לא חציתי לחלוטין את הקו שבין בן התרבות לברברי (אם כי, כפי שניתן לראות, אני מתקרב אליו בצעדי ענק), טיפלתי בעניין בצנעה בשירותים.
כשחזרתי לשולחני, החלטתי לבדוק את יעילות העניין במיידי, מה עוד שלא הייתי בטוח כמה זמן ישמרו התוספות על רעננותן מחוץ למקרר. מכיוון שבייצי מחוברות לגופי, היתה האופציה להחזיקן במקרר מורכבת למדי, ולו בגלל העובדה שהייתי נאלץ להשאיר את דלת המקרר פתוחה, דבר שכידוע לכל יוצא משפחה פולנית, שני בחומרתו רק ל "למה אתה יוצא החוצה בלי סוודר?" (כי אוגוסט) ו "למה אתה לא מכבה את האור כשאתה יוצא מהחדר?" (כי זה חדר המדרגות).
"מה את אומרת על תפריט הסתיו החדש?" פניתי לבחורה בודדה שישבה שולחן לידי ועלעלה בעיתוני סוף השבוע.
הבחורה הרימה ראשה מהעיתון ונעצה בי מבט שאינו משתמע לשתי פנים. "זה המשפט הכי חכם שהצלחת להגות כדי להתחיל אתי?" שאלה.
"יש לי תוספות לביצים" אמרתי. הייתי מתוח. אם זה יצליח, מזומנים לי חיים חדשים לחלוטין.
הבחורה בהתה בי. "למה אתה מתכוון?" שנתה.
הצבעתי לעבר מפשעתי. "תוספות לביצים" חזרתי, "זה משהו חדש".
"אתה מתכוון פירסינג?" שאלה.
"אני מתכוון בצל מטוגן ועשבי תיבול" אמרתי בחיוך מנצח.
המשטרה הגיעה תוך חמש דקות. כשרוצחים מישהו בדירה לידך זה לוקח להם חצי שעה, אם הם בכלל באים, אבל כשאיזה איזה בן טובים מעשן ג'וינט או רחמנא ליצלן משדרג את הביצים שלו המפכ"ל כבר מתראיין בכל ערוץ אפשרי.
"על איזה סעיף בדיוק אתם מאשימים אותי?" שאלתי את הקצין במשטרת דיזנגוף.
"האמת, אני לא בטוח" אמר הקצין, "אבל ברור לכולנו שאתה אשם במשהו ולו בדירדור האינטרנט לתהומות חדשים".
כאחד שתהומות האינטרנט הם לחם חוקו (אתרי פורנו, פדופיליה, סקס עם חיות ו Ynet) לא חלקתי עליו.
בינתיים באו והלכו מומחים ממומחים שונים. נציגי משרד החקלאות, משרד התברואה ואפילו יצחק קדמן, מהמועצה לשלום הילד, היו שותפים למהלך למצוא סעיף להרשיעני. הם התקשו מאוד למצוא סעיף רלוונטי, אבל כולם היו תמימי דעים ש "כן סעיף, לא סעיף, חייבים להרחיק את הבן אדם הזה מהרחוב".
בשלוש בלילה שוחררתי לדרכי לאחר שכל מאמצי משטרת ישראל להאשימני במשהו עלו בתוהו וגם הבצל המטוגן התחיל להתסיס את השטח.
יצאתי אל אויר הלילה הקריר ופתחתי את מכנסי על מנת לאוורר מעט את הצימחייה. הבצל נראה עייף משהו וחשבתי לעבור במקדולנדס לרכוש טבעות בצל רעננות.
בטרם היה סיפק בידי להגיע לכדי החלטה הסתערו עלי מספר בלשים. "אתה עצור על התערטלות בפומבי" אמר בצהלה מפקד התחנה.
כלאחר כבוד נלקחתי בניידת לאבו כביר והושלכתי לתא בו כבר שהו מספר טיפוסים שחזותם לא נעמה לעייני.
"על מה אתה יושב?" שאל אחד מקועקע וגדול.
"תוספות לביצים" אמרתי, "זה הדבר הגדול עכשיו בחוץ, כל משפחת פשע שמכבדת את עצמה מתעסקת בעניין הזה".
את מספר הימים באבו כביר העברתי כמו מלך. מעבר לכך שהחברה התרשמו שמדובר בכריש לא קטן, הם נהנו לשדרג את תפריט בית המעצר הדל עם קצת עשבי תיבול ובצל, טריים למחצה.

את השחרור חגגתי בבית הקפה השכונתי עם ארוחת בוקר ישראלית.
"אתה רוצה תוספות לביצים?" שאלה המלצרית.
"או לא" חשבתי לעצמי, "בפח הזה לא תפילו אותי עוד פעם".
"במחשבה שנייה" אמרתי למלצרית, "אני רוצה את הנקניקייה עם הפירה".
"אתה רוצה קטשופ וחרדל על הנקניקייה שלך?" שאלה המלצרית.
התחלתי לחשוב שהמלצרית היא שוטרת סמויה ושמנסים להפיל אותי.
"תני לי כמה דקות" אמרתי.
עיינתי בתפריט בתשומת לב מלאה. בינגו.
"סלט ירוק" אמרתי למלצרית בנחרצות.
המלצרית התכופפה אלי ואמרה בקול חלש "יש לנו גם חום ולבן".
"תעשי לי חשבון" אמרתי.
"עם קבלה או בלי קבלה?" שאלה המלצרית בלחש.

בדרכי הביתה הקפדתי קלה כחמורה. הלכתי במהירות חוקית, הקפדתי לחצות רק במעברי חצייה ולהסתכל שמאלה, ימינה, שמאלה לפני החצייה. את שלוש הקומות לדירתי הקפדתי לעלות צמוד לימין תוך שאני מאט בסיבובים ונותן זכות קדימה לכלי רכב כבדים שבאים ממול (סימה, השכנה מדירה 7).
בבית הכנתי לי חביתה עם עשבי תיבול, בצל ונקניק. היה פשוט.

מי שעיין בכתביי לאחרונה, שם לב בוודאי שבזמן האחרון אני פוקד בתי חולים ברחבי הארץ בתכיפות לא בריאה.
לעלובי הנפש וחסרי החיים והחוליות שלא עיינו בכתביי לאחרונה - אל דאגה, אני פוקד את בתי החולים כמבקר ולא, חס וחלילה, טפט טפו טפו, חמסה עליק והכל מלמעלה - כחולה.
במסגרת חובה מייגעת זו, עשיתי היום שוב את הדרך הארוכה צפונה מבזל אל שכונות עבר הירקון. משם המשכתי לחיפה.
מכיוון שבמהלך הנסיעה תקפו אותי מיחושים קלים במימברנה הימנית, החלטתי לעבור במיון. מכיוון שביום שבת עסקינן, היה המיון, כרגיל, מאויש באופן מינימלי והאווירה היתה נפיצה משהו עת עשרות חולים ובני משפחותיהם האדיבים והמנומסים חיכו לתורם בסבלנות הישראלית הידועה. בעודי מתלבט אם הסכנה לבריאותי רבה יותר במיון או מחוצה לו הבחנתי שהדוקטור כינס את הממויינים ואמר: "מצטער, אני חייב הפסקת אוכל מהירה , אני כבר ארבעים שעות במשמרת ולא נגסתי בזית. אחזור עוד מעט ואטפל בכולם, אל דאגה. מי שימות בינתיים, היה נעים להכיר, נתראה במחלקה הפתולוגית".
בינתיים חלף עבר לו הכאב במימברנה ואמנם התחלתי לחוש אי נוחות קלה בבסיס הסרעפת, איפה שהיא נפגשת עם אבי העורקים אבל לאור המצב במיון החלטתי להמשיך ליעדי.
דא עקא, עקב יום השבת התנהלו המעליות בעצלתיים  וחשבתי שיהיה לא רע ואף בריאותי לעלות את שבע הקומות לפנימית ב' ברגל.
בקומה ב' נתקפתי בקוצר נשימה קל ובמיחושים קלים באיזור הלבלב כך שאיתרתי מיטה פנויה במחלקה הסיעודית והשתרעתי למספר דקות.
היה יופי. בדיוק נפלתי על שעת ארוחת הצהריים ולאחריה פונקתי ברחצת ספוג על ידי אח סיעודי מבני הדודים.
לאחר ששבה אלי רוחי המשכתי בדרכי מעלה.
בין קומות שלוש לארבע הרגשתי פעימות הולכות וגוברות ברכות ולחץ קל באוזניים.
נכנסתי למחלקה הקרובה לפוש קמעא. הסתבר שהיתה זו מחלקת יולדות. נכון שלאחר עשרות שנות רביצה על הספה לא התקשיתי להשתלב במחלקה הסיעודית, אך שום דבר לא הכין אותי ללידה.
"מר כהן?" פנתה אלי אחות נרגשת, "כבר חשבנו שלא תספיק, מהר, אשתך יולדת".
בטרם היה סיפק בידי לחשוב אם אני בעד או נגד מה שעומד לקרות, אחזה האחות בידי וגררה אותי לעבר אחד החדרים.
את השעתיים הקרובות העברתי אחוז בציפורניה של אשה זרה שקיללה אותי בכל הקללות שהמציא המין האנושי במגוון שפות.
בתחילה רציתי לענות ואולי גם להוריד לה איזו לטמה קלה אבל האחות הסבירה לי שזה לא אישי ו "איזה יופי שחיים חדשים באים לעולם".
ביציאה מהחדר, לאחר שחתכתי את חבל הטבור ואחזתי את הרך הנולד בזרועותיי מספר דקות, נתקלתי במר כהן, שכנראה רץ רגלית את שבע הקומות, על סף התקף לב.
"נסיכה אמיתית יש לך" אמרתי, "אבל הפה, אפאס, קצת מלוכלך".
ידי הימנית דיממה כמו בתולה שפגשה את אחמד ג'עברי בגן עדן, כך שהחלטתי לרדת למיון. במיון המצב רק הלך והחמיר. הרופא עדיין לא חזר מארוחת הצהריים ולמבקרים הרבים נוספו כעת גם מספר פצועי דקירות, שבורי כיסאות בראש וכיוצא באלה כתוצאה מהקטטות שהתרחשו בין קרובי החולים לבין עצמם, לבין החולים ולבין אנשי הצוות.
אילתרתי לי חוסם עורקים ממכנס נטוש שמצאתי והתחלתי מחדש במסעי הסיזיפי לעבר קומה שבע.
בקומה ארבע עצרתי לפוש פעם נוספת. הסתבר שנקלעתי למחלקה הפתולוגית, שם שמחתי לפגוש מספר חברים ותיקים מהמיון, אם כי עשה רושם שהם לא מזהים אותי ואף לא אחד מהם הגיב לברכות השלום שלי ולהתעניינותי הכנה בשלומם.
לאחר מספר דקות מנוחה, רגע לפני שעברתי ניתוח שלאחר המוות, לפני המוות, המשכתי בדרכי. בשעה טובה, כארבע שעות לאחר שהגעתי לבית החולים נכנסתי בזחילה לפנימית ב'.
"יעקב בר מכר" אמרתי במאמץ לאחות החיננית בדלפק הקבלה.
האחות הסתכלה בי במבט נוגה. "נפטר לפני עשר דקות" אמרה באמפתיה, "הוא במחלקה הפתולוגית".
"איזה קטע" אמרתי לה, "אני כרגע בא משם. אפשר לבקר אותו?".
האחות הושיבה אותי ונתנה לי כוס מים. היא הסבירה לי את המשמעויות של המצב. המשמעות העיקרית מבחינתי היתה שסתם שרפתי יום שבת על נסיעה לחינם לחיפה.
בדרך חזרה לתל אביב התפוצץ לי התוספתן. עצרתי במיון בהלל יפה בחדרה שם קיבלתי מכות מקרובי משפחה עצבניים. "אתה חייב לעצור להתרעננות" אמר לי שוטר שעצר אותי באיזור גבעת אולגה לאחר שהבחין בי מזגזג על הכביש.
לאיכילוב הגעתי על סף תרדמת. בואו לבקר. אני בקומה שבע - הקומה של הקומה. במחשבה שנייה, חכו ליום ראשון.