בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

התלבטתי במה לברך את המדינה ליום הולדתה.

"עד מאה ועשרים" נשמע קצת אופטימי בהתחשב במצב, אך "שתזכי לשנה הבאה" נשמע מעט פסימי מאידך, אם כי אני לא בטוח שלאור האיום האיראני, זו אינה ברכה מספקת, ושמעבר לה אין מדובר אלא בחמדנות גרידא.

"Lets take it one year at a time" חשבתי לעצמי באנגלית משלא מצאתי ביטוי הולם בשפה העברית. מכיוון שהאנגלית שלי לוקה מעט בחסר, פתחתי ליתר ביטחון מילון בכדי לברר לעצמי מה חשבתי. כן, זה מה שהתכוונתי.

החלטתי להתייעץ עם ארה"ב. "ארצות הברית רואה עצמה מחוייבת לבטחונה של ישראל" ענה המענה הקולי.

התשובה הרגיעה אותי מעט, אבל החלטתי לבדוק כיוונים נוספים. בכל זאת מענה קולי, שיתכן שלא עודכן מזה זמן (נדמה לי שהיה זה קולו של בוש. האב, לא הבן).

הרמתי טלפון לסין, הכח העולמי העולה. "בדיוק קיבלנו טלפון מאיראן לגבי אותה הסוגייה" ענו, "הם מציעים שזה יהיה יום ההולדת האחרון. כמה אתם מבקשים?".

לא רציתי להגזים. "בשלב זה בואו נסגור על ארבע שנים, ואחר כך נראה" אמרתי.

"ממממ, אנחנו לא רוצים לאכזב אף אחד" אמרה סין "אפשר לסגור על שנתיים?".

"אני לא בטוח שיש לי את הסמכות" אמרתי "אברר ואחזור אליכם".

נותר עוד הדב הגדול. הצגתי את הסוגיה. "חרשו, דה, נייט, דסבידניה" זגזגה רוסיה כהרגלה.

"יש כאן הרבה יוצאי ברית המועצות" ניסיתי לדבר על ליבה "דווקא חברה על הכיפאק".

"חרשו, דה, נייט, דסבידניה!".

הרמתי טלפון לאו"ם. "הנושא בדיוק כרגע בהצבעה" אמרו "117 - 0 נגדכם בשלב הזה, אבל סוריה, איראן ותורכיה עדיין לא הצביעו".

מה עם הוטו של ארצות הברית?" שאלתי בבהלה.

"לא תופסים אותם. כבר יומיים עונה שם מענה קולי".

"נתראה מחר" ברכתי את המדינה, "או שלא".