בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

שבוע עמוס בעבודה הותיר אותי עייף ברמות של ניקור.

לאור זאת, החלטתי לחרוג ממנהגי ולחזור מהעבודה, לראשונה מזה שנים, באוטובוס. את המאזדה 3 השארתי בחניון מקום העבודה.

"יהיה נחמד לשם שינוי לא לספוג את קללות 'יה מאזדה-ין' בדרכי הביתה מכל מתקנאי הליסינג למיניהם" חשבתי לעצמי.

בשש בערב התייצבתי בתחנת האוטובוס החשופה, כששמש תחילת הקיץ קופחת על ראשי.

בשש וחצי שאלתי זקנה חביבה שנשענה על העמוד, בהעדר ספסל: "את יודעת מתי מגיע האוטובוס לתל אביב?".

"העבירו את התחנה לרחוב שטרוג, מיידלה" אמרה הזקנה.

שרכתי רגלי כשני קילומטרים לעבר רחוב שטרוג, כתפי נאנקת תחת משא הלפטופ הכבד והמיושן.

ממרחק כמאתיים מטרים, ראיתי את האוטובוס מתחיל לנוע. מאז ומתמיד חשתי שאין הדבר מכבודי לרוץ אחרי אוטובוסים, וכך נהגתי גם הפעם. "לא נורא, נמתין מספר דקות לאוטובוס הבא" חשבתי.

"כל כמה זמן מגיע האוטובוס לתל אביב?" שאלתי איש קשה יום שנשען על העמוד בהעדר ספסל.

"כל אין סוף דקות" הפתיע האיש בהתחכמות שלא תאמה את מראהו, "אתה צריך לנסוע לתחנה המרכזית בהרצליה ומשם לקחת אוטובוס לתל אביב".

כעבור כחצי שעה עליתי סוף סוף על אוטובוס דחוס עד אפס מקום.

"אולי לפחות תצא איזו התחכחות חיובית בנערה רעננה ושופעת" חשבתי לעצמי. יצאה התחכחות שלילית ביותר בעובד כפיים מיוזע ונטול דיאודורנט מקדימה ובסתם מסריח לא מקוטלג מאחורה. "ממש מושבת מצורעים" חשבתי לעצמי רגע לפני שהנהג העלה עוד עשרים איש בתחנה (לשם האיזון הקדוש ירדו שניים) ודחס אותי עמוק יותר בסנדויץ' הסירחון הנ"ל.

בשעה שמונה נשפכתי סוף סוף אל אויר עשן האוטובוסים המרענן בתחנה המרכזית בהרצליה.

"וואללה צדק איינשטיין, הכל יחסי" חשבתי לעצמי בעודי מדליק סיגריה ומתמוגג משאיפה ישירה של עשן אוטובוס ישן שנורה ישירות אל פני.

"איך מגיעים לבזל, תל אביב?" שאלתי את איש המודיעין, לא לפני שהמתנתי לבואו ליד הבוטקה כעשרים דקות, נשען על העמוד, בהעדר ספסל.

"יש לך שתי אפשרויות", ענה, "קו 62 שעובר דרך מורשה, פתח תקווה ורמת גן ומגיע לתחנה מרכזית בתל אביב, או קו 93 שעובר דרך קיסריה, נתניה וגבעת אולגה ומביא אותך ישירות לרחוב בן יהודה בתל אביב.

"ממממ, ישירות", חשבתי לעצמי, "נשמע מצוין".

לאחר כעשרים דקות נוספות, עליתי סוף סוף על קו ה "ישירות" המדובר, ואפילו היה מקום לשבת. לידי התיישב מכר ותיק - מסריח מספר שתיים מהאוטובוס הקודם, שהספיק בינתיים לצבור עוד שעת סירחון ועשן אוטובוסים, ונדמה לי שגם השתין על עצמו מעט בהפסקה ואכל מנה שווארמה עם הרבה עמבה.

החלטתי להעביר את הזמן בנמנום בתקווה שהריח לא יחדור לי לתוך החלומות.

התעוררתי באשדוד.

הסתכלתי סביב. מגרש חנייה חשוך ונטוש בו ישנים האוטובוסים למשך הלילה. הלפטופ נעלם וגם נעלי הימנית. קיפצתי על רגל אחת למטה, נגחתי בדלת והתגלגלתי החוצה מדמם קלות משברי הזכוכית. הסתכלתי סביב. חושך מצרים, וגם לא כל כך רחוק משם.

מזל שלא גנבו לי את הטלפון הנייד.

"מוניות קסטל?, אני צריך מונית מאשדוד לרעננה. דחוף".

"אין בעיה, נאסוף אותך תוך ארבעים דקות".

נהג מונית מיוזע (ומסריח, כן?) אסף אותי לאחר כשעה.

"לא אכפת לך שאעשן?" שאל, תוך שהוא מדליק סיגריה.

"אתה יכול רק לפתוח לי את החלון?" שאלתי.

"מקולקל" ענה.

בשתים עשרה בלילה הוריד אותי הנהג ליד חניון העבודה. "ארבע מאות שקל" אמר.

"אתה מקבל אשראי?" שאלתי.

לאחר סיבוב של עוד כחצי שעה בין שלושה כספומטים הצלחנו למצוא אחד עובד ושלפתי את המזומנים.

"עוד חמישים ש"ח" אמר נהג המונית החביב, "מה חשבת, שהדווארה הזאת עלי?".

נפלתי על מכסה המנוע של המאזדה בדמעות. "סלחי לי" ייבבתי, "לא אבגוד בך יותר".

"טקסי" צרחתי שנייה לאחר מכן בהבחיני במונית המתרחקת באפילה. המסריח הבן זונה גנב לי את המפתחות.

נשכבתי לישון על ספסל, בהעדר עמוד.