בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

התיישבתי בבית הקפה השכונתי שלי בבוקרו של יום השבת, לקפה ועיתון של סוף השבוע.
כבר אכלתי בבית, אבל בהיותי בהמת מזון לא קטנה, בכל זאת עיינתי בתפריט הסתיו החדש כהכנה לבאות.
מתחת לסקציית ארוחות הבוקר ראיתי כוכבית קטנה ולידה כתוב: "תוספות לביצים: בצל, נקניק, עשבי תיבול".
הרבה זמן אני חש שהביצים שלי זקוקות לאיזה ריענון, ואם להיות כנים, גם קיבלתי פה ושם תלונות על הטעם. מכיוון שהן כבר באות מן המוכן עם נקניק, החלטתי להסתפק בשאר התוספות.
קראתי למלצרית. "אני רוצה תוספות לביצים" אמרתי, "בצל ועשבי תיבול".
"ואיך אתה רוצה את הביצים שלך?" שאלה המלצרית.
"ריקות" אמרתי, "אבל לזה כבר אדאג בהמשך".
המלצרית לא כל כך הבינה.
"ביצים כבר הבאתי מהבית" אמרתי, "אני רוצה רק את התוספות".
הייתי מרוצה מעצמי. אולי זה היתרון היחסי שאני מחפש כבר שנים, משהו שיבדל אותי משאר גברברי העיר בעלי הביצים חסרות הטעם, או לכל היותר חמצמצות עקב תנאי היגיינה ירודים. אין ספק שלבחורה הבאה שלי בהחלט צפויות תשע וחצי דקות של שיכרון חושים.
בינתיים הניחה המלצרית את התוספות על שולחני. "כנראה שאני אמור להניח את התוספות על הביצים בעצמי" חשבתי לעצמי באכזבה, לאחר שהמלצרית התרחקה, נועצת בי מבטים חשודים.
מכיוון שעדיין לא חציתי לחלוטין את הקו שבין בן התרבות לברברי (אם כי, כפי שניתן לראות, אני מתקרב אליו בצעדי ענק), טיפלתי בעניין בצנעה בשירותים.
כשחזרתי לשולחני, החלטתי לבדוק את יעילות העניין במיידי, מה עוד שלא הייתי בטוח כמה זמן ישמרו התוספות על רעננותן מחוץ למקרר. מכיוון שבייצי מחוברות לגופי, היתה האופציה להחזיקן במקרר מורכבת למדי, ולו בגלל העובדה שהייתי נאלץ להשאיר את דלת המקרר פתוחה, דבר שכידוע לכל יוצא משפחה פולנית, שני בחומרתו רק ל "למה אתה יוצא החוצה בלי סוודר?" (כי אוגוסט) ו "למה אתה לא מכבה את האור כשאתה יוצא מהחדר?" (כי זה חדר המדרגות).
"מה את אומרת על תפריט הסתיו החדש?" פניתי לבחורה בודדה שישבה שולחן לידי ועלעלה בעיתוני סוף השבוע.
הבחורה הרימה ראשה מהעיתון ונעצה בי מבט שאינו משתמע לשתי פנים. "זה המשפט הכי חכם שהצלחת להגות כדי להתחיל אתי?" שאלה.
"יש לי תוספות לביצים" אמרתי. הייתי מתוח. אם זה יצליח, מזומנים לי חיים חדשים לחלוטין.
הבחורה בהתה בי. "למה אתה מתכוון?" שנתה.
הצבעתי לעבר מפשעתי. "תוספות לביצים" חזרתי, "זה משהו חדש".
"אתה מתכוון פירסינג?" שאלה.
"אני מתכוון בצל מטוגן ועשבי תיבול" אמרתי בחיוך מנצח.
המשטרה הגיעה תוך חמש דקות. כשרוצחים מישהו בדירה לידך זה לוקח להם חצי שעה, אם הם בכלל באים, אבל כשאיזה איזה בן טובים מעשן ג'וינט או רחמנא ליצלן משדרג את הביצים שלו המפכ"ל כבר מתראיין בכל ערוץ אפשרי.
"על איזה סעיף בדיוק אתם מאשימים אותי?" שאלתי את הקצין במשטרת דיזנגוף.
"האמת, אני לא בטוח" אמר הקצין, "אבל ברור לכולנו שאתה אשם במשהו ולו בדירדור האינטרנט לתהומות חדשים".
כאחד שתהומות האינטרנט הם לחם חוקו (אתרי פורנו, פדופיליה, סקס עם חיות ו Ynet) לא חלקתי עליו.
בינתיים באו והלכו מומחים ממומחים שונים. נציגי משרד החקלאות, משרד התברואה ואפילו יצחק קדמן, מהמועצה לשלום הילד, היו שותפים למהלך למצוא סעיף להרשיעני. הם התקשו מאוד למצוא סעיף רלוונטי, אבל כולם היו תמימי דעים ש "כן סעיף, לא סעיף, חייבים להרחיק את הבן אדם הזה מהרחוב".
בשלוש בלילה שוחררתי לדרכי לאחר שכל מאמצי משטרת ישראל להאשימני במשהו עלו בתוהו וגם הבצל המטוגן התחיל להתסיס את השטח.
יצאתי אל אויר הלילה הקריר ופתחתי את מכנסי על מנת לאוורר מעט את הצימחייה. הבצל נראה עייף משהו וחשבתי לעבור במקדולנדס לרכוש טבעות בצל רעננות.
בטרם היה סיפק בידי להגיע לכדי החלטה הסתערו עלי מספר בלשים. "אתה עצור על התערטלות בפומבי" אמר בצהלה מפקד התחנה.
כלאחר כבוד נלקחתי בניידת לאבו כביר והושלכתי לתא בו כבר שהו מספר טיפוסים שחזותם לא נעמה לעייני.
"על מה אתה יושב?" שאל אחד מקועקע וגדול.
"תוספות לביצים" אמרתי, "זה הדבר הגדול עכשיו בחוץ, כל משפחת פשע שמכבדת את עצמה מתעסקת בעניין הזה".
את מספר הימים באבו כביר העברתי כמו מלך. מעבר לכך שהחברה התרשמו שמדובר בכריש לא קטן, הם נהנו לשדרג את תפריט בית המעצר הדל עם קצת עשבי תיבול ובצל, טריים למחצה.

את השחרור חגגתי בבית הקפה השכונתי עם ארוחת בוקר ישראלית.
"אתה רוצה תוספות לביצים?" שאלה המלצרית.
"או לא" חשבתי לעצמי, "בפח הזה לא תפילו אותי עוד פעם".
"במחשבה שנייה" אמרתי למלצרית, "אני רוצה את הנקניקייה עם הפירה".
"אתה רוצה קטשופ וחרדל על הנקניקייה שלך?" שאלה המלצרית.
התחלתי לחשוב שהמלצרית היא שוטרת סמויה ושמנסים להפיל אותי.
"תני לי כמה דקות" אמרתי.
עיינתי בתפריט בתשומת לב מלאה. בינגו.
"סלט ירוק" אמרתי למלצרית בנחרצות.
המלצרית התכופפה אלי ואמרה בקול חלש "יש לנו גם חום ולבן".
"תעשי לי חשבון" אמרתי.
"עם קבלה או בלי קבלה?" שאלה המלצרית בלחש.

בדרכי הביתה הקפדתי קלה כחמורה. הלכתי במהירות חוקית, הקפדתי לחצות רק במעברי חצייה ולהסתכל שמאלה, ימינה, שמאלה לפני החצייה. את שלוש הקומות לדירתי הקפדתי לעלות צמוד לימין תוך שאני מאט בסיבובים ונותן זכות קדימה לכלי רכב כבדים שבאים ממול (סימה, השכנה מדירה 7).
בבית הכנתי לי חביתה עם עשבי תיבול, בצל ונקניק. היה פשוט.