בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

זוכרים את הפרויקט החדש שאני מנהל (עובד אחד  + אחריות על העציצים בקומה)?
אז זהו, שבתום עסקה סיבובית מורכבת מונה הצוות שלי היום שני עובדים תחת אחריותי הישירה ואת האחריות על העציצים העברתי לקבלן חיצוני (בן אחותי בא פעם בשבוע להשקות אותם ואני נותן לו אחד וורטרס אורגינל ופתק מזויף למורה).
הבעיה ששני העובדים שלי הם כיפה סרוגה. הכיפה והדת כשלעצמן לא מהוות בעיה , גם אם נבצרות מבינתי, אבל הפרקטיקה שבאה עם העניין הזה מעט בעייתית - החברה לא מפסיקים להתפלל. שחרית, מנחה, ערבית, תפילת המזון (מסתבר שיש כזו ללפני האוכל וכזו לאחרי האוכל) וכאלה שעוד לא עמדתי על קנקנן בדיוק.
לעיתים תכופות קורה שאני פונה לעברו של אחד העובדים בשאלה, למשל: "חשבת כבר איך לפתור את בעיית הקצאת הזיכרון למערכת ההפעלה?" ותוך כדי השאלה אני קולט שהבן אדם ממלמל משהו בעיניים מזוגגות ובכלל לא איתי. הוא מתפלל. השעה 11:00, איזו תפילה יש עכשיו לכל הרוחות? נראה לי שהחברה מנצלים את בורותי ודופקים עלי קומבינה.
בשבוע שעבר, כשהרגשתי שזמני התפילות עולים במשכם על זמני העבודה זימנתי את החברה לפגישה לאחר ארוחת הצהריים.
"אפשר עוד רבע שעה?" שאל אבי, "אנחנו צריכים ללכת למנחה".
לישיבה הגיעו החברה באיחור אופנתי של רבע שעה.
"סליחה", התנצל אבי, "כ"ט בתמוז - תריא דה שמיא אורגינל, עושים מנחה קצת יותר ארוכה לזכר יששכר בן יפונה".
"וואללה" אמרתי, "ברח לי מהראש, שנתחיל?".
"חמש דקות" אמר אייל.
החברה נתנו תפילה קצרה ("תחילתא דישיבתא") והתחלנו בישיבה.
"חברים" פתחתי, "אני מאד מעריך את הדת ואת האמונה שלכם וכל הבלה בלה הזה, אבל נדמה לי שזה קצת מתחיל לפגוע בעבודה. עכשיו, אם אני מבין נכון, כל התפילות האלה הן בעצם הודיה לאלוהים על דבר זה או אחר, נכון? אין מצב שאתם תופסים את אלוהים לשיחה - אם צריך נשריין את חדר הישיבות - וסוגרים איתו שפעם בחודש אתם מודים לו באופן גורף על הכל? אני חושב שזה ישרת גם אותו שבמקום שתטחנו לו ת'ראש עשר פעמים יום, אחת מהן מאוד מוקדם בבוקר, תרכזו את כל התודות לפעם אחת ממוקדת. לדעתי זה גם יפנה לו המון זמן אויר לפעילויות קצת יותר חשובות כמו גדיעת ידי אויבינו וכל שאר הסיפורים שהוא מוכר לנו כבר אלפיים שנה".
סיימתי את נאומי והסתכלתי על החברה בציפייה לתשובה.
הם בדיוק סיימו למלמל.
"סליחה, אמרת משהו?" שאל אייל, "בדיוק התפללנו".
חזרתי על הנאום כשהפעם אני מקפיד לשמור על קשר עין רציף עם החברה שלא יברחו לי לאיזו תפילה.
"נתפלל בשבילך" אמרו שניהם לסיכום הישיבה.
מאותו יום נוספה לרוטינת התפילות היומית גם תפילה להצלת נשמתי, די ארוכה, אני חייב לציין.

מספר ימים לאחר מכן זומנתי לחדרו של המנהל הגדול.
"הצוות שלך קצת בפיגור" פתח ואמר ללא גינונים מיותרים, "אני לא רואה שום דרך שאנחנו יכולים להדביק את לוחות הזמנים. לא נותר לנו אלא להתפלל".
"אז זהו" אמרתי, "נראה לי שלהיפך".
הבוס הסיר את הכיפה וסידר את ההלוואה. "הסיר את הכיפה" הכתה בי ההכרה לפתע.
"כלומר, כן" אמרתי, "להתפלל, זה יכול לעבוד".
הבוס הושיט לי נייר. "הנה, כתבתי כאן תפילה מיוחדת. לקחת פעמיים ביום על בטן ריקה".
"אמסור זאת לעובדים מיד אחרי שיחזרו מערבית" אמרתי.

הימים עד לסיום הפרוייקט עברו עם הרבה תפילות ומעט עבודה. החברה אימצו בחום את תפילת הצלחת הפרויקט ובכל פעם שהטלתי עליהם משימה הם התפללו להצלחתה. באמצע עוד נפל עלינו עמוד ענן והשעות המעטות שהוקדשו לעבודה הוקדשו מעתה לתפילות לשלום החיילים, תושבי הצפון, המרכז וכל השאר.
יום לפני מועד סיום הפרויקט נכנס הבוס לחדרנו. הוא המתין בסבלנות עד שהחברה סיימו להתפלל ואמר: "חברים, מחר מגיע הלקוח להצגת הפרויקט. איפה אנחנו עומדים?".
"מתפללים" אמר אבי.
הבוס נראה מרוצה. "ואיך התוכנה?" שאל, פונה לעברי.
"האמת" אמרתי, "כמו לפני שבועיים. נראה  לי שאלוהים לא ממש שולט בג'אווה".

לאחר יומיים פוטרתי. החברה הפכה לישיבה ללא מטרות רווח וקיבלה תקציבים גדולים מהאוצר.
לפרידה קנו לי החברה ערכה מהודרת של סידור ותפילין.
"נתפלל בשבילך" אמר אבי.
"אלוהים יעזר לך" אמר אייל.
"אנחנו עדיין מחפשים גבאי, אם זה מתאים לך" אמר הבוס.

עכשיו אני מובטל. אני מתחיל את היום לפנות בוקר בשחרית, ממשיך באספרסו סמים וזונות, ומסיים בתפילה לפני השינה ("צחצחת דשנייתא"). זה קצת מייגע, אבל אחרי שארכוש את אמונו, אני מתכנן לסגור עם אלוהים את הקומבינה של תודה פעם בחודש. יתירה מכך, המדינה הכירה בי כ "תורתו אומנותו" ומעניקה לי קיצבה נאה.
חוץ מהאוטו ליסינג, זה שם את ההיי טק בכיס הקטן.