בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

מספר אפשרויות בילוי הזדמנו לי, יושב בית בד"כ, בערב יום העצמאות.

שתיים מקוראותי הנאמנות פנו אלי בהצעות שאינן משתמעות לשני פנים, לאחר שחשבו שהתמונה בבלוג היא אני. "אני רואה שעוד לא הבראת לחלוטין מהצהבת?" כתבה בדאגה אחת, שעוקבת אחרי עוד מימי "קנגורו".

בימי הטובים, נטולי המוסר, תמימות שכזו אצל בחורות היתה מתקבלת אצלי בברכה, אבל היום לצערי הרב, אני מחפש גם מוח.

נותרו אם כך שתי מסיבות, שהנתונים לגביהן הגיעו ממקורות מפוקפקים למדי, מהסוג שעונה לשאלה "איך המסיבה?" בתשובות מעורפלות או שאינן ממן העניין כגון "רק התחיל, אבל יש כאן המון פוטנציאל", "דוד שכר רמקולים", "כדאי שתבוא שבע" וכדומה, במקום בתשובה אחת מדויקת ועניינית אותה מצפה הזכר המזדקן לשמוע "יש כאן ים כוסיות פנויות, בנות 30-40. תגיע!".

בסופו של דבר בחרנו, בחשש מה, לנוע דרומה, תוך תקווה עזה שלא נקלע, כמו אין ספור פעמים בעבר, למסיבת "Five nurds and a Bisley" במקום לאורגיה מיוזעת של סמים, אלכוהול, טראנסים וחבורת בנות חרמניות שהניחו לערב אחד בצד את המוסר היהודי ואת מנגנוני הסינון שלהן.

חיזקנו את עצמנו ליתר בטחון במגוון חומרים אסורים (קצת מריחואנה, שורה או שתיים של קוקאין, מעט הירואין נוזלי, מתה אמפטמינים, טבליית אקסטזי וגביש אחד או שניים של קראק), על מנת להקל על הנפילה, במידה ותגיע, ונכנסנו אל המסיבה, שנערכה בחצר בית פרטי במושב. ריח מושבים אופייני של רפתות שנישא באויר אמנם יכל להיחשב כסימן מבשר רעות, אולם באופטימיות, שלאור ניסיון העבר לא היה לה כלל וכלל על מה להישען, נשמנו אותו במלוא ריאותינו, נהנים מחוויית הטבע.

"זה לפני הטראנס או אחרי הטראנס", שאלתי נערה גבוהה למדי שעמדה בפינה, מאזינה קשב רב ללהקת סקסטה שהניעה את הקהל הנמרץ שעל הרחבה.

הבחורה התעלמה. לקח לי מספר דקות להבין, שבחסות העלטה, ומגוון החומרים שהתרוצצו בדמי דיברתי אל הסולם.

הסתכלתי סביב לראות שאף אחד לא קלט את הפאדיחה, אולם למעט המגרפה, שנשענה בנון שלאנט על הסולם, ועסקה בענייניה (גירוף, אלא מה?), לא נראה שאיזשהו יצור חי שם לב למתרחש. "תשאר כאן" לחשתי לסולם, תוך שידי מרפרפת בעדינות על אחד משלביו, "יתכן ואטפס עליך בהמשך".

בינתיים פגשנו את זוג החברים דרכם הגענו אל המסיבה. החברה היתה מאלו שתמיד מתעקשות להכיר לך מישהי.

"אבל אני לא מצליחה להבין מה אתה מחפש" אמרה, למודת כשלונות עבר.

"גיבנת, עם שיניים שחורות וריח רע מהוגינה" אמרתי.

"מצטערת, אני תפוסה" ענתה לי באותה מטבע, "וברצינות?".

"בר רפאלי וצפונה" עניתי.

"אם כך, יש לי מישהי בדיוק בשבילך!" אמרה החברה, סורקת את הרחבה כמחפשת אחר מישהי.

"מה היא עושה?" שאלתי, בהחזירי את השיחה לנתיבה התכליתי.

"הכל חוץ מבתחת" אמרה.

"נשמעת בחורה לעניין" סיכמתי.

בינתיים הבחנתי בזוית העין במהומה קלה על הדשא. חברי, שסבל גם הוא מאי אלו תעתועי סמים ואנרגיות לא מתועלות, מצא בפינת החצר טרקטור מכסחה ויצא עליו לסיבוב. מספר בחורים מקומיים הצליחו בסופו של דבר להשתלט עליו, לא לפני שגרם נזק בלתי הפיך לערוגות העגבניות, המלפפונים, צמחי התבלין, הויטרינה של הסלון, בעלת הבית, והגרוע מכל - לבר הדינמי ודוכן הנקניקיות.

איכשהו הרגיש לי שהגיע הזמן לזוז, לפני שהנזקים יובילו למקום שעלול לשנות את מסלול חיינו מאנשים חופשיים, עם פוטנציאל מה לאושר, לכיוון אחר לגמרי.

חיבקתי ארוכות את החבר שהזמיננו, נפטר באותה הזדמנות משאריות החרדל והקטשופ שעל ידי.

"אפשר לעשות דברים נהדרים עם סולם ומגרפה" ניסיתי לשכנע את ידידי שהערב עדיין אינו אבוד לחלוטין.

מבט חודר אחד מכיוונו הבהיר לי שעוד מוקדם לחזור לאקספרימנטים מסוג זה, ושגופו ונשמתו עדיין לא החלימו כליל מטראומת המזמרה והקילשון מיום העצמאות שעבר.

שתי נשים נאות וחטובות עמדו ופטפטו ביציאה. החלטתי שכבר אין לנו מה להפסיד.

"יש אצלי אורגיה הלילה" פניתי אליהן בחביבות, "אם תצטרפו שתיכן, נהיה ארבעה".

"רק קחו אותנו מפה כמה שיותר מהר" אמרה השחרחורת, "שמענו שיש פה איזה שני מניאקים מהעיר שמשתוללים על טרקטור ומטרידים מינית את הציוד החקלאי".